שלימות

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

עבודת ה' השלימה היא כזו הפועלת למען הכלל, והיא עבודת ה' האמיתית (יתכן שהרב מדגיש זאת לעומת התפיסה שעובד ה' אמיתי הוא כזה שמתנתק מהסביבה וחי חיים רוחניים לעצמו). שלימות הכלל תלויה בשלימות הפרט. השאיפה להיטיב לכלל כפי כוחו. פעולת האדם למען הכלל מחייבת את עיסוקו בהשלמת עצמו, אחרת פעולתו למען הכלל תינזק. ככל שאיפה, גם השאיפה להיות כללי צריכה לבוא לידי מימוש בצורה מושכלת, ולהבין שלפעמים דווקא לשם מימוש השאיפה יש להימנע מלעסוק בה. מצד שני לפעמים ההימנעות מלפעול למען הכלל מגיעה מתוך קטנות, שמתחבאת מאחורי מילים גבוהות, ולכן על האדם לוודא שהוא אכן רוצה בה בשלימות ("חפץ בה באמת ובתמים")

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית. והנה רעיונם זה מנע מהם מנוחת נפשם, עד שהוכרחו למנע מפני תדירות עסקי הכלל במשפטיהם, מעסוק בהשלמתם הגופנית וגם הרוחנית, (לפי שתי ההוראות שב"חלש ליבייהו"). ע"כ תנא להו רחב"ר, שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתיחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כ"א צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, א"כ לא רק השעות שבהן הוא מתייחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כ"א כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החמרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל. ע"כ במנוחת לב צריך לפנות אל השלמות הפרטית שלו, הרוחנית והגשמית, ולדעת שאמנם מהשפעת הפעולות של השלמות הפרטית, בין בחומר בין ברוח, תצא שעה אחת ביום שבה יוכל ברכוש כחותיו הפרטיים לעבוד את עבודת הכלל, נמצא שכל עניניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. ע"כ אדונינו משה, באשר כל חייו נתונים נתונים היו לעם ד', ע"כ העם עמד עליו, ובכחו התקיים, בפעולותיו מבקר עד ערב, אף שבמשך הזמן שמבקר ועד ערב נתמזגו ג"כ פעולות להשלמתו הפרטית, אבל כולן היו נשואות למטרתו הנשגבה. ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים, ובין במילואו המוסרי בזיכוך מעשיו ומדותיו שפועלות להרשים יותר את דבריו בעם. ע"כ כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי, וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

הדרך הארוכה שהאנושיות צועדת לשלימות

...מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלקים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת, רק המלך הנאור וצדיק הוא ירומם גוי, הוא יקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה הזאת שהאנושיות באמת צועדת עליה, אי אפשר שיהי' עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ג

השלום צריך שיהיה מושרש בתור מושג היותר קדוש עד שראוי הוא להיות נכנס בכלל שמותיו של הקב"ה. כי יסוד השלום הוא שתהיה מגמת הפנים של כל רצון פרטי הנמצא במציאות משתוה עם החפץ הכללי, שנובע מהתכלית הכללית של כל המציאות כולה. והנה אדון כל המעשים ב"ה שכולל בשלימותו ואחדותו את כל המציאות כולה, כללה, תעודתה וכל פרטי פרטיה, וכשם שהוא אחד יחיד ומיוחד כן מעשהו הוא אחד, ע"כ כל פרטי המציאות הרבים עד אין חקר, עם כל המון הרצונות הפרטיים שבו, שנראים רחוקים זמ"ז בתכלית הריחוק, וג"כ רחוקים מן התכלית הכללית שהוא החפץ להעמיד את כל הברואים כולם על מכון השלמתם היותר עליונה ומוצלחת, שלזאת התעודה הרחבה עד אין חקר, צריכים המון מעשים ותקופות שונות ומסובכות, האור והחשך, הרע והטוב, משתמשים בזה בערבוביא - (ו)כולם עולים לתכלית האחת והמיוחדת, עד שבאמת מצד אמתת המציאות, כל חפץ פרטי מתאים הוא אל התכלית הכללית, אע"פ שבעל החפץ לא ידע אנה פניו מועדות כלל. וזהו יסוד השלום, כי היפך השלום בא תמיד מסיבה שהפרטים אינם מתאימים כאחד בחפצם הפרטי אל התעודה הכללית. ואם כל איש פרטי או סיעה פרטית תאמר שחפצה היא בתיקון הכללי, וגם חברתה המתנגדת לה ככה תאמר, בא אמנם יסוד הניגוד מפני הפרטיות הנמצאת בכל אחת שאינה מכרת את הכלל כולו בכל זהרו ושלמותו, מה שבאמת אינו גלוי כ"א ליוצר כל. והדרך להביא את הכלל כולו אל אותה התעודה, שמונחת בו ויוצאת ממנו לכל פרטיו, אינה באה כ"א ע"י אור התורה האלהית, שהיא ברכת השלום היחידה בעולם, ואין עז אלא תורה שנאמר "ד' עז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום"...האמונה כי ד' הטוב שטובו מוכר ומושג לנו מבין חרכי המציאות כפי מה שהיא עכשיו גם באמצע דרכה, מורה לנו הדרך לפחד אל ד' ואל טובו באחרית הימים, כשיתעלה המצוי כולו, וירומו הפרטים עם הכלל כולו למעלה היותר שלמה, עד שענג ההכרה הכללית שהוא טוב מאד יושכל גם בכל פרט, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון קונם אדון השלום בלבב שלם...חסרון האמונה בהתעודה הכללית של המציאות שהוא לטוב היותר נשגב, אמנם יכה לרסיסים את כל בנין השלום הנקדש. כי מאין מושג נאצל אדיר הראוי לקחת את לב האדם לתת לאבן פנה לכל מגמותיו, שיהי' פונה למעלה, לשלימות כללית ונצחית, יתפוצצו כחותיו על סלע אהבת עצמו, שההכרה בה קודמת ומורגשת לו יפה.

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

פעולתה השלמה של השבת על שומריה אינה ניכרת מיד. כאשר החיים יבאו למטרתם, לא יוכל איש להסתפק על הטובה השלמה של השפעת החיים. רק האדם השלם שקנה לו החיים בקדושתם יוכל לקבל חיים שלמים. השלמות העתידה של החיים השלמים שתהיה לעתיד לבא היא גנוזה וידועה רק לבוראם יתעלה. לפי טבע האדם עכשיו שנפגע כבר, הרי הטורח ועמל המלאכה היא שלימות לו. אמנם לא לזה נוצר, והשבת מורה על השלימות האנושית הגנוזה בה בכח, שלא יצאה אל הפועל מסבת החטא. מה יוכל האדם להוציא מן השבת ואיזה קדושה עליונה יוכל להכיר ביום מנוחה, אם יחשוב שכל שלימות תעודתו אינה כי אם עמל מלאכה

השבת וקדושתה אין פעולתה השלמה על שומריה נכרת בכל ערכה מיד, כי היא מובילה אותם אל מטרתם בדרך הארוכה של הזמן ההוה אל העתיד. יסוד ההשתלמות המגעת להמין האנושי בכללו ולאומה הישראלית בפרט, מהשרשת הידיעה שהשם ית' הוא היוצר כל, העושה את כל המעשים, שמזה יבא השורש של הכרת הטובה, שיוכל אמנם להשתלם רק לעתיד כאשר החיים יבאו למטרתם, עד שלא יוכל איש להסתפק על הטובה השלמה של השפעת החיים, כי יהיו מלאים כל טוב חמרי ורוחני, רק אז יוכל כחה של הכרת טובה להיות למעז לכל ההליכה המוסרית. והנה מי זה יוכל לקבל חיים שלמים, שאין בהם צרה ויגון, רק ששון ושמחה וכל טוב, רק האדם השלם שקנה לו החיים בקדושתם. והנה לולא כבר שתל השם ית' את כח הקדושה בנו, עד שבטוחים אנו שסוף סוף נוציא את אשר שם בנו בכח, אל הפועל, לא היתה השבת יכולה להביאנו אל התכלית הרצוי'. אמנם מאחר שהננו בטוחים שקנין החיים בקדושתם יבוא לנו, מפני ששתל בנו אדון כל הנשמות אותו היתרון הנקדש, ע"כ אנו צריכים לקדושת השבת להשריש בנו את הכח של הכרת הטובה, באותו האופן הרם שהוא ראוי להיות ע"פ גודל הטובה של החיים בשלמותם. והנה השלמות העתידה של החיים השלמים שתהיה לעתיד לבא היא גנוזה וידועה רק לבוראם יתעלה, א"כ מתנת השבת הטובה היא גנוזה, ומונחת היא בבית גנזיו. אמנם מתי תוציא השבת את פעולתה עלינו, כשנדע את תכליתה הרחוקה והנעלה, שאם תחסר לנו הידיעה שאנו מוכנים לקנות חיים שלמים של קדושה, שמצדם יהיה ראוי כח של הכרת הטובה לבורא כל יתברך, להיות העמוד של כל דרכי השלימות האנושית, לא תוכל השבת להביא לנו את פריה. ע"כ עם השבת בערך מתנה, הוטלה על הרועה הנאמן החובה להודיענו ערך השבת בעתיד, ערכו השלם כשיבא למטרתו, למען נרכש לנו בכל שבת חלקים חלקים מאותה הקדושה העתידה שתבא ע"י קיבוץ הפעולות הפרטיות שרכשה לה כנסת ישראל בכללה ע"י שמירת שבתותיה בכל הדרך הארוכה הזאת, עד בואה ליום שכולו שבת. א"כ הידיעה של התכלית היא עצמה מסייעת לקרבנו אל התכלית, כי השבת מורה על השלימות האנושית הגנוזה בה בכח, שלא יצאה אל הפועל מסבת החטא. שהרי לולא שנפל האדם במוסריותו, עד שיצרו אורב לו תמיד וצריך הוא לגזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם", למען יהיה מוטרד בטרפו ויגיעת ד"א מסייעת ג"כ להשכיח ממנו עוון, ע"כ לפי טבע האדם עכשיו שנפגע כבר, הרי הטורח ועמל המלאכה היא שלימות לו. אמנם לא לזה נוצר, כי עוד יבא אל גמר תעודתו שלא יהי' צריך לעזר ההטרדה החומרית בעמל המלאכות הרבות, שצרכי החיים בצירוף קלקולי הטבע הזקיקוהו להן, אז יהי' לו העונג האמיתי, המנוחה, למען יתענג על ד' ועל טובו. א"כ השבת בקדושתה תזכיר לאדם שעומד הוא לעלות אל מעלה רוממה, שתהיה קדושת מדותיו מעשיו ודעותיו קבועות בו, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", עד שתהיה המנוחה והעונג המתלוה עמה ראויה לו. זאת היא מתנה, שעם הידיעה לאן פניה מועדות, תוביל את המחזיקים בה אל מטרתה. אבל בבלי דעת, אם לא יכיר האיש הישראלי שיש יתרון לאדם, שעוד יבא זמן ויקום במעלה עליונה ורוממה הרבה ממה שהוא עתה, עד שהקדושה האלהית, ההליכה בדרכי ד' ועשות הטוב האמיתי יהיה כל ענוגו וחשק לבבו, גם זאת שסאת היכולת והחכמה תתגדל ותתרחב ויכיר את הוד ערך הטוב והצדק ואת גבוליהם הרחבים, מה יוכל להוציא מן השבת ואיזה קדושה עליונה יוכל להכיר ביום מנוחה, אם יחשוב שכל שלימות תעודתו אינה כ"א עמל מלאכה וכשרון המעשה שתחת השמש, איכה יקרא ענג ויום קדוש ליום אשר יבטלהו מתעודתו באסרו עליו כל מלאכת חרש וחושב. ע"כ הידיעה בתעודת השבת, כי על ידה יודע כי ד' הוא מקדשנו, הוא עשה לנו הנפש הזאת שבתוכה יש סגולה גנוזה, שעם כל נפילתה וערמת דשן החומריות הצבור עליה, תתנער ותחגר עז ע"י דרך הקודש ששם לפניה יוצרה בלכתה בתורת ד'. ע"כ השבת היא אות ברית כללי, כולל כלל התורה וכל מגמת פני הקדושה העליונה הגנוזה.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

כשרגש הכרת הטוב ישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם. חפץ עליון של האל הטוב, כולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית. רק לתורה עליונה אלהית נאה הדקדוק הנמרץ, וההרחבה היותר שלמה בכל סעיפי סעיפיה היותר מתרחבים ורחוקים. ההשלמה הפנימית גדולת וקדושת הנפש של אדון הנביאים ע"ה. אהבת הטוב צריכה לשמש בתור הכנה להשלמה היותר עליונה. כח נפש האדם אינו יכול לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות

כשם שצריך לתן מקום לפיתוח הרגש של הכרת טובה, מפני שהוא כשישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם, שעם הדעת שתתגדל עד שלכל האנושיות יהי' מבורר מהו החפץ העליון בעולמו, שהוא תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם ורוחם, בשכלם ומוסריותם, בכלל ובפרט, יניע בחזקה רגש הכרת הטובה החזק מאד את גלגל החיים של כל המעשים היותר טובים ויותר קדושים ומביאים טובה לעולם, ויסיר כל תקלה וכל פגע מדרך האדם הכללי והפרטי...אמנם באשר רגש אהבת הטוב יוכל לתן כח רק בכל איש כפי הכרתו את מדת הטוב, על כן עליונה היא ממנה מדת הכרת הטובה, שהיא תגיע את בני האדם להסמיך את מעשיהם הטובים ע"פ חפץ עליון של האל הטוב, שכולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית. ע"כ במקום שיש מקום לכח הכרת הטובה שתתפשט, היא קודמת מפני עליוניות תכליתה...אהבת הטוב מצד שהוא טוב, הוא תופס מקום חיצוני בטובה הכללית, לעומת ההשלמה של הכרת טובה בתכלית מילואה, שהיא תזקיק את כל הלבבות לעבודת ד' מאהבה זכה וגמורה שעמה הכל נמצא לטובה. והנה בטובת התורה, שהושפעה בעולם כדי לתן מקום לטובות היותר עליונות שיוכלו לחול, שנתנה ע"י אדון הנביאים, נמשכה הטובה הפנימית בכח הטובה החיצונה. הטובה הפנימית תבא כשהתכלית העליונה הפנימית של התורה ומצותיה תתמלא בעולם, וזה אמנם יבא ע"י הרחבת התורה בחיצוניותה, בדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, המביאים להשריש כח התורה יפה בלבבות, ומראים לדעת את ערכה האלהי. כי רק לתורה עליונה אלהית נאה הדקדוק הנמרץ, וההרחבה היותר שלמה בכל סעיפי סעיפיה היותר מתרחבים ורחוקים. ההשלמה הפנימית גדולת וקדושת הנפש של אדון הנביאים ע"ה, יחש יש לה עם תכלית התורה ומצותיה הפנימיות שיהיו נגמרות בבא זמן התעודה המכוונת להגלות, בכלות התקופה של ילדות האדם מעשיה ותביא עמה תקופת הגדלות, כי תמלא הארץ דעה את ד' כמים מכסים על ים...אע"פ שכח אהבת הטוב מצד עצמו אי אפשר להתפשט באדם כ"א כפי מדתו, והיא דלה וקלת ערך לעומת הכח שהכרת הטובה תתן שהיא מסמכת את האדם לחפץ צורו, שהיא הטובה העליונה שאין לה מצרים, מ"מ היא צריכה לשמש בתור הכנה להשלמה היותר עליונה...א"כ גם קדושת השבת עבידא לאיגלויי בערכה החיצוני ופעולתה על העם. וכפי מדתה החיצונית היא מתיחסת באמת לאותן הטובות שאין צריך להודיע ממתנתן, כדי שתקח חלק ג"כ אהבת הטוב מבלעדי רגש הכרת הטובה, שהיא יותר נשגבה ועליונה. אמנם מתן שכרה, איך שהיא תוביל אל ההשלמה העליונה להרים את החיים מערכם של עכשיו, ולא לנחל רק חלק של קדושה בחיים, כ"א לקדשם כולם, דבר זה לא עבידא לאיגלויי משכל האדם ורגשו, כ"א מאת ד' היא שהיתה לנו בחיבה יתירה להודיענו כי הוא מקדשנו. ולפי ערך ההשלמה היותר רוממה ראוי שתפעל על הרגש בכח הכרת הטובה שראוי למתנה, שצריך הנותן להודיע את המקבל ממנה, מפני שלא יכול כח נפש האדם לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות, עד שיהי' אפשר לומר שבאהבת הטוב יבא אל התעודה, כ"א בהחשק לרדוף אחרי חפץ ד' בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב. וזה בא אמנם בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת טובה, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם, "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים", וזהו מתן שכרה דלא עבידא לאיגלויי, שע"ז נאמר "לדעת כי אני ד' מקדשכם".

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

אכילת הבשר היא מרוחקת קצת אצל התורה, ולא דברה בה תורה אלא כנגד יצה"ר שהרי הכתוב מאריך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר", דוקא כשתתאוה נפשך, אין לעמוד בזה נגד תאות הנפש. אמנם היסוד הכללי שעל ידו ראוי הבשר להיות למאכל לאדם, הוא מפני שלפי מצב האדם וחלישותו לא יוכל להשתלם היטב בשלימותו הגופנית והרוחנית אם ינזר מאכילת בשר המחזק את כוחותיו...אמנם פי שנים יש בקיבוץ הידיעות מכל מאמריו של איש גדול שדורו ודורות שאחריו ילכו לאורו, הא' היא עצם ידיעת החכמה שיש בכל מאמר ומאמר, והב' היא ההשקפה הכוללת על ערך האיש הנעלה ותכונת נפשו הגדולה שראויה להיות למופת לכל מי שמתנשא לחיות חיים קדושים ע"פ התורה והדעת השלמה באור ד'. שרק ע"י כל נצוצי האורה המפוזרים בכל מאמר ומאמר, כשיתקבצו יחד אז תצא התמונה הנהדרה של דמות דיוקנו הרוחני של האדם הגדול, ועל פיה נוכל לצעוד ללכת בעקבותיו, א"כ ראוי הוא המשלים את הבנין הנהדר ע"י אבן פינה אחת שחסרה לבינה לתודה כפולה, על עצם הדבר הפרטי ועל ערכו להשלמת הבנין בכללו. ע"כ הוא ראוי לתרתי מתנתא...והיא ג"כ השלמה נכונה לכללות אכילת הבשר שמעיקה לרגש המוסר הנעלה של לב מתנה, שרגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבע"ח כאשר יאתה לגדולי עולם. ומשום זה היו יסורי רבי בשביל אמירתו לעגל זיל לכך נוצרת, כי האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום. אלא שעם הידיעה שהמוסר הכללי שיבא מחיזוק הכחות, שעל ידם תעשה האנושית דרכה לההשתלמות האלהית העומדת ומחכה לה בזמן יותר מהיר ובאופן יותר חזק, היא מכרעת לדחות את המוסר הפרטי.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

מתוך שתעודת הפרט יש לה מערכה שלמה ונצחית, ע"כ מדת הקנאה שמקורה בהתגדרות הפרט, צריכה למצא מקום לה בישראל ביותר. התגברות כוחות השכל וההכנה לתורה האלוקית באבותינו הקדושים

...ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, ע"כ אין מדת הקנאה עמוקה כ"כ וחזקה ברב כוחה, מפני שלא נחקקה לתכלית עצמית ומטרה נצחית. כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי. ואם הי' הטוב ההוא הכללי נכחד הי' מתמעט גם לו חלקו ממנו, ובכלל ההשקפה הקרובה ברגש טבעי פנימי על הכלל כולו כאיש אחד שרק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים, תמעט את כח הקנאה. אמנם עם ד' אלה התנשאו למדה זו, שהם ככוכבי השמים שלכולם בשם יקרא, כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. הם הוכנו בכחות רוחניים נשגבים כאלה שיש בכחם לסדר סדרי חיים קדושים גם בחיי הפרט, עד שחיי הפרט מצד עצמם יש להם תכלית נכבדה ונשגבה, אמנם על גביהם עולה תעודת הכלל שהיא ברב יתרון ויתר שאת, באין ערוך מתעודה חיי הפרט. אבל מתוך שתעודת הפרט יש לה מערכה שלמה ונצחית, ע"כ מדת הקנאה שמקורה בהתגדרות הפרט, צריכה למצא מקום לה בישראל ביותר. ע"כ אמרו חז"ל על היצר הרע כי הגדיל לעשות שמניח אוה"ע ומתגרה בישראל. והנה כך היא מדתו של הקב"ה בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם ג"כ טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהי' צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם. ע"כ בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז, כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה שכ"כ התגברו באבותינו הקדושים, עד שביעקב אבינו, שממנו הושתה האומה לפרטי שבטיה, התגברה הנטיה השכלית עד כדי להניא את הרגש הטבעי משלטונו, ואהבת התורה והיתרון הרוחני התגברו מעל לאהבת האב שהיתה בו ג"כ בכל מילואה וטובה, עד ששינה בנו בין הבנים. לעומת זה אמנם התפתחה עי"ז מדת הקנאה בשרשים שמהם יסתעפו שבטי האומה, שרעה היא מצד עצמה. אמנם יש בה תבואה טובה ג"כ להוציא אל הפועל את כח יתרון הפרטי, ולהחקק בנפש עמוק מאד שיש תכלית נשגבה ג"כ לחיי הפרט, ע"כ ראוי לדאוג שיהיו במילואם וטובם, ברוממותם וקדושתם, כפי הערך המצוייר בשכל שהגון הוא לחיי הכלל. אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן.

שבת פרק א׳ פסקה ל׳

...ע"כ תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה, שלבבם הנרגש ואסונם השבית מהם שמחת החיים במילואה, ע"כ תחסר להם העין הטובה הדורשת צהלת לב ושמחה פנימית בהשקפתה על החיים, ולא יוכל האיש הנתון תחתם לצאת ידי חובתו נגדם, ולהבין חפצם הפנימי בפרטי תהלוכות החיים.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

...החולי הוא בלבול סדר החיים בכללם במערכת הגוף, והנה מקור החזקת הסדרים בכחות הגוף הוא תלוי בהזנה ובריאות כלי העיכול, המעיים. ע"כ כל חולי יערך כקלקול של ענפים, שבהתחזק כח הכלכלה יחזור מהר לאיתנו, ולא חולי מעיים, שהמעיים מזומנים לשמור בכח הזנתם את סדרי כחות הגוף, ובנפלם בחולי הרי ההפסד מגיע במקום מקור השמירה מחולי. זכר לדבר "ועבדתם את ד' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך", היינו שיהי' ענין ההזנה והכלכלה הגופית בברכה, מצד הכלים הממונים עליהם שיהיו במילואם וטובם, ועי"ז "והסירותי מחלה מקרבך".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ד

יתרון טבעי בפרט אחד עקרי גורר אחריו עוד מעלות טובות וק"ו שלא יביא שום חסרון. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שווה לטבע נפשו. גמלתהו טוב ולא רע, פירושו יתרון טבעי ללא חיסרון מתלווה

נאה לכבד אדם גדול ומצויין בעגלא תילתא. כי הנה ישנם יתרונות טבעיים ויתרונות מלאכותיים, למשל בבע"ח יתרון הטבעי מצד התולדה במזג טוב ומוטעם בריא ומבריא, ויתרון מלאכותי ע"י פיטום או שאר שינויים מלאכותיים. ההבדל שביניהם הוא כי יתרון היתרון הטבעי על המלאכותי הוא, שהטבעי לא יעשה ע"י יתרונו חסרון בענין אחר, כי בריאות גוררת בריאות, ויתרון טבעי בפרט אחד עקרי גורר אחריו עוד מעלות טובות וק"ו שלא יביא שום חסרון, מה שא"כ יתרון מלאכותי, אם שישיג את תכליתו להביא את היתרון שאליו כיונו עוסקיו, מ"מ כיון שהתעמר אדם עם הטבע להגביר כחו חוץ לתכונתו התולדותית, מוכרח הדבר שאותו היתרון יביא חסרון במקום אחר. הדשנות שע"י הפיטום, יפסיד את אומץ החי וכחו הבריא וכיו"ב. וכן הדבר ג"כ ביתרונות הרוחניים של בנ"א, "ועשית עליו זר זהב" אמרו חז"ל: זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה לו. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שוה לטבע נפשו. אמנם מי שנפשו לא נתעלתה למדריגות הרמות בעצם, אע"פ שקנה יתרונות רוחניים מחכמה ותורה ועוד מעלות כהמה, הן דומות כיתרון מלאכותי, שלא ימלט שלא יסבבו איזה חסרון במק"א בתכונותיו במדותיו וכיו"ב. ע"כ להורות על יקרת האיש השלם, שהחכמה היראה והדעת יעטרוהו עטרה הולמת וטבעית אשר לו יאתה, נאה לכבדו בעגלא תילתא שיתרונו הגורם טעמו הטוב, הוא לא יתרון מלאכותי ע"י ענין זר לטבעו השלם שבצדדים אחרים יוכל להוליד קלקול, כ"א יתרון טבעי שלם שהוא אך טוב. ומה נעימים דברי הכתוב בפרשת אשת חיל, שרמזה הר"מ ז"ל במו"נ, על שלמות החומר הטוב המסייע בטבעו להשלמת הנפש החכמה במעלותיה, באמרו "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ז

...ע"כ לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים, ע"כ תעניתו היחידית, לוה אדם ופורע, אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית. כי זהו משפט העבודה היחידית שתהי' ראויה ועומדת לקבל כל שינוי כפי מצב נושאה, לעומת העבודה הכללית שהיא עומדת למעלה מכל הענינים הפרטיים, ואיננה משתנה מכח שום שינוי ומקרה פרטי.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

שלימות טבעו הגשמי של האדם

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. והנה החלומות הם ביחש המעמד המוסרי של האדם, מה שהוא הטעם והנטיה למצב החומרי. האדם שטבעו שלם ירגיש נטיה לדברים שמבריאים את גופו, וכמו נטיה מתנגדת לדברים שיוכלו לגרם לו היזק גופני. אם יבא איזה דבר לתוך הקנה, יתקומם השיעול לעומתו לגרשו טרם השתרש להזיק. וכמוהו רבים מדרכי החסד שאנו רואים ביצירה הגופנית, שהוכנו דרכי ההרגשה להשמר מכל נזק בהתחלתו.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ב

הקדושה, המנוחה, העידון, המה הסגולות המיוחדות לחיי האדם הפנימיים כשהם על טהרתם והשלמתם. הצורך שקדושת השבת תישמר בצורה שלימה, והדרך לעשות זאת

אחד מיסודי קדושת השבת הוא להשוות [את] החיים החיצוניים אל ערך החיים הפנימיים, שכפי רב המרחק שביניהם יגרע מצב האדם ויהי' יותר רחוק מצביונו ששם לו אדון כל החפץ בהצלחתו. הקדושה, המנוחה, העידון, המה הסגולות המיוחדות לחיי האדם הפנימיים כשהם על טהרתם והשלמתם. אבל מה רחוקים המה מהחיים החיצונים, שנסתבכו ככה ע"י אותם החשבונות הרבים שבקשו להם בני האדם, ושכחו מצדם את אשר עשם אלהים ישר. ע"כ השבת בקדושתה היא מחזירה את כח החיים הפנימיים, שנחלש ע"י מה שהתעמר(ו) בו (ככה) [כח] החיים החיצונים בצורתם [בצורתו] העכורה המתנגדת לו. ועוד זאת יתרה יעשה, יסול דרכו על החיים החיצונים להשוותם אל החיים הפנימיים, למסך עליהם רוח מנוחה וקדושה, רוח עדן וחן. ע"כ צריך להיות נשמר בקדושת השבת מאד גם בצדדיו החיצונים. ע"כ אסרו בו חכמים ז"ל הרבה משום מראית עין, (והורחבו) [והוסמכו] הדברים החיצונים ע"י הנביאים, (הלכתא ואסמכינהו אקרא), "וכבדתו", שלא יהא (הילוכך) [מלבושך] של שבת כשל חול, כבדהו בבגדים נאים ובכל מיני כבוד וקדושה חיצונית עודפת על הפנימית העיקרית, כדי שתפעל על החיים החיצונים שהם הם הצריכים תיקון, להשרות עליהם רוח קדושה ומנוחה. ע"כ דבר אשר לפי מושגו הרוחני לא יבא בכלל חילול שבת, אמנם בהיותו מזדמן בתדירות יפעל על הצורה החיצונה להיות מעמם קדושתה חלילה, מכח הכלל הגדול של תכונת השבת יתחייב בזה הזהירות. שכחת איזה דבר בבגדו לפי שורת ההלכה, אינה מכלל חילול שבת, מתעסק הוא כדכתבו בתוספות. אמנם הצורה החיצונה אינה מבחנת בין ארחות הלב בכונתם, ונמצאת קדושת השבת מתחללת מצדה זה. ע"כ ימשמש אדם בבגדיו ע"ש עם חשכה, למען תהי' קדושת השבת שלמה גם בצורתה החיצונה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה. כשם שבפועלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה המחלה קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון

מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם"...אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ד

...אמנם הדעה השלמה תנחם את האדם ותשמחהו, בידיעתו כי אין צרתו מגעת לו מפני סבה מוכרחת שאין להשיבה, שההכרח יוכל להצטייר גם אם לא תהי' לו אחרית טובה תכליתית, שאז אין לאדם במה להתנחם, אבל בהיותו יודע כי היכולת ביד ד' להניח לו מעצבו ולרחם עליו, וכיון שלמרות היכולת העליונה לרחם מניחו בצרתו, ודאי יש ע"ז תכלית טובה, שלפי גודל הצער והמכאוב תבחן התכלית ההיא כמה טובה ויפיה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ו

המבקר צריך שישים לבו שיהי' ביקורו תועלת לחולה בשעתו, גם שישאיר לו הביקור רושם טוב אחרי לכתו מעמו. מובן הדבר שתועלת הביקור מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו, ותהי' אחת מסיבות הרפואה צהלת רוחו הנדכא. אבל לא בזה תגמר תכלית הביקור, כ"א צריך שישתדל שיעשה ביקורו רושם טוב על החולה, וזהו ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ג

...והנה הכחות הנפשיים הם צפונים, ויש שיהי' בהם חסרון טמיר שלא יתגלה כ"א בעת אשר מסיבות החיים יסבבו שיהי' האדם צריך לפעולה בכח ההוא, אז יוכר חסרונו, ורק אז יוכל האדם לתקנו כשיגבר בכח הטוב והקדושה, הצדק והאמת, שהם המה יסודי התשובה על אותו החסרון לתקנו. ע"כ צריך שיהי' זכרון החטא בלתי נשכח מן האדם, עד שיבחין כחות נפשו ביחושם אל אותו החטא והנם שלמים ולא נפגעו ממנו לא במדות ולא בדיעות, אז ישמח וידע נאמנה כי סר עונו וחטאו נמח כעב.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ד

בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי, ובזאת יהיה בטוח שלא ימטו רגליו מדרך תורת ד' השלימה

...החכם היודע ששכלו שלם בהלכה ראוי לדעת ערכו, למען תהי' אצלו הכרעתו תורה קבועה משמשת למעשה. כ"ז נאמר רק בענינים המעשיים שהם אינם עולים בשום אופן במעלה הגבוהה יותר משכלו של אדם בכלל. אבל בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי, גם אם יהיה נשגב וגדול מאד לעומת יתר בני גילו ואנשי דורו. אבל מה הוא נחשב לעומת גודל ערכם של הענינים האלהיים שבסודם יחקר. ובזאת יהיה בטוח שלא ימטו רגליו מדרך תורת ד' התמימה, בשומו דרך בעמקי העיונים היותר מסובכים.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ט

כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות

...כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

זהירות מפגיעה בהופעת שלימות התורה ולחשוב שיסוד התורה היא ההדרכה הטבעית לבדה

במקום שהדברים התוריים והדברים הטבעיים מזדמנים לפונדק אחד בארחות המוסר, שם צריך שמירה יתירה שלא יטעה אדם ולא יטעה את זולתו לחשוב שעניני התורה משתקפים בהשקפה אחת ובערך אחד עם הענינים הטבעיים הפרטיים. ומכל שכן שהדבר קשה מאד אם יעלה על לבבו שהדברים הטבעיים הם עומדים למעלה (בענינים) [בערכם מהענינים] התוריים. מחשבה כזאת תביא לקצוץ בנטיעות תורת ד' התמימה, חלילה, ותביא להשיא עצת חטאין שיסוד התורה היא ההדרכה הטבעית לבדה.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ג

חללם של החיים רחב הוא מאד, מה שקצר כל ספר מהשתרע עליו בשלימותו

כשהיתה האומה במצבה הטבעי, בארצה ובכח ממלכתה, שאע"פ שרבים קמו עליה וצריה הציקו לה מאד, מ"מ היתה הצרה הכללית אפשרית להכתב בספר, גם היתה אפשרות לבא עד תכונתה ועומקה. אבל אחר החורבן, שהאומה כולה טובעת בים של צרות, הלא כפי גודל חללם של החיים כן גדלו הצרות, כי מה אפשר לדבר ולתאר מריבוי הצרות הפרטיות ההולכות ונמשכות בכל אישי האומה מסבת חרבן האומה כולה ושפלותה, נדודה וטלטולה. א"כ היש אפשרות לעט סופר לכתב, הלא חללם של החיים רחב הוא מאד מה שקצר כל ספר מהשתרע עליו בשלימותו, והוא כולו מלא צרותיהם של ישראל, שפלות ובוז, עני וחלי ומדוה, קלקולי סדרים בחיי הכלל והפרט, בחיי הציבור והמשפחה, וכולם הם נובעים רק מעמק צרת הגלות בכלל.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ד

האדם אינו יכול להרגיש יפה בין בשכלו בין בהרגשתו כ"א בהיותו בריא ושלם בכל כחותיו וחושיו. היכולת להרגיש את הענינים הכלליים כפי המדה השלמה הלאומית הכללית

הצרות הבאות על האומה יש מהן שעיקר ענינן הוא הפחד על מצב העתיד. כי יש לפעמים שאיזה ממלכה תפגע את חברתה בדבר קטן, שמצד הענין ההוה אין לו איזה ערך ומ"מ תתרגש האומה הנפגעת מאד, מפני שבתור אומה שלמה היא מסתכלת אל מצב העתיד שלה ורואה שע"י ההתגברות הקלה יוכל לבא ענין מפסיד גדול לחסנה הלאומי לימים הבאים, ויש מהן צרות שהן מצירות צעדי האומה לשעתה. והנה כשם שהאדם אינו יכול להרגיש יפה בין בשכלו בין בהרגשתו כ"א בהיותו בריא ושלם בכל כחותיו וחושיו, כן האומה אינה יכולה להרגיש לא ערך של פחד מצד איזה אסון כללי שנראה כנשקף למצב האומה בכללה לעתיד, וכן להרגיש יפה המרירות שיש ברעות המצב ההוה, לא מצד הרע הפרטי המגיע לכל פרט, כ"א להרגיש את הרע הלאומי הכללי, כ"א בהיותה בריאה בתכסיסיה הלאומיים בארצה, ממלכתה, מקדשה וכהניה, שופטיה ושריה…גם אם נצייר איזה צרה בספר, נציירה רק כפי הכרתנו, והכרתנו איננה עולה למעלה מערך של הפרט או המון פרטים, ואין אנו יכולים להעשות שליחי ציבור לכתיבת הצרות, שזאת היא הקדושה השרויה בכל אופן על דבר כללי שנכתב בעבור כלל ישראל, כמגילת תענית, שכותביה הרגישו את הענינים הכלליים כפי המדה השלמה הלאומית הכללית, ע"כ יש בסגולת דבריהם לעשות רושם כללי, מה שא"כ אנו כשנכתב בתור כותבים בעד הכלל את הצרות הכלליות, נורידן מערכן ע"י מיעוט הכרתנו וחוסר הרגשתנו, ולא תצא אותה התועלת הרצויה שיוצאת מהדברים הכלליים שכתבום אנשי רוח ד' בעוד רוח עמנו הי' כמו חי נצב ועומד על עמדו הנכון.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ה

הגלות עשקה מאתנו את הכלים שעל ידם ההרגשה הלאומית מתעודדת בשלמותה. בהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד, בין בחיים הגופניים בין בחיים הרוחניים

אף כי "נפזרו עצמינו לפי שאול" ונהרסה כל קוממותנו הלאומית, מ"מ ההרס והחרבן לא חדר עד מקום נשמת החיים של האומה, כי בכח תורת ד' אשר עמנו ובריתו ושמו אשר בקרבנו עומד בנו טעמנו ורוחניותנו הכללית. אמנם הגלות עשקה מאתנו את הכלים שעל ידם ההרגשה הלאומית מתעודדת בשלמותה…אמנם הרי אנו שקועים בהכרח בחיים הפרטיים לדאוג כ"א איש לגופו ונפשו, אלא שבהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד, בין בחיים הגופניים בין בחיים הרוחניים, והעין רואה והלב מרגיש איך בהנשא ערך הכלל ינשאו מיד הפרטים לעומתו. אבל בגלות שנתרסקו אברי האומה, חיי הפרט וחיי הכלל נעשו נפרדים ולפעמים גם סותרים זא"ז, ע"כ דומה אצלנו ההרגשה בחיי הכלל כמו ההרגשה של בשר המת שבחי, שמרכז החיים מתרכז במקום שהחיים שוטפים ואינם מרגישים כלל בבשר המת שבחי, כי ההרגשה פונה למקום שיש חיים.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ו

כשאנו רוצים לצייר פעולת אדם גדול השלמה על העולם, אנו מציירים אותו לא מצד עצמו כ"א מצד שמו, כלומר פעולתו על מה שחוץ לו. מי שהוא זוכה להיות רשום בדבר גדול וקבוע לדורות בתיקון עולם בנוגע לזולתו, הוא ודאי השלם שמצד עצמו ג"כ השלים חק השלמות והקדושה. לעשות דבר גדול הדורש התאמצות רבה, צריך שיחלץ האיש הפועל בכל כחות הטוב שלו, בין אותם שהם קנויים לו מטבע עצמו ובחירתו, בין אותם שקבועים בו ע"פ מזגו ותולדתו מצד הוריו

שמו של אדם מתיחס לפי פעולותיו שפעל על זולתו, וזהו ההפרש שבין שם האדם לעצמו של אדם בכלל, האדם בכלל יוכל להאמר גם מצד עניניו של אדם לעצמו, אמנם השם אין האדם צריך לשם בשביל עצמו כ"א בשביל זולתו שיוכל לקרא אותו בשמו. ע"כ כשאנו רוצים לצייר פעולת אדם גדול השלמה על העולם, אנו מציירים אותו לא מצד עצמו כ"א מצד שמו, כלומר פעולתו על מה שחוץ לו. ובאשר כלל גדול הוא שמגלגלין זכות ע"י זכאי, ומי שהוא זוכה להיות רשום בדבר גדול וקבוע לדורות בתיקון עולם בנוגע לזולתו, הוא ודאי השלם שמצד עצמו ג"כ השלים חק השלמות והקדושה, למען יהי' לנו לימוד לדורות כי דברים גדולים כלליים לטובה יצאו אמנם מאנשים שהם לעצמם ג"כ אנשי קודש, יראי ד' אנשי צדק. ע"כ אמר ברם זכור האיש ההוא לטוב מצד עצמו. אמנם הזכירה היא מה שעשה דבר גדול המתפשט יותר מענין עצמו, אבל מפני שהוא עצמו ראוי להזכר לטוב, זאת היא שעמדה לו שהצליח בידו להיות משלים את שמו, כלומר פועל דבר גדול ביחש זולתו שהוא ערך של שמו. והנה לעשות דבר גדול הדורש התאמצות רבה, צריך שיחלץ האיש הפועל בכל כחות הטוב שלו, בין אותם שהם קנויים לו מטבע עצמו ובחירתו, בין אותם שקבועים בו ע"פ מזגו ותולדתו מצד הוריו. ע"כ בידענו שגם אביו הי' רשום בתורה וגדול בישראל, ודאי גם ממנו ירש דברים רבים ונטיות לטובה, ואת כל רכושו הרוחני הי' צריך לקחת עמו בההתאזרות לפעולה הזאת הגדולה בערכה והצריכה כחות גדולים שכליים ומדותיים, הסכם חזק וחפץ כביר להיטיב לדורות הבאים, להעריך יפה את ערך הפעולה בעתיד כמו שיבואר, ע"כ ראוי להזכר בשמו ושם אביו לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו.