תורה (לימוד)

ברכות פרק ב׳ פסקה ו׳

הצורך בהשפעת הכרותיו והשגותיו של האדם על מעשיו

פי' רש"י: "שוכב על גבו ופניו למעלה". האדם ראוי שירגיל עצמו, כי כל לימוד נשגב וכל התבוננות צחה שתבא לנפשו תעודדהו להתעורר ולפעול טוב. אבל רע מאד הוא מי שמרגיל עצמו להיות מגיס לבו בתלמודו, דהיינו שמשכיל ויתבונן ועם כ"ז לא יזוז מחומריותו ומנטיותיו העפריות, אף שהן הפכיות אל החכמה והצדק המושג. והנה האדם בנשאו עיניו למעלה, כאמור "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ראוי שיתמלא רגשי קודש, רגשי צדק מלאים חיים לעשות הטוב והישר. אבל מצב הפרקדן הוא, שבהיות עיניו למעלה מביט השמימה אל על, וחומריותו לא תתעורר לזוז ממקומו, הוא שוכב למעצבה כאילו אין תכלית ההתבוננות להישיר דרכיו ולעשותו ישר ומכוון בדרכיו לערך הנשגבות שמשיג בשכלו. הוא מצב מפסיד מאד, גורם להחליש הכח הראשי שבשלמות האנושית שהוא השכל, שלא יוכל לעמוד על עמדו לעשות פעולתו. והוא מצב בלתי הגון בכל אופן, וביותר בק"ש, ששורש תכליתה הוא שתפע[ו]ל הידיעה על המעשים, שע"כ סמוכה היא קבלת עמ"ש לקבלת עול מצות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ח׳

גדר עדות שקר הוא המעיד מה שלא ראה. והנה השגת האלהות היא מנועה משכל האנושי. יסוד האחדות לאמתתו הוא למעלה מהשגתו, ואיך יתכן שיעיד ע"ז. אמנם כ"ז הוא רק בהיותו מעיד ע"ז רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים מלימוד הנשגב הזה, נחשב לו כאילו הבין ג"כ את הציור של המדע, שתכלית הלימוד היא ג"כ הפעולות הנצמחות ממנו. ע"כ בהיותו קורא [ק"ש] ומניח תפילין, שהוא המעשה שמתייחס ביותר לקריאה זו, עדותו עדות נאמנה, שמכיר את האמת בחק מה שהוא צריך לפעול על המעשה. אבל בהיותו בלתי עושה המעשה, נשארת עדותו רק על הציור המופשט, וזהו נעלה משכלו, ולא השיג. א"כ הוא כאילו מעיד עדות שקר, דהיינו מה שלא ראה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ב

מי שאין לו מים מקנח ידיו בצרור כו'. רמז לדבר עיקר טהרת התשובה הוא ע"י המים מי התורה. אמנם מי שאין לו תורה, הוא צריך טהרה של סיגופין ויסורין ומרירות, נרמזין בצרור וקיסם ועפר וכל מילי דמנקי, היינו פגעי הזמן הקטנים עם הגדולים, כענין אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ד

כמו כן אוהלים, נקראו אהלי חכמה בשם אהלים, לשון ארעי, מפני שהדבר המביא ליקרת ההנהגה המעולה, הוא בהיות הציורים הגסים של קביעותו בעניני עוה"ז החומריים יסורו ממנו ורק ע"י לימוד התורה והגיון החכמה, ישתלמו דעותיו בזה, ויצא מכף חובה לכף זכות, לשום מעיינו בדברים שהם קיימים לעד. גם שלבד הטבת התכונות, שבא ע"י הלימוד, בהיותו משכיל לדעת את הטוב לעשותו, יש בקביעות האהלים, להמשיך רגש קדוש טבעי לכל הבא להסתופף בצילם, עד שרגשותיו יתהפכו מגסותם לצד עילוי וקדושה, כענין הטהרה של הטומאה ע"י הטבילה, שבאה בסגולה ע"י חק תורת ד' תמימה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ו

הכרת ערך לימוד תורה גם בשעת טירדה ועיסוק בשמחת חתן וכלה

מדברי השלמים הללו למדנו ארחות צדק בשני ענינים: האחד, שגם בהיות האדם טרוד בשמחת לבו, ראוי שישים פניו אל התורה, ואף איזה דבר קטן שיעלה במצודת ידיעתו יחשב לאושר רב. וזה למדנו מתשוקת ר"א לשמע איזה דבר וגם להגיד להם. וממה שאמרו אלמלא לא באנו כ"א לשמע דבר זה דיינו, למדנו שראוי לאדם גם בהיותו עסוק באיזה דבר טוב והגון ומצוה רבה, לבל ישכח מלבו יקרת ערך יתר הדברים היקרים שכעת אין לו עסק בהם, וידע לחבבם, שגם בהיותם עסוקים בדבר מצוה דגמ"ח והכנת מצוה דשמחת חופה, הביעו שמחתם על דבר חדש מן התורה. וזה בא מלב רחב המלא אהבת ד' ותורתו. להוציא מדעת קטני בנ"א, שבהיותם עסוקים באיזה דבר טוב ומצוה, יאמרו בדעתם כי העסק בדבר אחר, זולת מה שהם עסוקים בו, אין בו חפץ, ולא יכירו ערך כל הטוב המשתרע על מרחב אין קץ, כי רחבה מצותך מאד.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

יסוד המוסר תלוי בהזדהות האדם עם דיבוריו המוסריים ברגש ובמעשה

יסוד המוסר האנושי תלוי רק במה שיהיו הדברים הנשואים על שפתיו לשבח, קרובים אל לבו ולמעשי ידיו, באופן שהתלמוד יביא לידי מעשה. אבל ההשחתה גדולה מאד, אם יתיר האדם לנפשו לדבר גבוהות בארחות המוסר והצדק ולבו רחק מהם, וזה נוטל כל יסוד התעודה והטוב. וכמה נגוע הוא דורינו זה בהרחבת פה ולשון על הטוב והחסד ונועמם, ובאמת רחוקים המה מכליותיהם ומפעולותיהם.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ד

השפעת התורה על רוחניות האדם ועל מידותיו. ללומדי תורה השינה אינה השתקעות חומרית אלא הכנה להמשך ההתפתחות הרוחנית

טבע החלומות לא נברא ללא תכלית. וביאר שהמחרידים שבהם תכליתם לרכך קושי הטבע שביצר לב האדם. ע"כ בהיות עובר זמן הגון ואין שם דבר הגורם לרכך טבעו הקשה, יקנו מדותיו הקשות אבירות ויקרא רע. אמנם ביאר ר"י שכל זה הוא במי שכל תהלוכותיו הן רק ע"פ טבע נפשו, אבל מי שמשים לבו לתורת ד', הוא אינו צריך לריכוך מדותיו מסיבות טבעיות, שהתורה תלמדהו ותישרהו. ע"כ מי שמשביע עצמו מד"ת ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, כי הוא לעולם קרוב אל דרך הטובה. וע"י תושיה שמתשת כחו החומרי של אדם יעשו מדותיו הגונות. ויתכן עוד שהאדם בהיותו בעת השינה, מתגבר בו טבע החומרי, וימשך ביותר אחר חומריותו. ע"כ בהיותו חולם עכ"פ ישתמש אז בדבר שכלי קצת לדמות ולצייר, יועילהו שלא יהי' נשקע בחומריות יותר מדאי ע"י השינה. אמנם המשביע עצמו מד"ת ולן, מה שהוא מוצא מנוח לגופו מעמלה של תורה, אינו נחשב השתקעות חומרית, כ"א הצעה לשלימות רוחנית, ע"כ ראוי הוא שלא להפריעו, ושנתו תערב לו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״א

הסיפוק מהעיסוק בתורה, עד כדי שלא יחוש שמפסיד את הנאות העולם הזה

לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עוה"ז, בחיים המדיניים ובהם הוא מלא רצון ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמדתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם ע"י פרישותו לא יקנה קדרות הנפש, רק שתהי' נפשו מלאה אורה וצהלה. כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה, ויהי' אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים, אז יבא לשלימות האמיתית. וזהו שתהי' תורתך אומנותינו, ובהיותינו נתונים במעלה העליונה של הפרישות, שלא נצטרך להתעסק בעסקי העולם והחושים, לא ידוה לבנו מחסרון הטבעי של חבורת עסקי חיי עולם. ואל יחשכו עינינו מערגן ליזון במנעמי החושים, רק תהי' פרישתינו באהבה ורוממות הנפש.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ט

מבעל דין קשה. אדם שאינו מתישב בדעתו בכל פתרון, ומפקפק תמיד על כל דעה שכלית הבנויה על היושר והצדק, והוא מכת המספקים מבלי העולם. בין שהוא בן ברית, ויהיו טענותיו בפרטי דעות שבתורה, שיש בהם להסתפק ולישא ולתן. שבאיש כזה לעולם לא תנוח הדעת ולא ימצא בקרבו דעה קבועה, ויתהפך תמיד ממדה למדה. ועל כיוצא בזה נאמר "עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר". ובין שאינו בן ברית, ויבא בטענות על תורתינו התמימה, שאם יהיה בעל שכל ישר ומכיר את האמת והמשרים, תנוח דעתו באופן בירור האמיתיות ויתישב בדעתו, וזולתו ג"כ ימצא בו נחת. אבל אם יהי' מאובדי דרך, המבקשים את האמת שלא ע"פ דרכה, הרוצים להרגיש בחוש במקום שצריך להשיג בשכל וכיוצא בו, הוא בעל דין קשה, שראוי להתפלל להנצל מהם ומפגיעתם.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״א

העדר ההכרה בערך לימוד תורה לשמה

ע"כ יה"ר שהעוסקים שלא לשמה יהיו עוסקים לשמה. ונראה שהתפילה סובבת על אותן שמתנהגים במעשים המסורים לפעולות הבחירה החפשית כאילו למדו לשמה, אלא שלא נתרוממה נפשם מהעדר ההכרה בגודל ערך לימוד התורה לשמה, ע"כ יבקש שהשי"ת ירומם רוחם ויפקח עיניהם להיות לומדים לשמה בהכרת האמת.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ׳

וה"ה שבע"ח המתים מיתה טבעית, אינם בעמל האדם הרואה בחייו הרבה תלאות ומכאובים, עד שבאריכות ימיו הוא מוצא מנוחה במיתתו והיא לתכלית מנוחת נפשו, וכיון שכל תלאות החיים הן לתכלית מנוחת הנפש בבית מרגועה, א"כ למדנו, שאושר המנוחה הוא להיותה שם משגת האמיתיות שקצרה ידה להשיג בחברת החומר, א"כ אשרי אדם שגדל בתורה ועמל בתורה.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״א

היסורים טובים לאדם, ואשרי מי שיסוריו ע"י לימוד התורה

כיון שמדת היסורין היא טובה לאדם ומביאתו לשלימות, אשרי מי שעמלו בתורה, שיסוריו הם ע"י התורה כדחז"ל במדרש, ע"פ "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". אין לך אדם שאין לו יסורין, שינו כואבת לו או שחש בעינו וכיו"ב; ואשרי מי שיסוריו ע"י לימוד התורה, שמשים עצמו לעמל יותר מכפי הרגילו, ועושק מנוחתו, שמועיל לזה בשנים, שהוא מוסיף שלימות נפשו ומשיג ג"כ תועלת של יסורין החביבין.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ב

הגעת האדם לשלימותו ע"י יסורים של תורה

שאם שלימותו של אדם באה ע"י יסורין, הרי בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת כו' וכביכול המקום מצטער כו', אבל כשבא לשלימותו ע"י יסורין של קבלת עול תורה, בזה יש נח"ר ליוצרו.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ה

תועלת ההתמדה לזכות לסייעתא דשמיא בלימוד

השקידה מורה התמידיות. והיינו כד' הרמב"ם שלפעמים יבריק ברק שכלי אחד להאיר דרך לחופש ומבקש האמת, ורוב הזמן ילך בחשכת הדעת. ע"כ אומר שתשקוד על דלתותי, שהדלת הוא מה שסותם את החלל הפתוח, שתשתדל להשכיל אף אם יהיו סתומים דלתי ההבנה לפניך. וזה תשתדל יום יום, ואז תזכה כי לפעמים פתאום יפתח הדלת ותראה אור יקרות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס׳

לימוד ללא לבושי הדמיון, וטעם שחכמה נקראת "ערמה"

ונראה שענין ערמה שנופל על חכמה, היינו טהרת השכל בלא קליפות הדמיון ולבושיו. והוא ענין אחד עם ערום המתואר המופשט מכל לבוש. מפני שכל ציור שכלי מיד יתלבש בציורי דמיון שמהבילים אותו ומחשיכים יפעתו. ע"כ חכם לב צריך שיחקור לעמקו של שכל, ולקבלהו בטהרתו בלא לבושי הדמיון, ואז יקרא ערום. ויראה הטהורה יקרא בעלי' ערום ביראה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

שני סוגי עוסקים בתורה שלא לשמה: שעדיין אינו לשמה, ושבמוצהר אינו רואה ערך בלשמה. הרב מחלק בין לומדי תורה לעוסקים בתורה. חז"ל הם עמודי התורה (יש לשים לב שהרב לא ראה צורך לציין לדורות שקדמו לחז"ל)

ע"כ מסיים ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה. היינו לשם קיום בפועל, שאז מוקיר הוא את כל הדרכה טבעית שהביאתו לטוב ומתחזק בה ביותר בעזר השכל. ולא לעושים שלא לשמה, שאינם רוצים כ"א בשכל לבדו ועוזבים כל דרכי היושר של החינוך הטוב הטבעי, שהם הכת הרעה מהרסי עמודי המוסר ומפירי יראה, ודאי נח להם שלא נבראו. ואין זה כלל מסוג לומדים או עוסקים בתורה ובמצות שלא לשמה שמהן יבא לשמה. ששם אנו מדברים בהולכי תום ואינם מכירים מעלת תורה לשמה, יעסקו שלא לשמה כפי הכרתם. אבל כאן אנו מדברים במשחיתים, שבהכרתם משענת השכל רוצים לעזוב כל דרכי יושר זולתו. ובאמת השכל עצמו הטוב באמת, יורה שהמצב הטבעי הוא עמוד גדול אל השלימות, וראוי לצרפו אל השכל הישר, החפץ בצדק באמת ומשרים, שהם ההכנעה להורים ומורים, וכבוד כל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. ומהם יעלה אל כבוד גדולי החכמים בדור ובדורות הקודמים, ומהם לעמודי התורה חז"ל הטהורים. ואז ילך לבטח בדרך החיים והטוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע׳

הערך האמיתי של המצוות לעומת ערכן המושג ללומדי התורה

אע"פ שהם משיגים מצד תורתם ערך יקרת המצות, מ"מ יודעים הם שלגבי הערך האמיתי של המצות, הידוע לנותן התורה ית', אין להשגתם ערך. ע"כ אינם חפצים להשפיל את ערך המצות להשגתם, ועושים כעול ומשא מפני רצון העליון, שהוא יודע עומק ענינם, כמי שאינו יודע טעם לדבר שעושה, שהוא סובל.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ג

זהירות משימוש בתורה לדיעות זרות

הקדחת התבשיל היא מליצה נאותה למוציא דברי תורה לדיעות רעות וכוזבות. שהתבשיל יפה מצד עצמו, כן דברי ד' ישרים המה והפושע מוציאם לדברי בלע. והנה כ"ז בא מפני ששמע איך מרחיבים דברי תורה ע"י דרשות ורעיונות טהורים. וע"כ נכשל לחשוב שיוכל להעמיד גם חזון לב המהופך מכללה של תורה. ע"כ דייק מברחובותינו, שהיא מליצה להרחבתה של תורה. בזה צריך תפילה, לשמור מבן או תלמיד שאינו הגון, שמשתמש בהרחבה זו להפך דברי אלהים חיים.

ברכות פרק ג׳ פסקה א׳

יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות, וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל...כמו כן הדבר נוהג בחיים ובמות, אנו רואים את החיים טובים, והפעולות השלימות שהחיים עושים ממלאות את לבבינו אור ותפארת. אל יחשוב האדם, כי למות אין כל תעודה כ"א הוא חסרון מוחלט, מאחר שאין בו אותה השלימות שאנו מכירים בחיים. לא כן הדבר, כי יוצר כל ית', שכל אשר עשה הוא טוב מאד, לא יעשה דבר רע מוחלט. ע"כ צריך להשכיל כי גם למות יש תעודה ותכלית, וע"ז אמרו חכמינו ז"ל: " 'והנה טוב מאד' זה המות". א"כ יש מקום במציאות, ששביתת פעולות החיים גם היותר שלימות שבהן, כקיום המצות ות"ת, היא ג"כ שלימות. ע"כ בעמדו בביה"ק שם לא יעסוק בתורה ומצות, להראות שיש כאן מקום במציאות לשלימות אחרת, שאינה בגדרינו ואיננו משיגים אותה. ואם עשה כן, ומראה שהמות הוא חסרון החלטי, ושאין מקום כלל למציאות מעלה של שביתת פעולת החיים, עליו הכ"א "לועג לרש חרף עושהו". כי צריך להראות שלמות העושה העליון ית' בכל תארי המציאות, אם כי גבהו דרכיו מדרכינו, ומחשבותיו ממחשבותינו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ח׳

במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם ולא נפרדו כ"כ הכוחות. אבל עדיין לא עמדו אנשי כנה"ג שהרבו פעלים ותקנו תקנות רבות, וברכות וקדושות והבדלות, שהם בריבויים קבעו את התורה בישראל, א"כ הי' חסר במקדש ראשון מעלת ריבוי פעלים. במקדש שני, נתרבו הפעלים ע"י אנשי כנה"ג שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. נפרצה סוכת דוד ע"י שינאת חנם, והי' חסרון בקיבוץ הפעלים. אבל כמו יהוידע שהי' בתכלית השלימות בב' המעלות, בריבוי הפעולות וגם בקיבוצן, לא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. אף שהיו בב' המקדשים נביאים וגדולים וחסידים, מ"מ אין קץ לשלימות, ושלימותו בקיבוץ ב' המחסורים יחד לא הי' מי שהגיע.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט׳

ולענין קיבוץ פעלים, צריך לזה כשרון סידורי נפלא. וזה הראה במה דתנא ספרא דבי רב, שארכו ענפיו ופארותיו רבו מאד. והוא כללם בכללים קבועים וקצרים, שלא יפול דבר מכל הפרטים והענפים, עד שיהי' אפשר לכוללו כולו בלימוד של יומא דסתוא, והיא הוראה נפלאה אל כשרון כח הסידור שבנפשו, שבזה הצליח לקבץ גם הפעלים ולסדרם לקיומה של תורה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

המצוה של "בצדק תשפט" שמחייבת לדון את כל האדם לכ"ז, כ"א לפי ערכו, היא יסוד תורת המוסר והיראה המביאה לכל שלימות. ע"כ בהיות האדם דן ת"ח לכ"ז, הוא דן את דבריהם לכ"ז. ובהיותם תמוהים לפי ההשקפה, מוצא בהם טעם לשבח בעומק הרעיון, ומתחזק בדרך הטובה, כי יהיו דברים של קודש שיצאו מחכמי אמת נר לרגלו. והמבזה רבותיו כתב הרמב"ם שמשו"ה הוא מהדברים המעכבים את התשובה, מפני שלא יהי' לו ממי ללמוד. והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ה

השפעת לימוד התורה על רצון ומחשבת האדם

מצב השכל אינו עומד על תכונה אחת בכל אדם גם בחכמים, כד' הרמב"ם שהברקים באים ושבים, וה"ה תכונת המוסר ואור הדעת. ע"כ נמשלה שעת חוזק הנפש ושלימות עיונה לפי טבעה בטבע החכם, יום, ועת התגברות הטרדות והדברים המאפילים את השכל, לילה. ע"כ אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, בשעת התקדרות ארחות שכלו, אל תהרהר אחריו ביום, כי תיכף כשחוזר לאור התורה ודאי עשה תשובה. והני מילי בדברים שבגופו, שתשובה של רצון ומחשבה תיכף מתעוררת לרגלי תורת ד'. אבל תשובה מעשית בפועל, צריך שתראה הפעולה. כי אע"פ ש[ה]רגש מתטהר, לפעמים המעשים מונחים בשפל. ע"כ מותר להרהר עד רואינו תיקון המעשה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח

פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהם היו מורי התורה ונתקבלו דבריהם בישראל ע"פ ב"ד שבדור, הננו חייבים מ"לא תסור" מלזוז מדבריהם, ולא לנו המשפט לבקר, בין אם היתה כונתם זכה בהתחלת המשפט והחלטתו רק לשם האמת, כמו שהוא באין ספק, או חלילה נתערבה בזה ג"כ נטי' של רצון שהטה את השכל. עכ"פ כיון שנקבעה ההלכה זאת היא תורה שלימה, ואוי לו להורסה ומרפה ידי מחזיקי עץ החיים, לקיים באהבה וחרדת קודש כל מילי דרבנן וכל דקדוקי סופרים. אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד".