תורה (לימוד)

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

והנה אלה השלשה יסודות, חכמה, טהרת הלב היא מקור ההרגש שעליו בנוי היכל תורת המעשים ודרכי העבודה, ויראת חטא שממנו יסוד לסור מכל רע, המה כלל השלימות והם נחלקים בכלל ישראל, ישנם חכמים מתגברים בתורה וחכמה בשלימות השכל, ויש מתגברים בטהרה ועבודת הלב, ויש מתגברים ביראת חטא בפועל, וע"י חיבור כולם יחד יבנה בית ישראל. אמנם רק במצויין שבמצויינים, שהוא עמוד תורת ד' בדור, ימצא שיקבצו כל שלש המעלות באיש אחד ברוממות ערך נפלאה...ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ד

ידיעת התורה לעומת ידיעות כלליות, וחילוק בין ידיעות כלליות קיומיות לידיעות של הרחבת החיים

גם ראוי להעיר בזה, כי ישנם ב' מיני חוקים: יש חוקים שמיוסדת תכליתם רק על הנאה והמגונה, להרחיב לבו של אדם ולרומם נפשו בהכרת הנעים והנשגב ולעדן כשרונותיו. ונכנסת בכלל זה כל תורת היופי, שמהם יצאו חכמות שונות, כמו הזמרה, הציור, וכיו"ב, ויש עבורן ג"כ חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. ובאשר כל תכלית אלו הידיעות והחוקים שבהם איננו דבר הנותן לאדם חיים, לא חיי שעה, ומכ"ש דחיי עולם אין בידם, ע"כ יאתה לדקדק בכל הליכותיהם ואופני קיבולם שלא יהי' בהם דבר יוצא מהנימוס והדקדוק של כבוד הראוי. כי כל תעודתם איננו כ"א הנאה והנימוס, ואין ראוי שתהי' חובת קבלתם למעלה מתכליתם. מה שא"כ החוקים הנוגעים לחיי הנפשות, כמו חוקי הרפואה וחוקי התמדת הבריאות, בהם אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד, כי תעודתם היא במעלה, שהיא יותר מקפת ומעכבת ומביאה אל השלימות, מחוקי הכבוד שאינם כ"א עודפים ומנעימים. ע"כ חוקי תוה"ק, צריכים להכירם בתור חוקי חיים, לא חוקים שבהם יתוקנו ויונעמו החיים הגשמיים והרוחניים לבד, כ"א בהם יקנו החיים, החיים הנצחיים וחיי שעה, ע"כ הם נעלים מכל כבוד והדר מוסכם. ע"כ במקום שיש חילול השם, ופריעת דברי תורת ד' שהיא תורת חיים, אין חולקין כבוד לרב, כי הדברים שנותנים חיים לעולם הם נעלים מכל כבוד מוסכם במנהג אנושי. והכתוב דימה דרכי התורה לרפואה "אני ד' רופאך", "רפאות תהא לשרך", "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים". אין ראוי לגלות עון מפני הנימוס והכבוד. אבל הרופא, כל הצריך לו לרפואתו, לא יחוש לכבוד ונימוס. ע"כ "כרפאי לישראל, ונגלה עון אפרים", ולא אקפיד רק שיבא הישע לצריכים רפואה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

קרבת אלוקים, סייעתא דשמיא, ניסים והתקבלות התפילות תלויים ברמת הקדושה ומסירות הנפש לעבודת ה' מתוך שלימות השכל וכח המדמה, ולא די בידיעות מרובות בתורה

לשלימות האדם האמיתית צריך שישתלם בשני חלקיו, שלמות השכל ושלימות הכח המדמה, שממנו נובעים כל המדות והמעשים. ובהיות כח המדמה שלם וציורי הלב עולים בדרך התורה והיראה, תהיינה התוצאות מעשים טובים והנהגות קדושות...ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות. ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד', ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות. כי כפי ערך מרבית האמונה וקדושת הציור של טהרת הלב, שרק הטבע הקדוש של הנפש קולע אל האמת בהשקפתו הטבעית הפנימית, ולא החשבון ההגיוני, שאם הוא משובח בענינים מוגבלים, קצר הוא מראות גאות ד' ודרכי טובו ויכולתו הבלתי בע"ת [בעל תכלית]. ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו, לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתית. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורית מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'. אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי. ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ט

במזון יש שתי טובות שאנו מקבלים מהשם ית', טובת הנאת האכילה לשעתה, שראוי להודות ע"ז אף אם לא תמשך מזה תכלית המשכת החיים, והטובה העיקרית היא טובת המשכת החיים שבאה מן המזון. בתורה נמצא ג"כ ב' טובות, טובת התלמוד בהביאו לידי מעשה, כי ידע לפלס דרכיו ע"פ התורה. וטובת הלימוד עצמו, בהיותו מתעלה לקדושת עסק תוה"ק שהיא תורת חיים מאור פני מלך חיים. והנה מן התורה ראוי לברך על ההנאה העקרית וההנאה הטפילה ראויה להתרחב מדרבנן, כדי שתשלם ג"כ הכרתינו להבחין בין ההטבה העקרית להנמוכה ממנה. ע"כ בברהמ"ז, שהטובה העקרית היא המשך החיים שבא מכחה והיא באה לאחר האכילה ע"י פעולת העיכול, ע"כ ברכת המזון לאחריה מן התורה. אבל בתורה, הקדושה הנעלה של עצם התורה, היא באמת נעלה על כל מעשים, שהעוסק בתורה לשמה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ושלימות האדם, בהשגת האמתיות שבתורה אף בזה שאין בו מעשה, גדולה ורמה מאד יותר מההכשר שבא להמעשים מת"ת. ע"כ אף שהמעשים יתוקנו ע"י התורה רק אחר הלימוד, שכבר עלתה בידו הידיעה, עכ"ז ברכת התורה דוקא לפניה היא מה"ת, למען דעת שרוממות ערך התורה היא עצם הדרישה בה, והלימוד עצמו בתורת ד' הוא חיינו ואורך ימינו. וזה אנו משיגים תיכף בהתחלתינו ללמוד. ע"כ אמר הכתוב "כי שם ד' אקרא", שאנו צריכים להכיר רוממות התורה מצד שהיא שם ד', ובה נדע שמו הגדול ובאורה לנו אור, שהוא דבר נעלה מכל המעשים, וכל חפצים לא ישוו בה כדברי הירושלמי בריש פאה, אפי' כל [מצוותיה של] התורה כולה אינה שוה לד"א מן התורה וכדרשת הבבלי בעירובין חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים אלו מצות ומע"ט, חפצי וחפציך לא ישוו בה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״א

המושכלות המוסריות כשהן יוצאות ממקור רגשי לב האדם, אינן ראויות להיות מוציאות לאור את נגה הצדק והיושר, כ"א כשיעיין בהן חכם לב, בשעה שאין בגופו נטי' מזגית לתכונות הגוף השפלות. אבל בהיותו בטבע גופו נוטה אל איזה קצה, אז יולדו בקרבו מושגים ג"כ בלתי טהורים ומשגים. אמנם כ"ז אפשרי הוא רק בחכמת אנוש, שכל אדם יחזה בה רק כתכונתו, ומקורה אינו כ"א מושגי לבב האדם. אבל תורת ד' הטהורה, היא כ"כ נעלה וכ"כ נשגבה, עד שכל המתילד ע"פ דרכיה יהי' רק אמת וצדק. גם אם לא יהי' האדם מוכשר לזה מצד גופו, כי לעולם כח התורה יהי' פועל על הגוף והמזג, לא מתפעל ממנו. ע"כ אין ד"ת מקבלים טומאה, ו"כה דברי כאש", שפועל על החומרים, לא מתפעל מהם. גם יש מקום מיחוש להגדיל הכוחות הנפשיים בשעה שהתכונות נתקלקלו ונטו לענינים החומרים יותר מדאי, פן בהגדל הכוחות יתגדלו הכוחות הרעים ג"כ. אמנם בד"ת אין חשש, כי כאש היא לצרף ולטהר, והתכונות הטובות היא מחזקת ומצרפת, והרעות מבערת. ע"כ תהי' תכונת הגוף איכה שתהי', לעולם תהי' תורת אלהים עמו. כאמור "פתח דבריך יאיר מבין פתיים", כי הפתאים הנפתים אחרי תכונות הרעות הגופניות יותר מדאי, ילמדו לקח ויפיקו תבונות.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות, וכיון שהם הולכים במעשיהם בכלל בדרך הטוב והישר, הם קרובים לשמע דברי חכמים, שהם דברי יושר ומתקבלים על לב טהור. אבל מי שטבעיותיו נלוזות, הוא לא יוכל לשמע דברי חכמים ולא יבין לשכל מליהם.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ח

מטרת קבלת עול מלכות שמים ושאר דברי קדושה, וכל התורה כולה

קבלת עול מלכות שמים תכון באדם רק כשירגיל להשתמש בשכלו, אז יכיר את הטוב האמיתי. אמנם בהשתמשו תמיד בחושיו ונוטה אחרי חמדתם, אפילו בשל היתר, לא ירומם רוחו למעלת השלימות. ע"כ עכ"פ בעת המיוחדת לקבל עול מלכות שמים עליו, חובה שירחיק עצמו מכל דבר המביאו להקשר יותר בהנאות המורגשות, כדי שיצוייר יפה בנפשו ערך שלימות המטרה הזאת השכלית של קבלת עומ"ש. ומזה יבא הדין לכל דבר שבקדושה וכל לימוד, שהם פארות וענפים להזכרת שם שמים וקבלת עול מלכותו, שהם כולם עצות מרחוק אחוזות בשכל אלהי, חובת האדם להכין בעסקו בהן את רוחו, שלא תשלט בו מחשבה חומרית שיכולה להתגבר על הדרת שלימותו. ויועיל איסור זה גם לזכרון להאדם, שידע את מגמת התורה ותכליתה, לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות נעלות, אשר הנה מושרשות בשכל וצדק ומשרים, שתוכנם הוא אהבת ד' ית' והדבקות בדרכיו העליונים.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ג

השפעת התורה והמצוות על האדם היא בהתאם להבנתו את ערכן וכבודן. המדריגה הרוחנית של עוסקי התורה. הפנמת כבוד התורה מונעת ירידה רוחנית

עיקר פעולת התורה ומצותיה על נפש האדם באה רק כשיכיר עם עשייתן רוב ערכן והדרת כבודן. שאם לא יעשו רושם של כבוד אלקי על נפשו, לא ישיג לעולם מהן הכונה התכליתית. והנה החסרונות שבאים ממי שלא נזהר בהליכותיו לתן כבוד הראוי לתורה, ועי"ז מתרשם בנפשו מבט של חסרון כבוד, המה שלשה מהקל אל הכבד: האחד הוא שמתוך שלא רשם בנפשו ערך כבודן, אין פעולתן עליו פעולה אמתית להטיב לנפשו ולהחיותה בנעם החיים כראוי לעוסקי תורת ד', א"כ מניעת הטוב היא חסרון נמרץ. והב' גרוע מהראשון, שמתוך שנפשו ריקנית מהרגיש כבוד הדרך הטוב והמצוה, ממילא מתוך הריקות נמשכת נפשו לכל חטא ופשע. כי יקר המצות וכבוד התורה המצוייר בנפש מונע כל נטי' לעון וחטא להתפרץ בה. וזה מתוך שהריק מנפשו רגש הכבוד הראוי לדרך ד', ע"י הליכתו עמהם באורח בוז, ממילא תמשכהו נפשו לכל חטאת האדם. והשלישית רעה עוד מזאת, כי בשעת העסק בתורה ומנהיג בה מנהג של מניעת כבוד, מתרשמת בנפשו הנטי' לבזות חלילה דבר ד', ובזה יבא להיות משונאי תורה, ומזה פתח לחטאת מרי ופריקת עול מלכות שמים בכלל. ע"כ נגד השלילה של הטוב, המגיע מהמצות והתורה בהעשותן בכבוד, אמר "'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים", משוללים אצלם לפי רע הנהגתם מהטוב והחיים. ועל הרע הבא ממילא בעיקר העדר הטוב, אמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא". אמנם כל אלה המה רק גורמים לדבר. ע"כ אמר ר"א ב"א מהכא, שמזה באה הרעה לשעתה וגדולה היא מאד "כי דבר ד' בזה", ומקנה בנפשו קנין מבט בוז לדבר ד' שהוא אורו וחייו של עולם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

המפרש את דברי רבו ודברי חז"ל ההיפך מכוונתם האמיתית, זה סימן שבליבו הוא כופר בסמכותם, ובהמשך יחלוק על רבו ועל כלל החכמים. לימוד התורה מבוסס על קבלה ומסורת. השפעתו של הכבוד לדברי רבותינו על יכולתנו להבין את התורה ולהתגדל בקדושה

אמנם כ"ז עוד אין מורה על השחתה, שהוא יגדיל עקב על רבו. אך כיון שבא לפחיתות מדות הקודמות, יביא ג"כ להראות עזות נפש נגד רבו, אך בתחילה לא יחלוק על הדיעות והלימודים שהורה רבו מפורש, כי לא יעיז כ"כ, אבל יחלוק על ישיבתו של רבו, דהיינו על המוסכם מבני ישיבתו כולם שכך היתה כונת רבו בדיעותיו ולימודיו, הוא לא ישים לב לזה, ויהפך דברי הרב בדרך עקום להסכים לדיעותיו הבדויות. וכיו"ב מצינו בדורותינו מאותן שהתחילו לעקם דברי חז"ל שלא כהמוסכם בפירושם מכל חכמי ישראל, רק כדי להסכים לדעותיהם הכוזבות. והוא אות שבלבו כבר הוא מתקומם נגד רבו, ועז פניו מגלה בזה שאינו חש על הסכמת הישיבה בדעת רבו שהוא ודאי דעתו האמיתית, ואח"כ כאשר יבא להשחתה זו, יבא ג"כ לבדות דיעות חדשות שלא נמצא להן שורש וענף בדברי רבותינו מקבלי התורה, ויטעון שהן הן דברי תורה, וזהו שיאמר דבר שלא שמע מפי רבו. ושורש כ"ז בא מפני התכונה הרעה של עזות פנים ומיעוט הכרה בגדולת רבו, ושלא רק בגדולת רבו הוא מורד, כי הקבלה הנאמנה של תורת הרב היא תורת חכמים וקדושי עליון שנמשכה שלשלת קבלתן מקדושים ונביאים אנשי השם, שראוי להיות דבריהם עטרות לדורות הבאים אחריהם. ובהיותו מחסר טובה זו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ע"י עקירת דברי הרב לגמרי, בחלקו עליהם בגילוי פנים. שמי שחולק על הקבלה בגילוי פנים זהו עיקר סילוק השכינה מצדו, ומי שעושה מעשים קרובים מביאים להרוס יסודות הקבלה והמסורת, גורם הוא לשכינה שתסתלק מישראל. שקדושתן של ישראל וכל מדותיהם הקדושות שנובעות רק מחוקי החיים של תוה"ק הכתובה ע"י ביאורה בתורה המסורה, שאינן נשאבות כ"א ע"י הוקירינו דברי רבותינו והגדילנו ערכם וכבודם בלבבינו ורעיונינו כאשר המה באמת, אז נקבל הלקח הטוב האמיתי מאבות התעודה והתכלית הנמשכת מקדושת תוה"ק והנהגתה תימשך לנו, שהיא השראת השכינה בישראל, כאמור ביעוד הטוב הנמשך לקיום התורה, "ושכנתי בתוכם וגו' ".

ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳

יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ד

השפעה אפשרית של ההתמדה בלימוד על הלומד

לדעת הרמב"ם בפי' שמרוב השקידה נתלבנו שערותיו, צ"ל דמה שאמרה ל"ל חיוורתא לא היתה כוונתה שיהי' דבר זה מעכב הנשיאות, רק שגלתה דעתה שיש חסרון בדבר. והנס הי' שהתחילה מיד פעולת לובן השער להתגלות ובמשך זמן קצר נתלבנו שערותיו. והי' הנס מסתייע ג"כ מטבע מרוב השקידה, ומ"מ יש כאן נס נגלה שהרבה שקדנים ישנם שאינם מתלבנים.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו

מחלוקת בסדרי החינוך ובית המדרש: רבן גמליאל מנע כניסה לבית המדרש ממי שלא הוכח שהוא מתוקן במידותיו, אף שכלפי חוץ הוא נראה צדיק, ור' אלעזר בן עזריה סבר שכל עוד לא הוכח שהוא מקולקל, חזקתו שהוא מתוקן. בכל מקרה מוסכם על שניהם שהנכנס צריך להיות צדיק במעשיו, לפחות כלפי חוץ, ו"נוטה לסבול עול תורה" (ומשמע מדברי הרב "אבל החולקים" שדעת ר' אלעזר בן עזריה היא דעת רוב החכמים. וכך כתב גם בפיסקה ח "אמנם הרבים". ואולי הרב לומד זאת מעצם זה שהעבירוהו מתפקידו, וכן מדוייק מלשון הגמרא "סלקוהו", לשון רבים, ומהכרעת הגמרא "ולא היא". ראוי לציין שלא בהכרח מדובר על כלל בתי המדרש, אלא לבית המדרש העליון של נשיא הסנהדרין. סוג הפגמים במידות מבואר בפיסקה טז)

ר"ג הי' סובר שבעצם טבע האדם הוא עלול לכל חטא ועון, ע"כ רוב בנ"א צריכים הנהגה עזה ומקל חובלים כדי להדריכם בדרך ישרה. וממילא כ"ז שלא נתברר שהאדם תקן עצמו וטבעו לטוב, הוא עומד בחזקת גרעון של טבעו הגרוע, ע"כ אל יכנס לביהמ"ד כ"א כשיתברר שכבר נעתק מטבעו. אבל החולקים עליו סוברים, דהאדם עשהו ד' ישר, וכל זמן שלא קלקל טבעו בכל דבר פשע הוא עלול לכל טוב וצדק, ע"כ לעולם האדם כשנוטה לסבול עול תורה עומד בחזקת כשרות של מדות הגונות וא"צ בדיקה, ושיטת ההדרכה צריכה לפי זה להיות בנועם ורב חסד ואהבה. ע"כ כשנצחו בזה סלקוהו לשומר הפתח ונתנו רשות לתלמידים ליכנס, ואין קפידא במה שאין תוכו כברו בבירור. ויתבאר ביותר עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין שמשו"ה מועיל כפי' עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצה"ר הוא מבחוץ מטמטם הלב, ע"כ כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי. ע"כ אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לן שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי. ואע"פ שנמצאים הרהורים ודברים בלתי טובים, ע"כ יתבטלו ע"י הביטול הפנימי של התנגדות הטבע האמיתי של הנפש וההתנגדות החיצונית של המעשים החיצונים שהם עכ"פ טובים, ואפי' מתוך שלא לשמה יבא לשמה. ויתאימו ההנהגה החיצונה עם הפנימית האמיתית, ונמצא שהתוך האמיתי הוא לעולם שוה לברו כשהוא טוב.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ח

מתי למידות יש השפעה על הלימוד ומתי לא

הורו בזה גודל התועלת שיש בריבוי התלמידים, ושיש אופנים שלימוד התורה מועיל לכל ואין לחוש לערך מדות האומר והלומד. דהנה ההבדל בין דיין לעד, דבעד קיי"ל האוהב והשונא מעיד מפני שלא נחשדו ישראל על כך לשקר מפני אהבה או שנאה. אבל לדון פסול מפני שהשכל נוטה לפי הרצון, באין מבין כי גרמת הרצון הי' להטותו. כן בד"ת ישנם חלקי תורה שהאדם נדמה לדיין בערכם, והיינו תולדות חדשות בהלכות וספיקות, שבהן באמת צריך שיהי' מזוקק במדותיו ותכונותיו, כי אם אין תוכו זקוק ונקי ימשך לחק לו חידושי הלכות ע"פ סברות מטעות הנמשכות מטבעו המקולקל. אמנם לא מפני זה ננעל דלתי ביהמ"ד בפני תלמידים רבים טרם ידענו טהרת מדותיהם, שהרי יש חלק גדול מן התורה שהאדם נחשב כעד לערכם, והם ההלכות הקצובות והמוסרים המפורשים, שבהם גם מי שלא זקק מדותיו לא יוכל להכשל ולא להכשיל. ע"כ להורות על התכלית היוצאת מהנהגה זאת של סילוק שומר הפתח, עדיות בו ביום נשנית. ובאמת קבלו ג"כ עדות מפי אנשים שלא היו רמי מעלה, כב' גרדיים משער האשפות שהכריעו בעדותן את כל חכמי ישראל.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ט

להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהי' חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא הי' מפני איזו נטי' של כבוד עצמו כ"א מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו הי' עלוב ונח, עד שעם כל (עלבון של העברתו) [עלבונו להעברתו] לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנע עצמו מביהמ"ד. שכיון שנעשה בן חורין מעול הנשיאות לא מצא חפץ בהנהגה של קפידת כבוד, שהיתה שנואה לו בעצם.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

תחילה היתה בשורת הכובס רק בענין הנשיאות המדינית, שממנה הכבוד החיצוני וההידור לעינים בא, ע"כ כינהו בשם לבישת מדא לאות שררות ושלטון. וחשב ר"ע כי נשאר בהסכמתם שתתחלק מעתה נשיאות התורה מנשיאות המדינית וע"ז לא הסכים, שאמר כי בסוף אף שיהי' הנשיא צדיק תמים, מ"מ כ"ז שהוא קשור בהנהגתו ג"כ בעבותות התורה, ובני ביתו יודעים שיש להם יחש אל התורה והת"ח, ע"כ יש להם קירוב הדעת ורגש כבוד לת"ח, אבל בהיותם יודעים שאין לבית אדוניהם דבר עם מצב התורה, יהפכו לשונאים ורודפים לת"ח וידחקו רגל התורה. וכמו שבאמת אירע כן בבתי רישי' גלותא, כמסופר בגמרא כמה פעמים, ע"כ אמר שמזה ימשך שעבדי ר"ג יצערו ת"ח. ע"כ בא ר"י בעצמו להורות להם כי אינם סוברים כלל להפריד את הנשיאות לשנים, כ"א ר"ג יהי' ג"כ המזה והמורה דרך ד' בתוה"ק. ע"כ נתרצו, ואמרו כלום עשינו אלא משום כבודך כו', והמשלים מכוונים מאד, כי ההנהגה המדינית צריכה בקיאות והרגל גדול לפי הזמנים ואין תועלת בזה כ"כ בהנהגת אבותיו, כי הזמנים ועניני המדינות משתנים. ע"כ אמר רק מאן דלביש מדא שרגיל בעניני מדינות ושררות ראוי שלא יפריעוהו ויתנו הנשיאות המדינית לאינו מורגל וחסרות לו ידיעות נסיוניות. ונגד הנהגת התורה, שראוי שיקבל העם דברי תורה והוראות ותקנות ב"ד, בתור תורה חתומה מבלי לחקור בטעמים, וכד מתקני מלתא במערבא לא מגלו טעמא כו', נקט לו למשל הזאה שהיא חוקה וגזירה שאין לחקור בטעמה. כן ראוי בכלל להנהגת התורה שבזה תתיישב בלבבות, ויתרגלו בשמירת התורה והמצוה וכל הסייגים הצריכים לתורה לזמן ולדורות. ומועיל לזה הרבה זכות אבות וחזקת אכסניא של תורה שכל עם ד' יודע קדושתה וגודל ערכה, ע"כ מזה בן מזה יזה. גם הוסיף טעם, שודאי הרבה דברים יצאו מר"ג, הוראות ותקנות קדושות שמחוייבים להחזיקם ולאמצם בעם, ובהסירו מנשיאות יחלש כח דבריו הטובים. א"כ הוא דומה כאלו אמרו למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, וכלל בזה הלימודים המוסריים שבאגדות שמושכים לבו של אדם כמים, ולימודי הדינים הפרטיים שמקדשים ומגיעים לתכלית האמיתית, כאפר המקדש את המים גם הם מקדשים בערך האיש.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

לימוד תורה מצריך כוחות גוף שלמים ובריאים. כבוד לומדי התורה מחזק את לימוד התורה. לימוד התורה מביא לאהבת ה'

כוחות הנפש מתחזקים בהיות כוחות הגוף שלמים ובריאים, ע"כ כתב הרמב"ם כי היות הגוף שלם ובריא הוא מדרכי עבודת היוצר, כי א"א לצייר מושכל אמיתי בשעת התחלשות כוחות הגוף הרבה. והנה מדת השלימים, שתמיד המה מציירים ציוריהם הנכבדים, שהם ממלאים את הנפש רגשי קודש ועובדים עי"ז את השם ית' מאהבה. אמנם כשנחלש הכח הגופני, בהחלש נושא השכל בעודו מחובר לחומר, נחלש ג"כ כח השכל והציור...אמנם גם בזה חשב מחשבה שלא תהי' שפלות המצב מוחלטת, שאם הוא אז מפני חולשתו הוצרך לתן מנוחה למוחו היגע מרב עיון ועומק מחשבה, אם הי' מחזיק באיזו מצוה אחרת כדי לקבל שכר, הי' הדבר בלתי נקשר בפועל במעלת העבודה הגבוהה, אבל בבחרו באותה שעה לכבד את התורה ע"י קימה מפני ת"ח, כי כבוד התורה נותן עז לתורה, ובזה יוסיפו רבים אומץ לחזק ידי עוסקי תורה ואור התורה מתחבב בעולם. וע"י הרבים הזוכים באור התורה תבא מעלת האהבה, כי תורה מביאה לידי אהבת ד', כדחז"ל בספרי, "כיצד אתה אוהב את מי שאמר והי' העולם, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", למוד ד"ת שמהם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", וזהו הדרך לאהבתו.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ח

משמעותה של התפילה בכניסה לבית המדרש וביציאה ממנו. בית המדרש הוא המקום הבטוח ביותר. היחס לטעות בלימוד. הגנת התורה על לומדיה בלימוד ובעבודת ה'. הודאה על לימוד התורה

התפילה ראויה במקום שיש בו חשש סכנה גופנית או רוחנית, וכאן שהולך למקום בטוח ביותר, מגדל עז מפני אויב נפשי, ושם אוהבים ורעים ת"ח שמרבים שלום בעולם, מה מקום לתפילה. ואם ששכל האדם עלול לשגות, הלא כל שהוא עמל לפי שכלו כך היא האמת הרצויה, כי התורה לא נתנה למלאכי השרת. אמנם השיב להם, בכניסתי אני מתפלל שלא יארע תקלה על ידי. אמת שאני בטוח, מפני שתורה בעידנא דעסיק בה ודאי אגוני מגנא, אבל יכול לבוא מדברי והליכותי תקלה למי שרוצה לחטא ולשמח בתקלת חבירו. ואם שאין עונש אם לא יכוין לאמת אחרי שהוא עמל בכל כוחו, אמנם אינו נקי מזה כ"א אחרי שעשה מצדו כל השתדלותו להשיג האמת, אבל אם חסר אחת מדרכי ההשתדלות הרי הוא חוטא בזה. וכיון שהתפילה היא ג"כ אחת מראשי ההשתדלות להשיג כל מבוקש, מחוייב הדבר שלא תחסר גם היא לעומת התכלית של בקשת האמת. וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי. שאמנם אין המצות טעונות ברכה לאחריהן, מפני שההודאה האמתית לשם ד' ית' היא עצם עשיית המצוה, שבזה האדם מדריך א"ע לדרכי חיים, וזאת היא הברכה האמיתית הרצויה ליוצר כל שיצליחו בריותיו בהצלחתם האמיתית. על כן על עצם לימוד התורה לא הי' שייך הודאה לאחריה כמו בכל מצוה. אמנם ביציאתי לעולם המעשה, והנני רואה איך שהתורה היא אור ונר לרגלי, ועל ידה אלך דרכי לבטח ולא אכשל במכשלות המצויות בעולם, ע"ז הנני נותן הודאה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

זהירות מלימוד דברים מורכבים לקטני דעת

יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל׳

אמת שלהמציאות הכללית ושלימותה דרושים ג"כ יושבי קרנות ועוסקים בישובו של עולם. אמנם החלק הפרטי של השלימות, העוסק בתורה מוצא לפניו דרך אורה שמדריכתו לאורח חיים, ויושבי קרנות מוצאים לפניהם מכשולות וענינים מטעים המשגים אותם מנתיב הישר, אם לא יפנו להנצל בהדבקם בתורה לפי כחם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

הסבר תפילת בית המדרש. ההבדל בין התמסרות לתורה להתמסרות לדברים גשמיים

בכל עסק תמידי שהאדם שם בו מעיינו ישנם שלשה מצבים: המצב הרגיל, הוא העסק התמידי שאינו מיגע את האדם כ"א הוא מתעסק בהתמדתו במלאכתו או בעיונו לפי כחו, וכל אחד יפה לו הקב"ה אומנותו בפניו שיקבל קורת רוח מהעסק עצמו בדרך המיצוע, שהישיבה הבטלה אינה מטבע האדם ומביאתו לידי שיעמום. אמנם בכל ענין מזדמן ג"כ צורך לעמול לפעמים יותר מכחו התמידי. וההבדל ביניהם בהרגשת הנפש הוא, שעם העסק הממוצע כפי כחו הטבעי האדם מוצא קורת רוח מעצם העסק גם בלא השקפה על התולדות הבאות ממנו, ולפי ערך הכבוד שיש בתכונת העסק כך תגדל הקורת רוח שימצא האדם ממנו. אמנם בעמל שהוא מזדמן לפרקים יותר מהכח הטבעי א"א שימצא האדם קורת רוח בעצם מצב העמל, שהרי הוא נגד טבע גופו, אלא מפני [ה]יתרון שמכיר בהעסק ופרי שנושא כך הוא מתפייס לשא ג"כ משא העמל. והנה מצב העמל הוא עכ"פ ביישוב הדעת ולצורך תכלית ותעודה, אבל בהמשך ההתעסקות מזדמנים בכל עסק מצבים מתרגשים כאלה, שהוא נמשך לעסוק בפרטי עסקו בהתרגשות עצומה בלא יישוב הדעת כלל, ולפעמים לא ידע א"ע מרוב התפעלותו והוא רץ בלא שכל ויישוב דעת כ"א מהמשכת הלב ורגשותיו החמים. והנה באלה שלשת המצבים עסק התורה מעולה מכל מיני עסקים הגשמיים. שהרי כשנבחן עצם קורת הרוח שראויה להמצא ע"פ השכל בהתעסקות הבינונית, ראוי לאמר, אני משכים, כטבע האדם הבריא שמשכים ומוצא נחת רוח כשימצא במה להעסיק נפשו שלא ישתומם, ולפי יקרת ערך העסק ראוי למצא ערך הקורת רוח בו. אני משכים לד"ת. שעצם ההתעסקות יקרה ונשגבה, בדברים שהם יקרים מכל חמדה המאירים אל כל העולם באורם. והם משכימים בדברים בטלים, ולולא העורון הטבעי שעל רוב האנשים שמתרצים בהמשך הדמיון, לא הי' מקום למצא בהם קורת רוח כלל אם לא מצד ההכרח כפי מדתו. וכשמזדמן מצב העמל, בכל עסק לפי ערכו ובתורה לפי ערכה, שאז אין קורת הרוח מצויה בעצם ההתעסקות כ"א מפני התקוה של הריוח הבא, ג"כ ההבדל גדול. שהם עמלים ואינם מקבלים שכר. שעצם העמל אין בו יתרון כלל אצלם, שאם היו משיגים תעודתם בלא עמל ודאי הי' יותר טוב ורצוי להם. ואני עמל ומקבל שכר, כי עצם העמל מקנה יתרון גדול וענג רב. ועל המצב השלישי, שההשתקעות מביאה ג"כ למצב התרגשות טבעי לפעמים, לפי הסתערות הכח המדמה ומתעורר, ע"ז נאמר אני רץ לפעמים מתוך חשק התורה באהבתה ישגה, ולפעמים מרוב חמדת לבבו, לא יתישב כלל בשכלו כי יתגברו עליו רגשותיו הרוחניים. כההיא דרבא דיתיב ועסיק בשמעתא והוי יתיב אצבעתי' דידי' תותי' כרעי' וקא מבעבעין דמא, וע"ז קרי לי' הצדוקי, עמא פזיזא, והוא התפאר בזה בצדק כי כל מה שנוסיף ריצה ויתגבר רגש הנפש, אנו רצים לחיי העוה"ב, כי כיון שכבר אנו בטוחים שהננו עומדים בדרך החיים, א"צ לבא חשבון על כל רגש פרטי, כי ההרגשים העזים המה שלימות נשגבה מאד אחרי שכבר נוכח ד' דרכינו. והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא. וכל המעמדים הללו כשהם אצל האדם הדבק בתורת ד' הנם בשלימותם גם בעת עסקו בצרכי החיים הזמניים, שהם כולם אצלו הכנה אל השלימות האמיתית, ע"כ יורו לו תמיד את נתיב הצדק וההצלחה האמיתית.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

בלימוד ילדים ונערים יש להקפיד שהלימוד יהיה מתוך בניית הבסיס בצורה מאוזנת

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם...ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית. והושיבום בין ברכי ת"ח. הישיבה בין ברכי ת"ח תציין להורותם הליכות ת"ח בפועל בעניניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכים הגשמיים איך הם מתוארים במחוגה שכלית במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל ת"ח בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים ג"כ בהתרגשות נפש עצומה אל הטוב ואור ד' ית', כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים. ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה...ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תוסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי'.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות.