תורה (לימוד)

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ה

עבודת ה' צריכה להיות מודרכת ע"פ התורה ולא ע"פ שכל האדם

העבודה צריכה להבנות דוקא ע"פ התורה ואין שכל האדם מגיע עד עומק פרטי העבודה. וזה הי' רמז חיבור הארון עם בית קודשי הקדשים. קה"ק מקום יסוד עבודת ישראל, שמה צריך להיות הארון שהוא יסוד תורת ישראל. והטעם כי החילופים רבים בפרטי העבודה, וא"א להשיג הכל בשכל אנושי כ"א בהופעה אלהית. ועד על החילופים שבמצב האדם הוא הזמן המתחלף בעניניו וגוניו. המחזה הקרוב הוא היום בכ"ד שעותיו, שבכל שעה עלול האדם למצב אחר שצריך הנהגה וסדר אחר. וה"ה לכל פרטי החילופים שע"כ צריך שתהי' עבודתו הכל ע"פ התורה. ע"כ ביומא דתעניתא, שהוא עת תשובה ושיפור המעשים, צריך ביחוד אזהרה זו שיהי' כלל התיקון דוקא ע"פ התורה ולא מעצת השכל אפי' כשירצה בהכנעה, וכל יומא הוא ג"כ טוב ונאה. אמנם האזהרה ע"ז היא ביומא דרחמי, שאז יוכל להתעורר האדם לחדש חיובים מוסרים מדעתו. ולפעמים יצא ג"כ מגדרי התורה, וע"י חסידות יתירא ג"כ יוכל לצאת תקלה. ע"כ צריך זכר הכ"ד נגד כ"ד הרננות שאמר שלמה כנגד כ"ד שעות היום שמתחלפות בתכונתן, ומבלעדי התורה א"א לכוין בהמון חילופי המצבים הדרך הנאותה לכל אחד. ורק בהיות "תורת אלהיו בלבו" אז "לא תמעד אשוריו". וכן נוסדה התענית ע"פ חכמים ונביאים הראשונים מחוברת עבודת הלב שבתפילה עם עסק התורה, כדאי' בקראי (דנחמיה) [דעזרא] "ויקראו בספר תורת ד' אלהיהם רביעית היום", וכדאמור רבנן במסכת מגילה פרק בני העיר.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ׳

הורו שעם כל יקרת הרגש הטהור שבא מההשתתפות אל כלל המציאות בשעה המוכשרת, הנה שמירת חוקי התורה נעלה ונכבדה וגבהה מאד מכל אלה, כי מה שתלמד תוה"ק הוא נשגב מלימוד הבא מכלל המציאות. ע"כ אם יש מקום לחוש, שע"י דקדוקי ההרגשות יהי' עובר חק תורת ד' בזמן התפילה, היא דוחה את הכל. כי כל החסר בכל רגש ושכל תמלא תורת ד' התמימה, המשיבת נפש ומחכימת פתי. וכאשר נתן לה היתרון דוהמע"ה ברוה"ק במזמור "השמים מספרים" שהתחיל בערך יקרת רגשי קודש של השקפת הבריאה. ועל יתרון פעולת התורה עליהם האריך באמרו "תורת ד' תמימה", כאשר הרגישו בזה גדולי החכמים הקדמונים ז"ל.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ב

הזכרון בא מנקודה מסויימת בזמן והוא זמן הפרידה כי אין דבר מסיים יתר חלקי שטף הזמן. ע"כ ראוי להיות בתור נקודה ומרכז לתלות בו לאות את תכלית של כל התחברות וריעות, שהיא דרישת התורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

..."ונתת לאמתך" כדמסיימת "זרע אנשים" גברא רבא, נגד הדלקת הנר שכבר העידו חז"ל ע"ז בב"מ דמאן דרגיל בנר שבת זוכה שיצאו ממנו גדולי תורה, נגד אור תורה. וי"ל שאלו השלשה שנמסרו לאשה מתיחסים הם לבקשת הבנים: ...חלה, באשר הני נשי במאי זכיין באמטויי בנייהו לבי כנישתא היינו החזקת התורה. ויסוד מתנות כהונה הוא למען יחזקו בתורת ד', נמסרה לה חלה שתשריש בקרבה ערך החזקת תורה ביחוד בדבר דמקרבא הנייתה, כדי שתתלמד להסיר כל טרדא מבני' ובעלה להגות בתורת ד'. הדלקת הנר, באשר יסוד אהבת לומדי תורה בא רק ע"י אמונת תורה שבע"פ, כאשר אמר בעובדא דינאי בקדושין אחרי שנזרקה בו מינות שאין לומר תורה מה תהא עלי' שהרי היא כתובה ומונחת בקרן זוית. ע"כ נתן לה הדלקת הנר, שמצד הוראה החיצונה דתורה שבכתב אסורה, כאשר נוהגים הכופרים בתורה שבע"פ כפשטה ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אמנם אוהבי תורת ד', הם הסומכים על דחז"ל שקבלו ויגעו ומצאו אמתת ההבנה בתורה, ע"כ נמסרה לאשה הדלקת הנר לחבובה של תורה. והני תלתא ראויים להנתן בזכותן בנים כאשר הם מתאימים אל התכלית של הבנים, שיהיו למודי ד'.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

וכמקרה דור המדבר כן מקרה כל הדורות, שבראותם עצמם משופעים בכסף רב, חושבים שכבר יש בידם יותר מכדי סיפוקם בשפע. וזה באמת רק מפני שאין להם מושג ברור מצרכי השכלול שראוי להיות לעם שלם, שההכנות רבות וגדולות להרבות אושר המדות הטובות, והרבות תורה וחכמת לב ודעת ויראת אלהים בעם, עם עז נפש וגבורה אמתית. שבהיותם מכירים צרכי התכונות הרמות וריבוי המכשירים הדרושים לזה, לא יאמרו בלבבם שכבר יש להם יותר מצרכם כ"א יכירו שעודם חסרים הרבה ועליהם עוד לעבוד ולהשתדל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ג

ואע"ג ד"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה", הוא מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, ע"כ תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב. אבל מ"מ התועלת של הזיכוך הפנימי היא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מ"מ יפה שעה אחת.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ד

יסוד ברכת כהנים, ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

היחס בין תורה ותפילה. הקדמת לימוד תורה לתפילה

התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק (בהקדמה) [כהקדמה ויסוד], שכל [מה] שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות, [כן] יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף (על) [אל] מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפילה. כי באמת חק התפילה בעקרו איננו כ"א מפני שכך נוסד טבע הנפש ולא מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון כ"א באמת למעלה ממנו. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה ומכניס בה שימושים שכליים הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי (ה)רגשות הנפש בפנימיות טבעה לא יושגו לעולם בדרכי השכל, ע"כ יהיו מנועים ממנו לעולם כשירצה לתן לרגשות הנפש דרכים שכליים ולא יבא לתכליתו. אלא אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, גם שיהיו הרגשותיו יותר בהירות ומסכימות [להכרת ה](ל)שכל, ע"ז לא נברא שימוש התפילה כ"א ישיג בתורה. וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך שכלו, אז יפעל השכל על כחות ההרגשות והמדמה שיהיו בהירים ביותר. ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגבה, כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי. תורה, כל איש חכם וישר דרך יחשוק בלבבו אהבת התורה ובכל נפשו יתאוה להרבות ידיעתה...בכ"ז על כל אלה לא יסמוך שום אדם על הטבע לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתן היא חיי עולם גם חיי שעה, כ"א צריך חיזוק שכלי ובלא חיזוק שכלי התשוקה הטבעית תפול ותרפה גם תוליך באופן ההשגה בארחות שאינן סלולות...ואלו הארבעה דברים כוללים הנפש והגוף בטבעי העצם שלהם ובפעולותיהם. תורה היא עצם לשכל שהוא יסוד הנפש.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

השכחה באה אל הפרטים מפני שאין הכלל שמור יפה, וההשקפה העמוקה איך הפרטים מתילדים ממנו אינה טבעית. אבל מי שקנה כללים מדעיים בקנין גמור בנפשו והעמיק בהם הרבה, עד שיודע ג"כ עי"ז כי הפרטים מתחייבים להשלים את הכלל הניכר לו בטבעו מצד הכרתו הפנימית, הוא יזכר ולא ישכח. ע"כ כאשר תוה"ק, אפי' המצות השמעיות וכל פרטיהן, אינן נראות למחויבים (אולי צ"ל למחוייבות) כ"א לאלו ששכלם נמשך אחר טבע המורגש. אבל החסידים קדושי עליון שהתעלה שכלם לעומק המוסר הכלול בתורת ד', נעשה להם סדר השמעיות כשכליות, ואחר שכבר למדו משתמרת יפה תורתן בקרבן, מפני שהיא שוה מאד לתכונתם הישרה והקדושה. ובאשר השלמים הללו מועילים מאד לעולם בהרימם את כל מין האנושי משפל מצבם החומרי, ולפי ערכם צריכים להיות פונים שעות רבות ביום לחדש ציוריהם הרמים, מן הדין הוא שלא יבטלם הכרח מלאכתם, ע"כ מלאכתם מתברכת.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ד

מעלת הסברא האנושית בלימוד תורה. טעם שטעמי מצוות לא נכתבו. משמעות המחלוקת אם דרשינן טעמא דקרא. שלימות השכל היא שלימות התורה. היחס בין התורה השכלית לתפילה הריגשית

ויש בזה עוד צד ציור אחר, כי הרמב"ם במו"נ כשביאר טעם למצות בח"ג כתב ששילוח הקן הוא באמת מצד מדת הרחמים, ואמר שהמשנה שסוברת משתקין אותו כשאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", היא כדעת האומרים שאין טעם למצות ושראוי לתלות הכל רק ברצון וגזירה. אמנם הראוי לדון יותר שתהי' המשנה מסכמת עם הדעת שאלי' נוטה השכל הטבעי, שמתוך כך נמשך לזה הרמב"ם ז"ל, ונמצאו ג"כ סימנים גדולים בדברי חז"ל שטעמי מצות ודאי נתנו להדרש ולא נכתבו רק מפני התקלה. ונראה שהרמב"ם ז"ל תלי לה בפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא. אמנם נכון מאד לומר שאע"פ שמצד משפט השכל ראוי לחפש טעם למצות, וזוהי שלימות השכל שהיא שלימות התורה. אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ד', שגם הוא הוא חלק גדול משלימות האנושית, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצות רק מצד רצון השם ית' שבהן, ולא מצד הטעם שימצא בהן. וטעם הדבר נכון מאד, כי שלימות החכמה מתלקטת אחת לאחת מידיעת כל פרט ופרט להעשות לכללים, ע"כ ראוי להשקיף על כל מצוה מצד החכמה שבה ולחקור בטעמה, וכל המוסיף לחקור הוא מוסיף דעת ושלימות ויראת ד' ואהבתו מצד החכמה. אמנם המשך הרגש לשלימות ולעבודה אינה המשכה פרטית כ"א המשכה כללית לרצון השם ית', שמוצאים אנו אותו כולו בערכנו בדרכי תורת ד'. ע"כ כשמתעורר הרגש ע"י ההכרה ברצון השם ית' הוא מוכן מיד לכל טוב, כי ההליכה בדרכי ד' לעשות רצונו תביא את האדם לכל טוב כללי. ע"כ זהו ההבדל בין זמן תורה לזמן תפילה, וכשאומר בתפילה "על קן צפור יגיעו רחמיך", הוא מבלבל בחשבונות של עומק חכמה וחשבון של טעמי מצות את הוד ההרגש שצריך להיות טבעי ופשוט בלב תמים בתפילה, אע"פ שמצד עצמה היא דעה נכונה. ע"כ אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצוי' למרי' לפי האמת. ויהי' התועלת לחידודי לאביי גדולה מאד, שישכיל מזה ערך הציורים הצריכים אל התפילה וערך השכל הצריך אל התורה והשלימות המדעית, וידע לתן לכל דבר מועדו וענינו, "כבוד אלהים הסתר דבר" היינו מצד רגש עבודת ד' והשתפכות הנפש שהחשבונות היתירים מפסידים אותו, "וכבוד מלכים חקור דבר" היינו מצד עבודת השכל ושלימות התורה שבה מלכים ימלכו. ונמצא שאין ההשתקה באה מצד איסור שיש בדעה זו כ"א מצד בלבול דעת שיש על ידה בעת התפילה הראויה למנוחה שלימה והשתפכות הנפש בתשוקתה אל אדוני' שהוא תהלתה ית"ש.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״א

הכישרון המוסרי מוגבל ביכולת לרומם את האדם, ורק לתורה יכולת לרומם למעלה עליונה

אמנם כל דרכי הכשרון של מעשים מוסריים, אף שיהיו בתכלית המעלה, יקבילו רק לפי סדרו והדרגתו של האדם בפרט והמציאות בכלל. רק תורת ד' התמימה שהיא מושיבה את העוסקים בה לשמה ברום המעלה, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, לה העז והגבורה להרים את הת"ח ההוגה בה באמת למעלה משלימות של כל הדרגה, ולעשותו ראוי לחסד עליון היותר נפלא, שהוא נעלה מראיית הנביאים כולם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ב׳

השירה מורה על התרוממות הנפש למשאות נעלות, שמשקפת בהיותה מוכתרת בשכלה בבהירותו. והנה הנפשות מטבען נמשכות הנה לערוג לרוממות שלימות היושר והצדק האמיתי, ע"כ בעת רוממותן יאמרו שירה. אבל היסוד שהאדם צריך לעבוד, הוא שגם הגוף בכל פינותיו יהי' נמשך בפעולותיו לקראת רוממות השירה הנפשית. ואם רק הנפש תערוג אל ההוד האלהי והגוף בהנהגתו ישאר על עמדו הבהמי, הרי הוא נאה דורש ואין נאה מקיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳

[ה]אם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית, או שמצד תכונת האדם הוא מורכב מנטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י, דרי"ש ס"ל שהעסק התמידי בעיון אינו לפי תכונת האדם, על כן ההפסק שבא, אם הוא רק בדרך ארעי לעניני דרך ארץ, אין לחשבו לחסרון כ"א להשלמת האדם כפי טבעו, ע"כ משפט התורה היא להיות מנהיג בהם מנהג ד"א. ורשב"י ס"ל, שמעלת האדם לפי טבעו האמיתי ראוי להיות כ"כ נעלה, עד שלא תשבע נפשו מהתענג רק על שלימות השכליות. והמקרא ככתבו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא נאות לפי טבע האדם השלם שלא נתקלקל בחטא. ע"כ ראוי להדריך תמיד את עצמו וזולתו לבא אל מעלת האדם השלם, ומה שאי אפשר הדבר, בין לפי ההכרחים החיצוניים בין לפי החשק הפנימי שנעשה כהה מרוב עבודת העיון, אינו בא כ"א מחסרון השלמה. ובהשלמתן של ישראל מלאכתן נעשית ע"י אחרים, והם מצד עצמם כל ישעם וחפצם להיות עסוקים תמיד בידיעת התורה, לדעת את ד' ודרכיו. ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט׳

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו, ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל הוא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כ"א מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. ע"כ באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כר"ש ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת ד"א עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי.

ברכות פרק ו׳ פסקה י׳

הסבה שאין האדם מוצא קורת רוח שלמה בהתעסקו רק בחכמה ועיון אם לא יצרף עמה ג"כ מעשה ועבודה, הוא לפי שכך חקק יוצרו ית' בטבע נפשו, כדי שתדחפהו תשוקתו הפנימית לדאוג בעד צרכיו ההכרחיים שגם הם רבים. ומבלעדי תשוקה זו היו רבים מבני אדם מונעים עצמם משיתוף כל עבודה בעסקם רק במושכלות, והיתה אח"כ [מניעה זו] מביאה למחסור ולא יהיו מוצאים ג"כ מבוקש החכמה מפני הטרדא. ע"כ כשימלא אדם את תעודתו, בעסק המעשי החמרי גם בזמני השנה הראויים לכך, ימשך מטבעו ג"כ אל התלמוד והעיון ביתר חלקי זמן השנה. ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי ס"ל דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד ג"כ במקצת בעבודה ועסק של ד"א, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע ע"פ רושם הרוב. ורבא ס"ל שאין לדון בדבר כ"א מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהי' רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שמתפגמות נוטות לתאוה [ה]עוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות, וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא תתקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות, בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא תהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמת כ"א, ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות, ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים. וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המסוגלים לקבלה, ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ. וכן בכללות ישראל, להרבות עצמה בתורה ויראת ד', ולא לנוד להאיר עמי הארץ וגוים רבים באור ד' בדרך מועט שיכולין לקבל. כי מריבוי האור שיזרח בשלמים הגמורים יאיר אור גדול ג"כ על שאינם שלמים, אבל בהשתדלות לפזר הכוחות על הרבה נושאים, וכ"א לא יהי' שלם בתכלית, לא יבא לעולם אל מטרה נכונה. ע"כ הורו כי הנושא שכבר נעשתה בו מצוה אחת, והותחלה השלמות להיות נקבעת בו, יתעבד בי' מצוה אחריתי, להוסיף שלימות רבה כפי שיוכל לקבל ולא להיות משים עין רק להרבות עוד נושא אחר שלא קבל כלל שלמות של מצוה להשלימו, כי השלמת המושלם במקצת קודמת להתחלת השלמה בשאינו מושלם כל עיקר. והוא כלל גדול ג"כ בכל חכמה ומלאכה, כי שלימות העולם בכללו תבא מריבוי בקיאים כ"א במקצע מיוחד בתכלית המעלה, ולא ממי שסופג הכל רק בדרך שטחי, כי ההשלמה דאיכות גדולה היא בערכה על ההשלמה דכמות.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

ובלחמה של תורה, הלחם ימשל לחלק ההלכה, ואם יגדיל תורה ויאדיר, לעולם יאכל מלח, השומר היראה והאמונה, הידיעה הפשוטה שמחייבת את כל המון הדרישה המעשית, לא יהי' ניזוק לבא למדות רעות ושכחת התכלית של חכמה. ואחר כל השתי', במעייני האגדה שנמשלה למים, בהרבות הרעיונות, ישתה מים, הרגש הנפשי שמרומם את האדם בטבע הנפש הזכה לכסוף לאור ד'. כשילמוד לחתם תעודה ביסודי הדברים ועקרם לא יזיקוהו הענפים בהתפשטם מאד, כי יכיר איך הם יוצאים מן המקור והם שבים אליו. אז יועילוהו לרוממו מהמעלה הפשוטה אל מעלה רמה הראויה לאיש חכם והוגה דעת, וירים קרן ביראת ד' וכל טוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

היחס בין לימוד אמונה ללימוד לחמה של תורה. האגדה מוציאה אל הפועל את הקדושה הגנוזה בהלכה. הנזק הנגרם לעוסק בהלכה ללא עיסוק באגדה. תלמיד חכם גדול שמילא כרסו בהלכה, יכול לשנות מסדרי הלימוד הרגילים ולעסוק בעיקר באגדה

לפי דברי הרמב"ם שכ' בה' דיעות שאין לשתות הרבה בסעודה כ"א כדי לשרות המאכל, י"ל המקפה הוא לשון מקפה של גריסין (סוכה פ"ב), שעושה אכילתו ע"י המים ששותה כשיעור כדי שיעשו כעין מקפה, אז הוא פועל להיטיב העיכול, ואמר קיתון לפת, שתהי' שתיית המים נערכת נגד האכילה בערך הראוי. ומהראוי להתעורר שנמצא תמיד שיווי נערך מעניני הגוף והליכותיו אל הענינים הנפשיים, שמזון הגוף בלחם ומים כערכם במזון הנפש, הלכה והגדה, כאשר ביארנו. ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש. והנה ראוי שישמר הערך בין ההלכה להגדה, ויהי' המשך המשל נאות לפירושינו עפ"ד הרמב"ם. ולפי פירוש רש"י דפי' הצף לשון קפא פרזלא, יתכן בגדול בתורה שכבר מלא כריסו בהידיעות המעשיות, שלרומם נפשו עיונו העקרי יהי' תמיד בענינים האלקיים שהם יסודי דברי האגדה ועקרם, והוא תכלית השלמת האדם והדרך המביאה אותו להנצל מכל מדוה ויצר הרע.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ז

לימוד תורה תלוי ביראת שמים ובסייעתא דשמיא

חיבוב ידיעת התורה אפשרי בב' אופנים: האחד הוא מצד ערך התורה ושלימותה, דהיינו האהבה הזכה הראויה לה, והב' הוא מצד חשק כל ידיעה שהוא בטבע האדם. והנה הוא תנאי מיוחד לתורה שתהי' האהבה אלי' מצד אהבתה וערכה הקדוש, ע"כ גם דברים ישנים שכבר שמע, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ורק אז ישמע ג"כ בחדש, שיערה עליו רוח להשכיל ג"כ דברים חדשים, ויהי' כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק כחק העוסק בתורה לשמה, אם שמע בישן, שהוא מורה שהשמיעה היא מאהבת התורה, תשמע בחדש ג"כ. ואם יפנה לבבך מן הישן ולא תאבה רק לשמע חדשות, שהוא אות שאהבת התורה מצד ערכה המרומם והנעלה נאבדה מרגש נפשך ונשאר רק החלק הגס של אהבת ידיעות חדשות, שוב לא תשמע, כי לגס נפש כזה לא תטיב התורה פני' ולא יתקבלו על לבבו עניני התורה, וסוף שיאבד ג"כ החשק הראוי אפי' לערך ידיעות חדשות, כי "רוצה ד' את יראיו".

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

הפסד המגיע לעולם בסילוק הצדיק הוא כפול. האחד, מצד הסגולה שבהיות האיש הקדוש בעולם בהכרח תימשך על ידו שלימות לקרובים ולרחוקים, וזאת הסגולה היא נעלה מאד. והשנית, מצד התועלת שמקבלים מתלמודו וצדקותיו. ובאשר עיקר ההיזק היא הסגולה שהוא דבר כללי לקרובים ולרחוקים, וגם ערכה נשגב עד מאד, ע"כ עיקר הרושם שגבר בלב שהתעורר לקריעה הראשונה היה הכרת סילוק הסגולה. אמנם עכשיו שהרגישו חסרון התועלת שהי' אפשר לקבל, הורה להם שהם ביחוד מקבלי התועלת ראוי שיכירו הפסדם הפרטי באבדם התועלת. ובשעה זו נעשה אצלם כח הסגולה כטפל, וחסרון התועלת לעיקר, שבזה הם מתיחדים. ע"כ אהדר קרעיה לאחוריה, שנקרע מצד ההערה של אבדת הסגולה מאתם, וקרע קריעה אחרינא על הכרת חסרון התועלת, באמרו נח נפשיה דרב, שבת מפעולותיו, שהי' אפשר לו לפעול להשלימנו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

חשיבות ההגעה בזמן לבית המדרש

...סמוך לריעות ונעימות היחש היא החברה והבדידות, החברה להתייעץ בכל דבר ולהשתתף בחיים כלליים זולת צד הריעות שבהם, שהוא רק הנועם הסידורי לבדו, גם בזה צריך החזקת ב' הקצוות שלא יטו לקיצוניות, אל תרחיקהו אהבת הבדידות להתבודד באהלו בזמן ביהמ"ד, עד שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד. ואל תשיאהו אהבת חיי החברה, לקחת חלק במסיבה של ע"ה ריקים ונבלים, כי מזה לא תבא טובה ושלימות. ידריך רבים בהדרכת תורה ומוסר אבל לא להשתתף עם שפלי נפש במסיבה של מאכל וחבורה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז

והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.