תורה (לימוד)

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

חובת תלמידי חכמים לעסוק בתורה בחבורה

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות. האחת, שתיקון העולם הנמשך ע"י בא רק בהיות מצורפת עם טהרת הלב ויראת ד' וחכמת התורה, גם הסבלנות על העיונים והדיעות שהם שונות מדיעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו. וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח, רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות, ורואים שדוקא מכל הדיעות של החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעה שהיא שונה מדעתו. ובזה תהי' הסבה היותר חזקה למחלוקת ומריבה, וחרב המדנים יתפשט עי"ז באומה, להיות חרב איש ברעהו, בפועל ובשוט לשון. וכ"ז הוא תולדה של הבדידות המופלגת, בעסק התורה, זה הוא הרע המגיע לתכלית השלום של האומה, הצריכה להתנהג ע"פ רוחם של בניה בוניה, ת"ח המרבים שלום בעולם. והרע השני, שמגיע בענינים עיוניים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין. ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורמת המגרעת של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה ג"כ יהי' חטא, כנזיר הנקרא חוטא, ועוד שחטא יוצא ע"פ אותה ההשפעה שמשפיעים ת"ח על העם, אם לא יהיו עניניהם מבוררים. זהו הנרצה מדמיון נואלו שרי צוען, הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ב

לימוד התורה מחייב את תלמידי החכמים התמסרות ועמל, ותשלום מחיר גופני ונפשי

השרידים אשר ד' קורא העוסקים בתורה, הם אנשי החיל למשמרת, חומה המה לאומה הישראלית בכללה, אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו ת"ח. אם אנשי החיל יאבו להיות מתנהגים בחייהם בגבול הממוצע, אז תהי' המדינה אבודה, ולא תשיג גם ארחות חיים ממוצעים, כי חמס ושד יתרבה בה, ויד צריה תשיג להדפה ולכלותה מעל פני האדמה. ע"כ הת"ח, אנשי המשמר, צריכים להתנדב לעבוד יותר מהמדה הממוצעת, כדי להביא שלום לעולם, כדי להמשיך יפה את הקיום לאור ישראל וחייו האמיתיים. ע"כ לא נביט אל חלישות הכח המוכרח כמעט ברובו להמצא בין ת"ח עמלי תורה, על כתיתות הגוף החומרי ועל המניעה מהמון תענוגי החיים וששון עליזים. כי אך בזאת תתקיים התורה: בעמל הגופני, הכתיתה, נגד החלק המעשי הצריך סבל ועבודה של עיון וגרסא בעמל גדול, והרחקה מרגשות העונג של הרחבת החיים, ע"י ההתעמקות הנפלאה בעיונים שכליים מופשטים והגיונים מוסריים, איך ליישר דרכם של בנ"א להתרומם מעל כל יצר לב האדם למראה עיניו, למען יוכלו בלא משוא פנים להורות לבנ"א הדרך הטובה והישרה, שתבא רק בהמתת החפץ הסוער לתענוגי הגוף שהם ראויים אמנם להמון, אבל ראוי להיותם רחוקים מלב בעלי עיון עובדי עבודת הקודש ליישר דרך העם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ג

דרכי הלימוד וביקורת הדעות

העיונים בכל דבר צריכים להיות נולדים לא רק מתוצאות ההשקפה השכלית בדבר הפרטי לבדו שבו הוא נושא ונותן, כ"א צריכים שיהיו תוצאה של הרחבה וידיעה מקפת אל כל הענינים המתיחשים לו. ע"כ אין תקוה לתוצאות טובות של חידושי עיונים, כ"א כשקדמה הידיעה הכוללת בכל הענין וכל הדברים השייכים לו. והנה הדבר מגיע ביחוד ע"ד התנגדות לדיעות ובקורת, שרק אז תהי' מועלת להגדיל תורה ולהאדירה להרבות חכמה ולפארה, רק כשתצא ע"פ ידיעה שלמה ומקפת והעמקה מסודרת בכל הענין, כראוי למומחה ובקי. ע"כ צריך שיהי' האדם מתרגל לסבול לשמע הרבה, להוסיף ידיעה, מבלי הוסיף בזה עדיין דעתו והשקפותיו, אשר אם גם יתנגדו לאיזה פרטים וסעיפים אל יצא לריב מהר. הס, שתוק והאזן ורד לסוף דעת הענינים וחקור בכל חלקיהם, ואז כשתעלה בידך הידיעה השלמה כבר הנך מגבורי כח למלחמתה של תורה. כתת, שבור את אשר יראה לך לסתור ולהרס, אבל אל תהי מהיר להרס ולבקר ואתה אינך עדיין בקי גדול ומומחה בענינים אלו, כי מזה תצאנה תקלות רבות עיוניות ומוסריות. והעד ע"ז, כי הלא גם בכלל בסדרי הלימודים ג"כ הידיעה המקפת וכוללת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים, ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. ומה נאמר עוד ביחש הכתיתה והריסה, ע"י זיין והתנגדות והבקרת שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. ואם תמלא את התנאי הזה, ודאי תביא גם כתיתתך ברכה לעולם וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר ובלבד שיהי' כדאי והגון לכך.

ברכות פרק ט׳ פסקה שד"מ

מעלת הלימוד בעמל

רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תמדדנה ע"פ כמותם כ"א ע"פ איכותם, ע"פ עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה ע"פ גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ד' הטהורה. ובזאת יהי' מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט, כי ע"י היגיעה ועבודה שכלית, מתעלה האדם למדות נעלות, ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ לב, והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו. ע"כ תצא מהלימוד שע"י היגיעה דוקא, עומק ההבנה והידיעה הברורה עם הפעולה הרצויה לעבודת ד' ויראתו וכל טהרת המדות. אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפויים עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית, ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו. ע"כ חמאה של תורה, הברור והמובחר שבה, העיקרי, המחוור בעומק רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש ביראת ד' ודרכי קודש, במי תמצא? רק במי שנתגדל על עבודת התורה בעמל, וקנה אותה בדרכים כבושים שע"י יגיעה ועבודה רבה, שעמדו לו להתרחק מן הילדות וכל געגועיה, לבלתי קנותם בדרך שעשועי ילדים, כ"א מקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ע"י רב עמל ויגיעה, יהי' לו המזון הקל והנח למורת רוח. וכמו שיקוץ הגדול בהמזון של היונק, עם כל קלות עיכולו ומהירות השגתו, כן יקוץ המתרגל ביגיעה ועבודת עיון, ששמח בזה והוא כל תענוגו ומשוש נפשו, בלימודים הנקנים כולם ע"י דרכים קלים, אבל עם זה הם מחוסרים עומק וכח רושם חזק בנפש.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ה

חשיבות שימוש תלמידי חכמים להצלחת הלימוד

הלימוד המעשי ביחוד בנוי הוא ע"פ נושאים ידועים, ע"כ ראשית הלימוד הוא הניסיון של הנושאים, הניסיון הוא המביא להכיר את הדברים התלויים בחושים הדקים, ומזה המין ההבחנה בין הדמים. ומי שברב סבל והכנעה לרבותיו יקנה לו יפה את כח השימושי הנסיוני, יבא מזה למערכה העליונה של הלימודים, עד שברוחב ידיעתו יוכל להגדיר כללי וערכי הלימודים, שלזה דרוש חכמה רבה באין ערוך יותר מהידיעה הצריכה לאיזה פרטים. דיני ממונות ודיני נפשות הם נחלקים בכלל, כי כל ענין יש להביט עליו משני צדדים, בפרט במקצע המשפט, מצד הענין הפרטי של אותו הנושא ומצד השייכות של אותו הנושא אל המעשים הרבים והמאורעות שחוץ לו. וההבדל שבין דיני ממונות לד"נ הוא, כי בדיני ממונות מיוסד הדבר הרבה על תיקון זה הנושא, לתקן העוול שבין אדם לחבירו. והיחש של הענין אל תיקון הציבור בהוה ובעתיד הוא ענין נטפל לו. ובדיני נפשות שבאים עפ"ר על ענינים שאין לתקנם ולהשיבם, עיקר ההשקפה צריך להיות בהם על ערך פעולת המשפט בתיקון הכלל. ממילא מובן שהריבוי של הפרטים מוכרח בד"מ להיות יותר משתנה בגווניו מבד"נ, שהרי העניינים הפרטיים אין לשינוייהם קץ. ע"כ דיני ממונות הוא מקצע גדול בתורה שמביא להתחכם יותר מד"נ ושארי המקצועות. אבל מי זה יעמוד על עומקו של זה החילוק מכל צדדיו בהבנה שלמה ומפורטת, עד שיהי' בכחו להוציא מתוך בירור הכללים הגדולים חילוקים ויסודות פרטיים, מי שהרבה לסבול עול רבותיו מענייני השימוש פעם ראשונה, ומענייני הלימוד פעם שניה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ו

ההתמסרות לתורה, והתועלת בעמלה

הנשיאות והשררה צריכה שילוו עמה ההתנשאות והכבוד מפני תיקון העולם וצורך ההנהגה. אמנם ראוי להנהגה של נשיאות רק האיש שכ"כ ישרה נפשו בו, עד שאין הכבוד וההתנשאות אהובים לו מצד עצמם כ"א מצד תכליתם, לצורך המשרה שהוא עובד בה. ע"כ מי שמנבל עצמו ע"ד תורה, הראה שאין כבודו חשוב בעיניו כ"א התכלית, התורה, עליו אנו בטוחים שאם גם יתנשא תהי' ההתנשאות שלו רק כפי המדה הנצרכת אל משרתו ותיקון הציבור, ע"כ רק הוא ראוי הוא להתנשא. ויסוד הדבר שע"פ הראוי לתיקון העולם תסבב ההשגחה העליונה, שתבא ההתנשאות לאדם באופן שלא תשחית את נפשו, ומי שהרגיל עצמו בשפלות לשם תכלית נעלה, כהמנבל עצמו ע"ד תורה, גם לכשיתנשא לא תזוח דעתו עליו, ע"כ הוא יוכל לקבל התנשאות וכבוד. ואם זמות יד לפה, יש לפרשו ג"כ לצד המעלה שהוא נאמר על ענין הכנת החכמה, שצריך הבא להנהגת ציבור להיות מוכן בכל חלקי התורה וידיעתה, כמו שצריך לעניין תיקון המדות להיות מוכן תחילה בשלמות הענוה, ע"י הניבול ע"ד תורה, כן צריך להיות מוכן בשלימות החכמה והעצה בכל הענפים המתחדשים. ואמר "זמם" לשון מחשבה ומזימה, שאם הרבה לחשוב ולחקור בד"ת לברר כל דבר והלכה לסעיפיה, יד לפה, היד מורה על המעשה והפה על הדיבור, כלומר, דיבורו הוא סמוך למעשה. כי א"צ לחשוב הרבה, כיון שכבר האריך במחשבותיו קודם הכנסו להנהגה לברר רוב ענייני ועיקרי תורה, ויוכל לגזור חיתוך כל דין ומעשה בבירור כדבר מלך שלטון, בלא המתנה והמלכה מרובה, כי יד ומעשה של המונהגים קרובה לפיו ודיבורו. אבל בהיותו מתעצל במחקר פרטי מעשים והלכות, אז בבא תור מעשה ישאר נבוך ולא יוכל להוציא אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״א

היחס בין חריפות ובקיאות

לימודי התורה בההלכות המקובלות המה רחבים מאד ומספיקים להמון מעשים רבים בהליכות התורה. ובאמת המה מספיקים ג"כ לכל הספיקות המתחדשים, אם יובנו הדברים כראוי, אלא שבתולדות צריך בינה יתירה להשמר מן הטעות, שלא לדמות למה שאינו דומה וכיו"ב. והבקיאות היא באמת דומה להמקום המחזיק את עצם התורה, באשר ההסתעפויות והתולדות יושכלו להיות בתוספות מרובה על העיקר. אמנם המקום הכוללם והמחזיקם של כל אלו הענפים המתחדשים, המה הידיעות של השרשים המקובלים שכבר נשנו ונתקבלו. א"כ הבקיאות היא מצטיינת במה שהיא בערך מקום המקבל את כל ההסתעפויות הבאות מאבות ההלכות, וכוללת ג"כ את הענין החיובי מבלעדי היסוד השלילי. כלומר שמצד הבקיאות לבדה אמנם אפשר לדעת את כל המעשים שנכללו בהלכות המפורשות, והיינו דרך החיובי, אבל לשלול את הטעות שיש לבא בבא תור דבר מחודש, שבאמת עיקר שימוש החריפות הוא האופן השלילי. שהרי הכל כלולים, כל הפרטים המתחדשים, בהאבות שכבר באו לידינו, אלא שיש מקום לשכל לטעות במקום מוצא הדבר המחודש בערכו ודמיונו, ע"כ צריך בינה יתירה להציל מהצדדים המוטעים. ובזה המליצה מכוונת, של סיני לבקיאות ושל עוקר הרים לחריפות. הנה סיני נבחר למקום שבו נתנה תורה, שאר ההרים נעקרו מיתרון זה, "כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני", הי' בסיני צד החיובי, ביתר ההרים צד השלילי, ונמצא לפ"ז בסיני עצמו צד החיובי, הדרך האמת שנלמד עליו, והצד השלילי, שלילת שאר ההרים. ע"כ דומות ג"כ הסברות האמתיות שיש להם יחש לתורת אמת שנתנה בסיני, לסיני, והן נמצאות בהלכות, וכח הבינה לשלול את הצדדים המוטעים לעקירת הרים, כלומר הראות שאינם בכלל תורת סיני, ובשלילת הדברים המטעים תבורר האמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ג

השפעה לימודית קטנה אבל ישירה על הכלל עדיפה מהשפעה איכותית אבל עקיפה

יש פנים לומר שכל איש הנושא משרה רוחנית יהי' מוכשר יותר לשימוש התועלת של גדולי הדור וחכמיו המצויינים, אע"פ שרוב ההמון לא יהנה ממנו כ"כ, מ"מ ההשפעה המושפעת על השרידים ויחידי הדור מועלת ג"כ להיטיב את מצב ההמון ולרוממו. ויש פנים ג"כ לומר שראוי שתהי' הפעולה ישרה (=ישירה) מתייחשת לכל העם. ה"סיני" ידיעותיו המפורשות הם דברים נצרכים לכל העם, אמנם עמקי חידושיו והרחבת הדברים של ה"עוקר הרים", רק ליחידים ובעלי בינה מרובה יהיו לחפץ. ע"כ הכריעו שראוי להיות ערך צורך העם בדרך ישרה (=ישירה) עיקר, ומה שהכל צריכים למרי דחיטיא, יכריע הצורך של הכל, של הכלל כולו, ולא הצורך המצויין של פרטים, אנשים גדולים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ד

זכות לימוד התורה בעיון יותר מבבקיאות

הזכות, בפרט זכות התורה ועבודת ד' בכלל, ודאי היא מתגברת על כל ההוראות הקבועות, אם שיש להם איזה יסודות מוכנים בסדרי המציאות הכללי. אבל ברוב ימשך זה השינוי מצד ההנהגה השייכת למצויינים בעם, שעולים בכח רוחניותם וקדושתם למעלה מסדרי החקים הקבועים. ע"כ חשב ר"י שבהיות טעם בחירתו הוא מפני יתרון צורך ההמון הרב, ראוי לו להדחות ולהקדים פעולתו של רבה בחק היחידים, כי דברים הנהוגים מצד יחש כל ההמון ראוי שיבואו כפי הסדרים הרגילים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ה

המשרה שתנתן על הנבחר מצד היותו יותר נאות לחפץ יחידי העם הגדולים צריכה שמירה מאד, שלא יתעלם מן ההמון לחשוב שבזה הם אינם מקבלים טובה. מה שבאמת אינו כן, כי בתועלת ההטבה הרוחנית של הגדולים הראויים לקבל השפעה גבוהה, מתעלה ג"כ בדרך מסובבת ההמון, שהרי מתרבים היודעים והלומדים, ושדרה אחת מעוררת את חברתה הנמוכה ממנה, ומתוך כך מתרבה הדעת ויגדיל תורה ויאדיר. ע"כ ראוי לזהר שלא יחשב ההמון שמצדו עכ"פ הי' ראוי שלא להמשך אחרי הנשיא שכבר נבחר. ולזה שמר ר"י שלא להנהיג הוא צורת נשיאות ביחשו אל ההמון. ואומנא, שהוא עפ"ר איש המוני, לביתיה לא קרא, למען פרסם את הדעת, שהנשיא שיש בו יחש ישר אל הגדולים יש בו ג"כ תועלת נמשכת לכל ההמון כולו.

סדר זרעים פסקה א׳

רק מתוך תורה אפשר להגיע לעומק מחשבתי ועומק ריגשי

כלל עבודת ד' שנעשה ע"י התורה והמצות כולן, וכל המדות הטובות, הן נמצאות בתכליתן הטובה לשעתן, והן מושרשות במה שהן מביאות את הטוב הגדול הכללי הצפון בעתיד לכל מעשה ד', שינהרו אל ד' ואל טובו...והנה הדברים הראשיים שתיקון העולם תלוי בהם בעילוי נפשות בנ"א הם ארבעה ראשים: הא' הוא כח הכרת טובה, הב' אהבת החסד, הג' אהבת השלום, הד' מעלת הידיעה שלמה. ואלו הראשים כשיבאו לתכלית שלמותם, תמלא הארץ אור פני מלך חיים, ונבארם אחד אחד...אמנם כל אלה הם דברים תלויים בעיקרם ברגש נפש האדם הטבעית, הכרת טובה, אהבת חסד ואהבת שלום. אבל ברגש לבד לא ימצאו הדרכים שיוכלו עמקי אלה הגדולות לצאת מן הכח אל הפועל בכל מלואיהם. ע"כ הדבר הגורם לאלה החמודות ועומק ההצלחה למלא בהם את כל חללו של עולם, הוא אור הדעת הגנוז בעקרו באור תורה, ע"כ ת"ת כנגד כולם. כי כל חלק שבתורה וכל כשרון יחידי בה, יצורף לחשבון גדול, מעשה אבות יורשים בנים, וההגיונות המתבררים בדור אחד ע"פ התורה ילך לאורו דור אחר עוד הלאה, עד שדרישת התורה והגיונה הוא יהיה העמוד הימיני להוציא לאורה את כל התעודות הכלליות הרמות, חוץ ממה שפועל ת"ת רב טוב לשעה, לתיקון המעשים והמדות לאור ד' ואהבתו. "אור עולם באוצר חיים", "חיי עולם נטע בתוכנו".

סדר זרעים פסקה י׳

יסוד הטומאה וטהרה בתורה הוא רק ביחש המקדש, והנלוה אליו כאכילת תרומה לעובדי ד' במקדש הכהנים, ואכילת מעשר בעיר הקודש, המקודשת בקדושת מקדש ד' אשר בקרבה...חקי הטהרה אמנם צריכים בהכרח לידיעות גדולות בתורה, ולנדיבת נפש נפלאה, וחפץ עז ונמרץ לעבודת הקודש הכללית, לתכלית הנשגבה והמעולה של התשועה העולמית שתבא, ע"י אור ד', ע"י מקור ישראל. ע"כ צריך הדבר שכל בנינו יהיו למודי ד', יודעי תורה ובעלי נפשות טהורות וקדושות, מה שהוא דבר נפלא ונכבד מאד בכל אופן, בין מצד האומה לעצמה בין מצד פעולתה הכללית על כל האנושיות. ע"כ תערך כל תכלית לפי ענינה וערכה, וכפיה יכבדו מאד האמצעים שצריכים להגיע אליה. ע"כ כבוד החכמים שהוא נחלה שישראל צריכים אליה ביחוד, להורות על מעלת תורת ד' ותעודתה הרוממה, כשהיא נלוית עם המועקה המוסרית שבאה ע"י חסרון האמונה בעניני טומאה וטהרה, אע"פ שמסבבת ג"כ איזו טינה בלב וקצת תרעומות מצד ע"ה, מ"מ הוא ענין מוכרח שתועלתו רבה, להשיב ע"י המועקה הפנימית הזאת ההולכת לאיטה את כל העם אל מעלת חכמים לימודי ד', כדי שיהיו ראויים באמת למלא את תעודתם העליונה, להיות עם קדוש לד', עליון על כל גויי הארץ בקדושת מדותיו וטהרת דעותיו, ועם זה ביתרון ההכרה הבולטת להראות יתרון קדושת מקום מקדשינו, שהוא ענין יחידי בעולם, מרום מראשון ומקום האורה לכל העולם כולו, באור ד' אלהי ישראל, שאלהי כל הארץ יקרא.

סדר זרעים פסקה י״ד

ע"כ המחזיר חוב בשביעית, בהיות כל דבר מעיק חיצוני, לא חומרי ולא מוסרי חיובי, נמצא, הוא לאות על מעלת חכמת נפשו שמשכיל אל הצד הפנימי שבתכלית המצוה, וממנה יבא להשכיל לעבוד את ד' בחכמה וכשרון ודעת נפשו, בכל התורה והמצות וכל חקי החיים. ע"כ רוח חכמים המשכילים אל היסוד הפנימי והגרגיר המוסרי שבכל דבר חק ומשפט לפי הראוי לו להיות פועל על רוח האדם להשכילו ולהיטיבו, רוחם נוחה הימנו. כי נפש נדיבה כזאת היא הקרובה למדרגת ההערה השכלית של גדולת הנפש שדיבר אודותיה החסיד בחוה"ל, ועליה(ם) נאמר "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום".

סדר זרעים פסקה ט״ו

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב...ע"כ הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות, שהן כוללות בקרבן את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות, דהיינו, הלאוין, והעשין, מצות הציבור והיחיד, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחוייבות...ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים, תורתם ועבודתם בעם, היא מצות הציבור.

סדר זרעים פסקה י״ז

ע"כ עלינו להסתכל הרבה על המובן מתיבות ואותיות התורה עם הקבלה הנאמנה בגדרים ודקדוקים של המצוה, שבזה תושלם ההוראה הפנימית שאין אנו מחליטים שכבר עמדנו על עומק כל תכונתה. ויותר מזה יביא הדבר את מקיים המצוה כהלכתה, להתבונן שגם החלק שיש לנו מציורינו בתכליתה של המצוה הנחמדה גם לנו ע"פ טעמה הגלוי, כמו הקמת התורה בישראל ע"י מצות המתנות ומניות הכהונה והלויה, עלינו לדעת כי שכלינו ורגשנו המוגבלים מאד, אינם יכולים לצייר כלל כל הודה והדרה וגודל תועלתה של טובה כללית לאומית ואנושית לדורות, כמו שהיא בהירה וידועה לאדון כל המעשים ב"ה, אשר לו עצה ותושיה.

סדר זרעים פסקה י״ח

מעלת התמיכה בלומדי תורה

לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות. הא כיצד, המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אם יחוש בעצמו שהוא הוא העוזר והמושיע, א"כ מה רם הוא ונשא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו. מדה זו, שיש בידה להשחית כל חלקה טובה שבכל מעשה הצדקה, גדולה היא השחתתה בחלק זה של מניות הכהונה, שצריך [בהן] שלא לבד הסיפוק ינתן לעוסקים בתורה ועבודת ד' באומה, כ"א שיהיו הם ועסקיהם הרוחניים הגדולים חביבים ומכובדים מאד. ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו. ע"כ נגד החלק של הנתינה המגעת למקבלי המניות צריך שעמה יהי' רגש חי וקדוש, שיחוש בעצמו הנותן, שלא רק נותן ומשפיע הוא, כ"א גם מקבל טובה גדולה, בהיותו משתתף עם פעולות הרוחניות שהן אורו של עולם, עם מעמידי תורה ועבודת ד' בעולם. ע"כ לא ישכח לברך, ולהודות לד' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו ג"כ.

סדר זרעים פסקה כ״ג

ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל.

סדר זרעים פסקה כ״ד

ביותר צריכה ברכה זאת להיות שיהיו הבנים גם הבנות נתונים לעמך ישראל, מפני שהבנות אינן מסוגלות להיות מכירות ע"פ רוב את דרך ד' הטובה ע"פ הכרה שכלית מופשטת, כאשר אפשר וקרוב הדבר יותר בבנים לומדי תורה וחכמה, כי עכ"פ אשה דעתה קלה, אבל רגש נכון הוא נאות להקבע בלב הבנות ג"כ ברב עז. ע"כ בברכת ד', שיהיו העובדים שבבני עמנו נתונים לעמם, ע"י הכרתם ברגש, כאותו הרגש המביא לאהבת משפחה, ג"כ את אהבת עמם ועוד באופן יותר מתגבר כאשר יאתה לפי ערך הענין שהוא גדול ויקר וכללי יותר מאהבת משפחה פרטית, אז גם הבנות יבאו בנקל לידי הכרה שהן צריכות באהבה ללכת בדרכי ד' הישרים, בין בענינים שהם דרכים ישרים שכליים ונימוסיים, בין בדברים שהובדלנו בהם מן העמים ע"פ התורה והמצוה, כי כל אלה יוסיפו עז ועצמה ואהבה לעמנו בלב בניו ובנותיו.

סדר זרעים פסקה כ״ו

...הגוי שנוצר לגדולות ישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים. ועם הנוצר לחכמה ודעת, להפיץ אורה ובינה רבה בעולם, אי אפשר לו שיחיה חיים של צמצום באין דבר המרחיב דעתו. ע"כ "זבת חלב ודבש" היא גזרה להקיש על יתר נועם החיים, כפי הדרוש לנפש גדולה של עם הוגה דעות ופונה רק למעלה. וכן אמרו חז"ל (שדבש וכל מיני) מתיקה (מרגילין) [מרגלת] את הלשון לת"ת.

סדר זרעים פסקה כ״ח

היחס בין נבואה ללימוד תורה

העלאת הבכורים אל מקום המקדש, מקום עינם ולבם של ישראל, ראוי לה להתוות את הערך של היחש של כל איש פרטי ועסקיו הפרטיים, אל קרבת ד' ואורו, אור ישראל הכללי. והנה כשם שהתאנים והענבים הם לחים, מלאים לשד רענן, וטובים מאד לענין הקרובים, שאין עליהם ריחוק דרכים וטורח טיפול שמירה, ומוטעמים ביותר לערך הגרוגרות והצמוקים, שבהם מוותרים קצת על נועם הטעם כדי להתקיים, למען יוכל לבא גם ממקום רחוק אל הר ד', כך יש חילוק בין דרכי החיים הרוחניים, שבהם מעלות רבות חלוקות, ובכללן הם כח התורה וכח הנבואה. כח התורה ע"י הרחבת תורה שבע"פ, ע"י קיבוץ וריבוץ פעלים לתורה, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בעומקי הלכות, שהם נראים דברים יבשים לערך הלשד הנראה בענינים המתיחשים לנבואה, העסוקה בחכמות אלהיות ודרכים עליונים, שמהם יסתעפו דברים גדולי ערך בהגיון לב בתפילה וחכמת צפוני תורה. אמנם בהיותנו קרובים אל אור האלהי נטועים בארצנו, הי' אור הנבואה ממלא מקום גדול בעולמנו. וכן אנו מובטחים לעתיד באופן יותר נעלה. הלח המחיה את הלב והנפש באור דעת ד', והוד כבודן של ישראל העליון הכללי, שהוא מלא זיו וזוהר חיים מלאים טל דשן מאד, הננו רק אז מוכנים לקבל, באופן שיהי' בינינו נשמר, בהיותנו קרובים אל בית ד', נטועים על אדמתנו ובטוחים מכל בלבולי רוחות וערבובי דיעות. אמנם כאשר התרחקנו באשמתנו מארץ חמדה, והוטל עלינו עול דרך רחוקה של גלות מרה ונמהרה כזאת, אז עלינו לחגור עז ע"י דברים המתקיימים, הנשמרים בצביונם, אע"פ שקצת מלחותם אינו נראה לנו במילוי נועמו, כערך ההוד המלא חיים שיש בדברים המסתעפים מאור הנבואה והמבטים הגדולים האלהיים, ומה הם, הם ד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם. אמנם, דברים יבשים נראים גופי הלכות למסתכל, רק בשטחיותם, אבל כח חיים רענן צפון בהם. והם הם שהעמידו אותנו לעם קדוש לד' אלהינו, בכל כבד הגלות החל הזה. ע"כ בבית שני שהי' בעיקרו הכנה אל העתיד הארוך של הגלות והפזור, כבר פסקה הנבואה, כדי שיהיו הכחות הרוחניים שבאומה שהתעסקו בנועם אור הנבואה, עסוקים במקומה בעומק פרטי הלכות, להגביל דרכי תורה באופן מדוייק מאד, כדי שיוכל עם ד' להתקיים גם במרחקים ע"י הצטיינותו היתירה בריבוי הדקדוקים, וחביבין עלי דברי סופרים יותר מד"ת אומרת כנסת ישראל. דוגמת הביכורים, שאמנם הקרובים הקדימו את היפה המוטעם ומלא לח מורגש, התאנים והענבים, חביבים הם גם הרחוקים שהביאו הגרוגרות והצמוקים, שע"י שלחם התעלם בהם, ולמראית עין הם צנומים ויבשים, בשביל כך הם מתקיימים ולאורך ימים יעמד טעמם בם וריחם לא יהי' נמר, ויהיו פרי קודש הלולים לשם ד', מטע לתפארת. ובאוצר הכלל יתאחדו הכחות הלחים והרעננים שלחותם ולשדם מורגשים, עם הכחות שכח קיום שלהם הוא טמון אבל חזק מאד, שבא ע"י חוק המעשה בדקדוקי תורה ומצות, ומשניהם יחדו ישלם העז וההדר. ויצוייר ג"כ באנשים פרטיים, בכל זמן. ישנם אנשים אשר קרבת אלהים יחפצון בלב ער ומרגיש, לא ימצאו לנפשם מנוחה כ"א בהשתפך נפשם בתפילה מלאה גילה ואורה וצהלה, ולב מלא רגשות חמים באהבת ד' ותפארת עזו, והם לפעמים רחוקים מעולם המעשה. ואם יבאו לעבוד בפרך בדברים החומריים, בעסקי כספים ודברים מדיניים לא יוכלו עמוד, לפי תכונתם הם הקרובים שצריכים להביא תאנים וענבים. אמנם ישנם אנשים כאלה שהם תמימי דרך, חזקים ביראת ד' ואהבת שמו ותורתו, אם כי לבבם בקרבם נח ושקט, הם מוצאים לנפשם חובה לעבוד ולמשא, ולהגדיל תורה ולהרבות חסד משפט וצדקה. לפעמים יהיו נשקעים בעולם המעשה לרגלי מעשיהם בכשרון, ולא יוכר אורם הצפון, רחוקים אלה הם מביאים גרוגרות וצמוקים, המתקיימים בכל הזמנים ובריבוי הדרכים וארכם, "יראת ד' טהורה עומדת לעד", "תורת אלהיו בלבו, לא תמעד אשוריו". ומה נאה המחזה לראות שבציון מכלל יופי שם עלו שבטים, וכשבת אחים גם יחד יתקבצו יחד כללי ופרטי בעלי התכונות השונות, וכ"א יכיר בפעולת רעהו הטובה ופוריה אף שהיא רחוקה מתכונתו ומחלקו הפרטי, "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

סדר זרעים פסקה ל״ח

הקדושה הכללית שמתמלאת ע"י האחדות המושגת ע"פ כל דרכי ד' היא מצטיינת בשני ענינים, במעשה וברעיון. האחדות המעשית מביאה לאחדות הדעות, כי רק ע"י התיסדות חק ומשפט התורה בכלל האומה, יזדככו הדיעות לבא לקדושת המחשבות שסגולת ישראל בהן תלויה להאיר באור ד'. החילוק הנמצא בין המעשים והדיעות הוא שהמעשים הם יותר תלויים ע"פ הוראת הכהן המיוחד להורות תורה כאשר ביארנו, "ע"פ [...] המשפט אשר יאמרו לך". אע"פ שאין ההכרה הפנימית של הפרטי מכרת את ערך הדבר, על ימין שהוא שמאל שמע לו, מפני שכך הוא חפץ ד' למען אחדות הכלל, וזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו, אינם מוחלין אמרו חז"ל, כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל...ע"כ נחלקה כאן ההגדה, בתחילה יאמר "הגדתי היום לד' אלהיך" מכוון כנגד האחדות המעשית, ובזה פונה הוא אל הכהן ומיחד עליו שם שמים, כלומר ע"פ ההדרכה הכוללת היוצאת מההשפעה הכללית, ע"פ התורה אשר יורו מורי התורה היושבים במקום אשר יבחר ד', בזה אמצא מגמת ביאתי לארץ. ואין בענין המעשה מבוא לרגש העצמי, כי אפי' תהי' התחייבות המעשים ע"פ הוראת ב"ד נגד הכרתו ודעתו הפרטית, מחוייב הוא לבטל דעתו נגד שלמות הכלל של האומה בכללה שצריכה להתנהג ע"פ מוריה. אח"כ יפנה להעיר לבבו בצד העיוני של האחדות, בזכירת העבר, דרך ה' והשגחתו, מ"ארמי אבד אבי". פה יאמר "ד' אלהי אבותינו" ולא ייחד שם ד' דוקא על הכהן, כי שלמות המעשה גורמת שההשגה הפרטית מכרת כבר בעצמה את הדיעות האמתיות, לא רק מצד הסמיכות על הכהן המורה. והנה ביחש הדיעות עם המעשים ישנם שני דרכים: דרך אחד הוא, שהמעשים יהיו נשמרים בכל תוקף זהירות ביראת ד' תמימה וטהורה, מבלי נגע כלל אל האוצר של הדיעות ורעיוני הלב. כי המעשים צריכים שיהיו כלולים ע"פ מרכז האומה המעשי, שהוא צריך שווי גמור, באין חילוק כל דהו הגורם למחלוקת והתגודדות. אמנם שדה הרעיונות רחב הוא, והרבה פנים לתורה לעבוד את ד' במקהלות ממקור ישראל, כ"א ואחד כפי כחו ושכלו. ע"כ צריך שיהי' השיתוף שיש לכהן עם הבעלים הפרטיים בביכורים, נגמר(ים) בעודנו עסוק בהצעה המעשית, בשעה שקורא את שם ד' על הכהן...והדברים נוגעים אם יש מקום להשכלות עיוניות עם פרטי המעשים בהלכות ופרטי המצות. שלפי דעת הרמב"ם במו"נ אין העיונים השכליים מוצאים מקום כ"א בכללי המצות, ובקשת עילה לפרטיהם בעיניו ז"ל הוא שגעון ארוך, א"כ אין יד העיון מגעת כלל למעשים שבהם יש שיתוף לכהן. אמנם כפי מחקרי חכמים רבים יש לצייר אוצרות תבונה ודעת ד' בכל פרטי המצות בסוד ד' ליראיו. וכן מטין דברי חז"ל בענין טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפויין יהיו לע"ל, וכמה מאמרים בזוהר מורים כן. ולפ"ז יש יחש גדול לפרטי המעשים עם הצד העיוני שבתורה ע"פ ההכרה העצמית, וראוי להורות ע"ז בהשתתפות עם הכהן במעשה אחר שכבר הקדים הצעתו בהכרת ההכרה המדעית, שאם שהיא פרטית ותלויה בבינת כ"א בפ"ע, היא כללית, שהיא בטוחה שכבר יביא יושר המעשים שכל האומה תכיר את המאור האמיתי שבדיעות שאליהן פונה התורה בכוונתה הכללית, "כי נר מצוה ותורה אור".

שבת פרק א׳ פסקה א׳

טעם שאין לשאול תלמיד חכם, ואפילו את רבי יהודה הנשיא, על מסכת שאינו לומד כעת

השכל יש לו חקים קבועים, שכאשר יתמלאו חוקיו יתן הוא את פריו בטח ככל ההויות הטבעיות שראוי לסמוך עליהן. אמנם על הדברים המקריים שאין להם יסוד חקי בטבע אין להשען, אפילו אם יזדמן שיוצלחו אין לדון ממקרה אחד על חבירו. ע"כ בהיות החכם עוסק בענין המושכל הנדון, אז ודאי יוציא שכלו דבר שלם ומתוקן. אמנם בהיותו קאי במסכת אחריתי, אז כפי דרך הרגיל הטבעי אין לבטח בתוצאות שכלו, כיון שההתיחדות לאותו הענין שהוא אחד מהחקים הטבעיים של השכל, חסרה כאן. אמנם יזדמן כי שכל נעלה יסקור בסקירה אחת אמתת העיון גם בענין שאין מעייניו שמה כעת, מפני שאצל הגדול כל המושכלות הפרטיים הם מתקשרים לחטיבה אחת שלמה, והכל הוא לפ"ז מסכת אחת. אבל דבר זה אינו נחלת הכלל באופן שיהי' חק קבוע כ"א הזדמנות בשאר רוחו של יחיד ומצויין שבבנ"א, וכל דבר מזדמן אפשר שיקרו סבות מעכבות שלא תבא ההזדמנות בכל עת. ע"כ אין ראוי לשום קו להנהגה כ"א מה שהוא בערך חק קבוע לשכל האנושי, דהיינו הוצאת האמת אחרי ההתיחדות הגמורה בענין הנידון. ויש בזה חסרון מוסרי כיון דאי לאו דרבי גברא רבא, כספתיה שלא יוכל להשיב, פן יארע שאותו היתרון הבא משאר רוח חוץ לטבע הקבוע האנושי לא יופיע באיזה זמן, כיון שכל דבר יוצא מן הכלל הוא עכ"פ מקרי ונח לקבל שינוי, ולבד החסרון המוסרי יוכל לבא ג"כ מזה לידי תוצאות של חסרון שכלי, דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא, ואולי לא תשיג רפיון הדבר ותקבלו שלא בצדק. ולמד ג"כ שאין לסמוך על איזה הנהגה שחקי ההגיון השכלי אינם מסכימים לה. אע"פ שהנסיון הורה שעלתה יפה איזה פעם, כי הוא רק מקרה שאינו מתמיד. ע"כ אע"ג דהשתא מיהת שפיר משני לך, מ"מ אין לסור מן האזהרה הנוסדת על אדני משפט צדק וחק קבוע בטבע האנושי בשכלו, שלא יתן פריו כ"א בהשלמת חקיו, שהתיחדות העיון בענין הוא אחד מהם.

שבת פרק א׳ פסקה ג׳

לימוד התורה הוא עיקר תכלית עם ישראל בארץ ישראל. היחס בין לימוד התורה ועבודת הרוח לבין העבודה הגופנית. משמעות ההבדל בין צורת הלבוש בארץ ישראל לזו של בבל

המנהגים הנימוסיים יש להם איזה יחש עם טבע העם, הקשור אם מעט ואם הרבה ג"כ בטבע הארץ, ויתכן היות שבאשר חגירת החגורה באמץ היא מורה על מצב גוף מוכן לעבודה גופנית רבה, לעומת זה מי שהוא מסור להגיון ועבודה שכלית אין מצב שינוס מתניים הגון לו, כ"א צריך להסיר מגופו כל מעיק וללכת חפשי כפי רוח הגיונו אשר ישאהו, ע"כ בבל ארעא דחשוכא, אינה מיוחדת לסגולת העיון הנעלה כ"כ, ע"כ אנשיה הם יותר נוטים למצב מורה הכנה לפעולות חומריות, שמהן היא ג"כ החגירה בחוזק, המורה על זריזות גופנית. אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים, ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם ג"כ לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ומקרא מלא אמר הנביא, שגם לו יבא תר בחפץ צור ישראל, "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו". וכבר הי' דוגמת העתיד בימי שלמה, שהעבודות הגופניות היו מסורות לגרים מבני הנכר המוכשרים לכך ע"פ תכונתם, וישראל עשה חיל בעבודת הרוח וכל מלאכת מחשבת בתורה ובתעודה, במוסר וחכמה, בין חכמה מעשית כהנהגה ושלטון שרים ונציבים, בין חכמה עיונית שרי קודש והוגי דיעות, שזהו באמת חלק ישראל בעמים רבים, "כי חלק ד' עמו".

שבת פרק א׳ פסקה ו׳

היחס בין תורה ותפילה, ובין שכל ורגש. טעם למה על האדם ללמוד ממקום שליבו חפץ. לימוד התורה הוא עיקר עבודת ה' של האדם. צדדים שונים בשאלה האם להוסיף בתפילה על חשבון לימוד תורה, וכיצד למדוד את רמת הצורך בהוספה בתפילה

התורה תתן לאדם מדעים חדשים בכל עת הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמתיות מתקיימות לעד. אמנם התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמתיות, כ"א תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר להשתמש בהן ע"פ כח ההרגש רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כחות הנפש. ע"כ אין לתפילה ענין עם משפט האמת מצד עצמה, כ"א כפי אותו הכח שירגיש יותר הרגש האנושי את רושם של האמתיות שהן כבר צפויות וגלויות בשכל איך יתפעל מהן ברגש נפשי. ולפעמים דוקא הציור הבלתי מזוכך כל כך ילהיב את הרגש מפני שהוא יליד החומר, ע"כ הותרו בתפילה תארים לשם ית' לפי הכרת רושם ההרגש. והנה השכל אינו צריך מצד עצמו לההשתדלות הזאת של העמקת הרושם, שמצד עצמו ומצבו הנצחי די לו בהרחבת הדעת עצמה. אמנם מצד כבדות כלי הגוף המכבידים על תעופת השכל, צריך סיוע מהעמקת הרושם. א"כ התפילה תכנה הוא לא מצד אמתת השכל הנצחי עצמו שהוא חיי עולם, כ"א מצד מקרי הגוף ומשיגיו, שהם חיי שעה, א"כ לא יתכן לעזוב חיי עולם מצד חיי שעה. אמנם הוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כאשר בכלל פרטי עניני תורה יש כלל מונח: לעולם ילמד אדם ממה שלבו חפץ, כי הנטיה הפנימית תנחה את האדם בדרך המשרים, וכיון שנטיתו לזה החלק נמשכת, היא אות שאותו החלק יהי' נאות יותר להיות לו לעזר רוחני לפי מצב נפשו. כן הוא ג"כ בענין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתן גבולות כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של הרגש. ע"כ גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה, לזאת בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה הוא זמן תורה, והוא העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו. אמנם בהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים שהוא נוטה לחפץ הגעגועים ההרגשיים להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ד' ע"פ מדת ההרגש הוא אות שלפי מצב נפשו, אותה התכונה נחוצה לו אז יותר מהשלמה אחרת, אע"פ שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אלא שהזמנים הקבועים נקבעו ע"פ מדת הכלל, שראוי להיות נוטה בהם לתפילה.