תלמידי חכמים

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

הפסד המגיע לעולם בסילוק הצדיק הוא כפול. האחד, מצד הסגולה שבהיות האיש הקדוש בעולם בהכרח תימשך על ידו שלימות לקרובים ולרחוקים, וזאת הסגולה היא נעלה מאד. והשנית, מצד התועלת שמקבלים מתלמודו וצדקותיו. ובאשר עיקר ההיזק היא הסגולה שהוא דבר כללי לקרובים ולרחוקים, וגם ערכה נשגב עד מאד, ע"כ עיקר הרושם שגבר בלב שהתעורר לקריעה הראשונה היה הכרת סילוק הסגולה. אמנם עכשיו שהרגישו חסרון התועלת שהי' אפשר לקבל, הורה להם שהם ביחוד מקבלי התועלת ראוי שיכירו הפסדם הפרטי באבדם התועלת. ובשעה זו נעשה אצלם כח הסגולה כטפל, וחסרון התועלת לעיקר, שבזה הם מתיחדים. ע"כ אהדר קרעיה לאחוריה, שנקרע מצד ההערה של אבדת הסגולה מאתם, וקרע קריעה אחרינא על הכרת חסרון התועלת, באמרו נח נפשיה דרב, שבת מפעולותיו, שהי' אפשר לו לפעול להשלימנו. וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

האופן של הישרת הדרך, בימי הבחרות ביחוד, שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את הכוחות הנפשיים הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדם. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו "חמרי וריחני פקחין", ומי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) "בני, טהרה יש בך", שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו. כדמצינו באותו נזיר שבא מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ובכ"ז ראה להשחית שערו הנאה מפני שפחז עליו יצרו, ושמעון הצדיק נשקו על ראשו ואמר: "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל", (נדרים). אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו. והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש, ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ו"לפתח חטאת רובץ", אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא כ"א כשמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו, אומר: דידי הוא, הרי שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

הגבילו תנאי חיים כוללים להתרחק מב' קצוות בהנהגת הנימוס שבד"א בחיי החברה ובהנלוה לו, והם ההתהדרות וההתבזות. ראוי לת"ח שיתבונן בב' הקצוות שלא יפריז על [ה]מדה, ואל תביאהו ההתהדרות להפרזה כזאת שמעוררת גועל נפש מוסרי, לצאת כשהוא מבושם לשוק, (וכדמסקינן במקום שחשודין על מ"ז). וכמו כן אל יהי' נוטה אל ביטול כל נימוס עד שיביאהו שלא להקפיד בהידור הראוי לאדם מן הישוב, לצאת במנעלים המטולאים. סמוך להתנהגות של ההתארה החיצונית היא הריעות והריחוק, וראוי לאדם השלם שלא לצאת לקצוות, לא ירחיק לצד הרחקת הריעות עד שיצא יחידי בלילה באהבתו שלילת הריעות, ואל תביאהו ההמשכה לצד הריעות לספר עם אשה בשוק שהיא נטיה לפריצת המוסר לערך שלימות הת"ח. סמוך לריעות ונעימות היחש היא החברה והבדידות, החברה להתייעץ בכל דבר ולהשתתף בחיים כלליים זולת צד הריעות שבהם, שהוא רק הנועם הסידורי לבדו, גם בזה צריך החזקת ב' הקצוות שלא יטו לקיצוניות, אל תרחיקהו אהבת הבדידות להתבודד באהלו בזמן ביהמ"ד, עד שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד. ואל תשיאהו אהבת חיי החברה, לקחת חלק במסיבה של ע"ה ריקים ונבלים, כי מזה לא תבא טובה ושלימות. ידריך רבים בהדרכת תורה ומוסר אבל לא להשתתף עם שפלי נפש במסיבה של מאכל וחבורה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ט

כשם שקצוות ההידור והביזוי מוגדרים בהתארה החיצונית, המבוארים ביציאה כשהוא מבושם ובמנעלים המטולאים, כן נמצאות בתנועות, תנועות של כבוד יותר מדאי עד שמביא לידי רגש גאוה המאוסה, ותנועה של בזיון וקלות עד שמאביד גם רגש הכבוד המנומס הראוי להמשך על כל איש חכם. הפסיעה הגסה היא תנועה מבוהלת היפך תנועת הגאה המהלך עקב בצד גודל, כמו שציירו יפה החסיד במס"י. וההליכה בקומה זקופה היא צד ההתהדרות של התנועה שמביאה לידי גאוה יוצאת גבול הישר.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ׳

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואם לא (תצורף) יצורפו מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״א

י"ל שאין יסוד הדבר משום חשד פשוט, אלא מפני הגועל נפש המוסרי המתעורר לרגלי מראה הדומה לכיעור לפי מצב המוסרי השפל של המקום ההוא. א"כ בגופו, שזיעה מעברא לי', אף קודם שעברה, הדבר מורגש לתועלת של הכרח הרחקת הכיעור, ואינו מוליד רושם כיעור מוסרי בנפש המרגיש. והנה בגופו ישנם תרתי לטיבותא, כיון שידועה התכלית להעברת הזיעה אינו מעורר רגש הכיעור, ועוד יתר שהזיעה מעברא ולא יעמוד ריחו זמן רשום. אמנם בשערו אם שיש איזה צד הכרח בזה לבשם השער ע"פ מנהג בנ"א, ואינו מותרות גמור כביסום הבגדים, אבל אין הזעה מעברתו בשערו, ע"כ אם נבא לחוש בדבר מחשד פשוט, כיון שהוא עומד ראוי לאסור, ואם נבא לומר שרגש הכיעור נולד מפני תכונת המותרות שיש בזה, שמעורר על פריצת מוסר הרגיל לפי שפלות המקום, יתכן לומר שאין בשערו משום אותה תכונה כיון שעכ"פ אינה דרך של מותרות, כי יש בזה צורך להעביר עכ"פ מקצת הזעה הנמצאת בהם, אע"פ שאינה מרובה כ"כ שתהי' מעברתו לריח הביסום.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ב

הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש, למקור דאבון ושממון נפש, כי בכל מקום אשר [לא] יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו ימצא בו קצפה ומפח רוח. אמנם גם לא יתכן להתעמר בכח הנשגב הלזה עד שימחק רגשו הנכבד, שהרי הוא מוכן לרומם את הנפש ולהכין את האדם לדעת האמת והכבוד האמיתי, עד שיקח חלק רשום בשלימותו האמיתית, שהיא הדעת את ד' וההתענגות על טובו ותפארתו. ע"כ רחב"א נפיק, כדי להורות שעכ"פ ראוי להרשים ג"כ בנפש רושם הבלתי-קפידא ושחרור השיעבוד ביחש אל נועם חמדת היופי. ולעומת זה לא יצא באופן העושק את הרגש הנחמד הזה באופן בולט יותר מדאי, כדי שלא לטשטשו מעקרו ויבא למדה זו שלא ימצא בו כח להשתמש כערכו באופן הראוי. ע"כ ימנע מטלאי ע"ג טלאי, כי כוחות הנפש מתפעלים מהפעולות והלבושים, ע"כ ב' הרשמים המה סימנים ומדריכים לשביל הממוצע.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה

השוליים בחברה יהיו ביחס לרמת ראשיה, ולפיכך באחריות תלמידי החכמים לשלם מחירים אישיים על מנת להרים את הרף

הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו. ע"כ באשר מעמד הבושה נערך תמיד לפי סדרי הכבוד והקפידא המתחילים במעמדם הרם אצל שלמי בנ"א החכמים ואנשי השם, וע"פ ההדרגה נשארת עכ"פ גם בפחותי מעלה כשיעור הראוי לקיומו של עולם. למשל, הסלסול ודרכי הכבוד שנוהגים אנשי מעלה בעצמם בלבושיהן ובמנהגיהם, גורמים עכ"פ להבליט שגם שאר ההמון, אם כי ירגיש שלא לו הצדקה להשתמש בדרך כבוד מנומס ומהודר כזה, מ"מ פועל הדבר שעכ"פ לא ימהר כ"כ להיות בוזה דרכיו עד קצה האחרון, ויהי' בו עכ"פ איזה רגש של כבוד אנושי שלא להתנהג כבהמה בארחות חייו. אמנם בנפול צד הסלסול ומדת הבושה הראוי' לשלמי המעלה, תרד בירידתה מדרגה אחר מדרגה עד שיתרוקן מלב ההמון כל רגש כבוד אנושי, ואז נכונו כל תוצאות רעות לצאת בזעף, כשלא ידע עול גם בושת. ע"כ ת"ח ראוי להיות מתיחס אל הבושה במדה זו שלא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו. ע"כ רב חסדא דמיירי בת"ח, לא נקט הטעם השנוי לקמן בברייתא "לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו", שזה מתיחס אל צד החשד שיש בזה, ונוהג בכל אדם באיזה אופן. אמנם מצד עצמותן של דברים שהוא נאות לת"ח, הדבר מוגדר בעצמו מצד הפעולה הרשמית שמוכרחת לצאת ע"י ויתור מוסרי של רגש הבושה והצניעות מצד ראשי העם, החייבים לבנות בנינו של המוסר וארחות היושר בעולם.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז

טעם שתלמיד חכם שמאחר לבית המדרש נקרא פושע

אם מי שאינו עסוק תמיד בתורה יתאחר תמיד לבא לביהמ"ד יתלו שהי' טרוד בעסקיו, אבל הת"ח, שברוב, תורתו היא אומנתו וחזקה שגם בביתו עסק בתורה, א"כ אין טעם למה התאחר לבא, אא"כ יאמר עליו שאינו חושש למעלת הקיבוץ של חכמים ויראי ד', א"כ הוא פושע, שמכונה בזה כל חוטא בלא תועלת של הנאה. והוא מחובר ג"כ אל הוראת פסיעה בסמ"ך, שמורה עושה פסיעה לצאת מהחבורה. ושלימות גדולה היא לאדם שיכיר ערך החבורה והקיבוץ, בין לתועלת עצמו בין לתועלת כלל עם ד'. ומצינו ג"כ הוראת פסיעה בשי"ן "עד המפשעה". והוראת הדבר היא, שצד הרצון לפעולה בלתי הוגנת ברוב מונחת בתאוה או בתועלת, באה מצד סכלות או תגבורת היצר, והם מכונים בחטא ועון. אמנם יש ג"כ יצר, לראות את עצמו יוצא מהסדר המוכרח מצד הצדק והיושר שהוא אמתת דרכי השם ית' בתורתינו הקדושה, ובעי למטעם טעמא דאיסורא, ולראות את עצמו יוצא מן השורה המקפת את הכלל, וזה נקרא פושע. והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ח

כלפי מה שהזהיר תחילה שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד, אע"פ שיוכל היות שההתבודדות תהי' לו לשלימות יותר מוכשרת בעיוניו הרמים הפרטיים, מ"מ ראוי לותר על יתרונו הפרטי ולהיות נלוה אל קיבוץ החכמים. אבל צריך שישכיל כי חשבון זה של ויתור איזה חלק משלימותו בשביל תועלת הקיבוץ, איננו ראוי כ"א בהיותו מתחבר אצל חכמים ויראי ד'. אבל לא ישתמש בזה ג"כ להיות מסב במסיבה של ע"ה, בחשבו שאם גם ירד מעט משלימותו ע"י הסבתו עמם, מ"מ יועיל הוא להעלותם ולהשלימם. כי אין הדבר כן כ"א הוא אתי לאמשוכי בתרייהו, לא הוא יועיל להם להעלותם כ"א הם יועילו להותו להורידו ממעלתו, ותחת שהחסרון הנמשך מהתאחרו לביהמ"ד, אינו מוחלט כ"א אצל שמא בעלמא, דקרו לי' פושע, משום דלפעמים בפנים הדבר אינו כ"א תוספת שלימות לו, אבל במסיבת ע"ה יוכל להיות נפגם בהמשכתו אחריהם באמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאית להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמן אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית, זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, איננו גנאי לו כפי מדת השכלתו. אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליה יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות. ובאשר מספר החמש מאות מצוייר אל מרחק הרקיעים, משמים לארץ ת"ק שנה, והוא מושאל ממספר אלף שהוא ציור מהגדולים מהמספרים והוא משותף ג"כ בלשון לימוד "אאלפך חכמה", ומורה כי ההגעה אל המבוקש תהי' עבודת האמצעיים ערך מחצה מהעושר של הדעת המגיע מעצם הידיעה שאליה מכוונים בתור תכלית, והידיעה עצמה היא המחצה השני'. ע"כ בין הארץ לרקיע ת"ק ועוביו של רקיע ת"ק. הזמן שנה, נערך אל הצד הגדול הראוי להיות התבוננות גדולה של איזה ענין בעיון מיוחד לוקח לו זמן, והוא מושאל ג"כ עם לשון שונה, המורה לימוד. א"כ הצעד האחרון של הת"ק הוא המביא לציור התכלית. ובאשר התכלית לפי האמת יצייר רק אותו שהבין ערך השיווי של עצם העסק בהשתלמות שהוא מבין ג"כ עכ"פ ערך תכונת התכלית, ע"כ הפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שמחסרת אותו מהסתכלות שלמה בהגעת עוצם התכלית, שבא ע"י הקירוב אליה ע"י השלמת האמצעיים. אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

וברכת חכם ודאי תבא לעתה הראויה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ה׳

מדתו של ר"ז היתה הענוה בתכליתה, ע"כ החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראוי' בעבודת ד' ובמדות טהורות, וע"כ בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפ' הפועלים עליו ז"ל. והי' הרמז מה דחריך שקי', שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלהית, ואם ירבה האדם לסגפו תהי' הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. ע"כ היתה הוראה לו ע"ה שישוב לדרך האמצעי ולקבע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התעניות. ובאשר יסוד הדבר שלא זכה נפשו בעיניו, בא מטהרת הענוה, ע"כ קראוהו קטין, ע"ד דחז"ל ביקטן, ולמה הי' קורין אותו יקטן, מפני שהי' מקטין את עסקיו, והיינו ממדת הענוה המשובחת מאד. אמנם בהיותה עוברת קצת על המדה, כדרך החסידים השלימים, להיות נוטה קצת אל צד הטוב שבמדות הטובות, כד' הרמב"ם בה' דיעות, ע"כ שלבו עם זה השם זכרון העובדא דחריך שקי. ואולי עלתה מחשבה בלב ר"א כי שורש חליו כעת בא ג"כ מהדרכתו הראשונה בהרחיק עדני הגוף יותר מדאי, ע"כ להורות לכל שאין זו הדרך הראויה ביחוד לחכמים עובדי עבודת ד' ועוסקים בתורה, כדחז"ל האי (צורבא מרבנן) [בר בי רב] דיתיב בתעניתא כו', ע"כ יעביד יומא טבא לכולהו רבנן להראות כי לחכמים אין ראוי' זאת הנטיה שמחלשת את גופם. ודייקו בלשונם אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן, יומא הטבא הי' העיקר בסעודתא לכולהו רבנן, להורות שהדרך הכבושה לעמלי תורה היא לאכול ולשתות ולעסוק בתורת ד' בבריות גופא. והנטי' היתירה, אם שבאה לחסיד מצויין לרגלי טהרת נפש נפלאה, איננה הדרך הכבושה לרבים.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ז

יש אדם שאף שבעצמו לא הגביה את רגשותיו שתהי' פנייתו בהנאות הגופניות לצד המעלה, אבל בשכל ובאמונה מכיר ומודה הוא שזוהי התכלית האנושית, ואינו מהחשוכים הסוברים גם בהסכמתם שרק ההרגשה החמרית על כל שאון רגשותי' היא תכלית אושר החיים האנושיים. ואיש כזה יודה עכ"פ ביקרת ערך שלימי המעלה המיוחדים לתורה ולעבודת ד', שהם סגולת מין האנושי, ושיש יתרון לאדם בכל עמלו בהחזיקו בידם. ע"כ יעשר פירותיו כראוי, ויתן טרף לעבדי ד' המחזיקים בתורתו שזהו יסוד המעשרות בכללם. ע"כ ס"ל לרבנן, שגם בשלא התרומם ההרגש כ"א המדע הפנימי והאמונה נשמרת בטהרתה, ג"כ יצא מכלל ע"ה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

תלמידי חכמים בונים את העולם בחיבור המוסרים הכלליים עם קיום פרטי המעשים, ומי שמתרכז רק במוסר הכללי בלי לקשרו למעשים הפרטיים אינו נכנס בגדר ת"ח הבונה את העולם. הגדרת ומעלת שימוש תלמידי חכמים בדעה וסברא

אמנם עם חוזק הרעיון בבטחונו וחיזוקו, צריך האיש הישראלי לחוק בלבבו איך שהמוסרים הכלליים כולם מקושרים הם בצאתם לפעלם בתנאים מוכרחים עם כל מעשי המצות ודקדוקיהם, ומכל נימה ונימה של דקדוק מצוה יב(ו)נה בנין המוסר הישראלי לאות ולמופת לדעת את ד' באמת, ולקנות בפועל את כל התכונות הישראליות לעד לעולם, וע"ז באה מצות ציצית בכנפי הבגדים. הבגד עצמו הוא חיצוני לאדם, וכמה רחוק הוא הכנף ויותר רחוקה היא הציצית, שאפשר לה ג"כ להיות נגררת ע"ג כסתות, ומ"מ היא כוללת את זכרון כל המצות למנינן בדיוק פרטי, והיא מקשרת האגד של עמודו של עולם הבנוי מדעת ומעשה ודיוק היושר בפלס נכון. וכל זמן שלא תהי' קנוי' בלב האדם בישראל זאת הדעת, אף אם יבאו בלבבו מדעים מוסריים כלליים עוד לא יוכל להיות נבנה בבנין קיים לעזור בבית ישראל, כמשפט ת"ח שהם בוני הבית "א"ת בניך אלא בוניך". נמצא שאל חידוש הרעיון ותוקפו צריך קישורו אל הפרטים המעשיים כולם...נגד קשר הפעלים כל שאין לו ציצית בבגדו...אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח. ובזה נתבארו כל גדרי ע"ה לכל חד כדס"ל בהיותם כולם נקודות מרכזיות פועלות בפעולתן ומראות בתור עדה בקיומן על תוכן הנפש של הנאמן ביראת ה' התמימה הראויה לאדם מישראל בבואו להשלמתו, הנועדה לו שיהיו כל בניו למודי ד'. נגד חידוש הרעיון הכללי של התרוממות החיים בכלל, שהם נכללים באכילת חולין בטהרה ומעשרות השנויים לעיל, אמר ק"ש שחרית וערבית. ונגד בטחונו אמר כל שאינו מניח תפילין. נגד קשר הפעלים כל שאין לו ציצית בבגדו, ונגד עומק ההכרה כל שאין לו מזוזה בפתחו, נגד יסוד התקוה בחיים כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, ונגד ברור הידיעה אמר ר"מ אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז ע"ה, כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה. "יראה אל אלהים בציון", שמה מקום כנסת ישראל, התכלית הכללית אל תורת ישראל בכללה, והיא שעמדה להם לישראל להוליכם בעמקי הגליות וים הסוער של המון עמים רבים, ולא עזבונו חסד[י]ו. "ד' צבאות", שכל צבאי צבאות שלו, "אשרי אדם", משלים את הצורה האנושית לכל פרטי' וכללי', עד באו אל תכלית זה ספר תולדות אדם. ומזה ימשך שיהי' "בוטח בך". "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ׳

מעלתם של תלמידי חכמים, ורמות שונות בדרכי ההתקשרות במעלתם

הידיעה אפשרית להיות בדרך היותר נעלה שתביא את האדם לידי השלימות העליונה, או ע"י אמונה טהורה מצד טהרת הלב ויושר הנפש, או בהעזרה עם זה עם עומק הדעת ויתרון הבירור. אמנם אמתת התכונה הראויה לזימון, שהוא להראות שראוי להיות מרומם שם ד' ית' דוקא ע"י הקיבוץ אל האכילה בריעות וחבורה, שלא כדעת הסוברים להתבושש בשימוש החושים, אמנם היא מעלה עליונה ומדת הקדושה שבה יתרומם האדם לדעת איך כל הנאות החושים הן שלימות וחיים אמיתים. ע"כ יאתה רק לשלימי בני אדם, הת"ח, היודעים לקשר הדברים הרחוקים של הפרטים אל הכללים העליונים, שזהו יסוד מדת שימוש ת"ח. אמנם אם הדבר הזה אפשרי ע"י עסק השימוש במה שיתברר לו בשכלו דרך ההוצאה של הפרטים מהכלל שמשתמשים בהם ת"ח, או שלהשלים הציור הנשגב הזה בכל מילואו צריך שבעצמו יהי' בו קנין שכלי שכבר ידע להשתמש בדרך ההוצאה הזאת של הפרטים אל הכלל. והנה אם תהי' אפשרות לאמונה בלא בירור מדעי, לרומם את האדם אל תכלית השלמתו, אז גם לשלימות זו העליונה די במה דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגרס להו. א"כ יש בידו הציור של ההוצאה אל הפועל את הפרטים מכח הכלל. ואם לא עלה במעלה זו שתתעצם ג"כ בנפשו להיות הוא המוציא אחר עמל הציור, דיה קדושת האמונה להביא עד מדה הגבוהה שבגבוהות, שהיא מדת הקדושה הראויה לשומה לתכלית הרצוי בזימון ותכלית רוממות ענין הסעודה והרחבתה ע"י קיבוץ וריעות. אמנם אם מבלעדי הידיעה הברורה לעצמו בבירור מצד הידיעה המשלמת את האמונה אין להגיע אל רוממות המעלה, ע"כ ר"מ ב"ת גם הוא שמע משמע לרבנן באופן המלא, וכבר עלתה בידו המגמה היותר רוממה שצריכה להיות להשלמת סדר הזימון ע"פ תכונתו האמיתית שבה רצה להתנהג רמי ב"ח.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ה

יתרון הכלל על הפרט הוא בשתים: מצד האיכות ומצד הכמות. כל איש אשר יש לו לב נכון יקדיש כל עמלו לחיי הכלל והשלמתם, משני אלה הטעמים יחדיו, מצד שהשכל והיושר גוזר שראוי יותר הרבה לחוש על עניני הכלל שהם הרבים מאשר ידאג רק עבור עצמו שהוא יחיד. ועוד יש יתרון, עצם ערך החיים הכלליים יש בהם חשיבות יתירה, וראוי לבקשם ולהשתדל בקיומם יותר מההשתדלות על ערך חיי הפרטים, כמו שאנו אומרים שיש יתרון בחיי איש חכם וצדיק מחיי איש חסר השלימות, וכאלה מהמעלות האיכויות.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ט

לתלמיד חכם יש הסתכלות כללית שמשפיעה על כלל אישיותו. עם הארץ יכול להיות מושפע מהסתכלות זו, אבל בור לא

המציאות כולה היא טוב ד', וכן ביאר הר"מ במו"נ ע"פ "אני אעביר כל טובי על פניך", ההשכלה האמתית בסדר המציאות כולה. והנה כל הנמצא כולו בגשמיותו ורוחניותו הוא כתבנית איש אחד בעל אברים, עד שכח החיים מושפע מכל התכנית כולה, א"כ המסתכל באמת שמכיר כבוד ד' מצד החכמה לא יאמר "ומטובו חיינו", דהיינו שהחיים יהי' ממקצת הטוב המתיחש לנו, כי שפע החיים ודאי מחובר הוא עם כל המציאות כולה שהיא כל הטוב. אמנם הרחוק מהסתכלות כללית ואינו מרגיש כ"א את טובת עצמו, הוא יבטא לומר "מטובו חיינו", לפי הערך המתיחש אליו, מפני שרק הרגשת עצמו תעוררהו להודות לשם ד', לא ההשכלה האמתית בהוד משך החיים המחובר עם הטוב הכללי של כל המציאות כולה, שהיא טובו של מקום ברוך הוא. ע"כ "ובטובו חיינו" ה"ז ת"ח, "ומטובו חיינו" ה"ז בור, שאפילו ההשקפה של דרך ארץ ג"כ תשכלל את האדם להכיר הוד הענין הכללי, ולא יצמצם עצמו רק ברגש עצמו. ע"כ אם שלא יגיע למעלת ת"ח לבטא מדעת עצמו "ובטובו חיינו", להורות על ההבנה השלמה של משך החיים שהוא נגזר מטוב הכללי, אבל לא תנוח דעתו ג"כ להיות מצומצם בהרגשתו רק ברגש הטוב הממלא את חוגו הצר. א"כ מי שאינו מרגיש כ"א הצמצום הפרטי ה"ז בור, שאפי' בדרך ארץ המביא ליחש כללי נערך עכ"פ לפי הנגלה ממנו ג"כ לא הגיע, והעומד באמצע שהוא אינו בור ולא ת"ח כ"א ע"ה, דהיינו שלם במדותיו הטבעיות ולא בעיוניו, ירגיש שלא ימלאהו לבו להוציא הודאתו רק בחק צביון טובו הפרטי, ואם לא יגיע למעלת ההכרה השלמה, ישאל לת"ח להורות דרך ההודאה, איך יהי' החיים הפרטיים נמשכים מיסוד הטוב הכללי, ובהיותו נסמך לת"ח יאמר ג"כ כת"ח: "ובטובו". אבל הבור לא יוכל לצייר טוב אמיתי ראוי להודות עליו כ"א הנוגע אל עצמו ובשרו, ע"כ לא יוכל לקבל רושם ההודאה של "בטובו" המורה [המציאות] הכללית, והסכמתו תהי' חזקה להבליט רעיונו הפנימי כפי רגשו באמרו: "מטובו חיינו", כפי מדתו הצרה שנשקעת בערכי החושים הגסים, שאין בהם כללות כ"א פרטות.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אכילת בשר הותרה רק משיקול כללי, למי שישתמש בכח האכילה להאיר את העולם

אכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשות מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרך כלל לאכילת בשר. שלא התירה תורה כ"א מפני דוחק חולשת הגוף שבא מסבת חולשת הנפש במוסריותה והתרחקה מאור פני יוצרה, כלשון הכתוב: "כי תאוה נפשך לאכול בשר". ואמרו חז"ל "ע"ה אסור לאכול בשר". ות"ח שהותר לו, מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבים ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב. וכשלא יהי' כל צורך בכך ממילא גם ת"ח לא יזדקקו לאכילת בשר, והכתוב אומר בברכות: "ואכלתם לחמכם לשובע", ומסגולת לשה"ק שהסעודה תקרא לחם, על שם התעודה המוסרית היותר עליונה שתהי' לעתיד לבא.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו

...רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבן את המדעים המוסריים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוהו הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו. אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן לחשוב שעליהן לחפש חדשות יסודיות, מה שאינו ע"פ תכונתן, ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים. ע"כ למדתנו תורת אמת שאין פרי [בטנה] של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, וכהטבע הגופני כן הוא הנפשי, שהבינה היתירה של האשה, שהיא אשת חיל באמת, תביא רק טוב, באורח ההוראה המעשית של מוסר האב המקורי, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

סכנת לימוד תורה מאדם מקולקל

אחרי הערת הענוה הכללית תבא הערה כוללת בהישרת האדם את דרכיו ושכלו, הלא צריך הוא לשאוב דעת ממקור חכמים, ובנוגע למעשים הטובי' צריכים הם להיות שאובים מהתכונות הפנימיות שבנפש. והנה לפעמים יואל האיש לשאוב הידיעות הנחוצות לו באורח משרים מכל מקור שיזדמן ע"י כל פועל שיזדמן לו. ובאמת, אף בגדול נאמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשיב לדעתי" - לדעתם לא נאמר כ"א לדעתי, וכך דרש ר"מ כשלמד תורה מפומי' דאחר, ותוכו אכל וקליפתו זרק, אבל יש להשכיל כי עכ"פ הפעולה המוסרית היוצאת מפועל שהוא אינו הולך בדרך משרים, תוכל כפי הרגיל לקלקל הרבה אורחות הצדק, ומעטים המה חזקי הנפש בעלי עצמה כר"מ, וגם הוא לא אמר קב"ה שמעתתא מפומי' בראש, להורות כי עכ"פ איזו הורדה היתה למעלתו לפי ערכו עי"ז, אלא שלפי רוב חילו הרוחני חזר הכל לטובה. אבל ההדרכה הקבועה הראויה לאדם, היא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך לבם. וכן בארחות הפרטיות, המעשים הטובים הם צריכים לגורמים אותם, ולפעמים תכונות בלתי טובות מולידות מעשים טובים, גאוה ואהבת הכבוד וכאלה, נמצא שבאה הטהרה ממקור פועל בלתי טהור, וראוי להרשים זאת ההנהגה בראשית אור בוקר, שלא תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. הכח המטהר, בין שהוא איש מן האישים בין שהוא כח מכחות הנפש, יסוד נאמן הוא שצריך שיהי' הוא טהור תחלה...וזהו יסוד התורה כולה שלא יוכל כל איש, יהי' חכם וגדול דעה עד מאד, להתיר אגודת רגשותיו הפנימיים מהמעשים הנלוים עליהם. ע"כ שמירת המעשים ודקדוקי המצות, היא פינה גדולה בתורה, והוספת הדקדוקים והידורן של מצות, ופרישות מהדומה לכיעור היא יסוד להחסידות האמיתית, כשמתלוה עמה הדעה האמיתית. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ברכות פרק ח׳ פסקה ז׳

אמירת המרפא היא נהוגה להשרשת האהבה וחיבור החברה, באשר העיטוש הוא מדברים המרפאים את החולה, כדבריהם ז"ל בפ' הרואה. וכאשר מריעי מאן נינהו רבנן, הי' ראוי להאמר מרפא לחזק האהבה המורגשת. אבל באשר הערות לחיזוק האהבה נחוצה רק במקום שעוד לא השתלם השכל בכל תנאיו, אבל בהגברת השכל הטהור בדעת תורת ד', הדבר מוכרע מעצם הטבע של הנפש החכמה, בכלל מאתים מנה, להיות נתון לטובת החבורה באמת ותמים, ע"כ אין אומרים מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד. וכלול בזה ג"כ שהתרוממות הפרטי[ות] למעלה כללית באה מצד התורה, ואין לדחותה מפני מעלה נימוסית שאין בה כ"א הערך של הצירוף עם הכלל לבדו.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

יש הפרש בתכונת המצות בין הדעה ההמונית לדעת שלימי המדע החכמים החוקרים אל כל תכלית. הדעה ההמונית לא תכיר את ערך המצות כ"א בכללן, שהן זכרון לאדם שהוא עבד לקונו, ע"כ לא יחושו לפרטי דקדוקי דינים שבמצות, "ולא ע"ה חסיד". אמנם החכמים, המכירים את המצות מצד פעולתן על המציאות, המה מכירים אותן ככל כח איתן הפועל בטבע במציאות הכללית, שכל פרטיו וסעיפיו עשויים בחכמה העליונה, ופועלים פעולתם הנאמנה לטובה למי שיודע להתנהג עמם על דרכם האמיתי. ע"כ השיירא המקרית ודאי תאמר בריך הכא, דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, ולא תחוש לפרטי הדברים שדקדוק הדין פועל לטובה בהשמרו. והנה זאת היא אחת מדרכי "דברי חכמים וחדותם", לאמר מאמר סתום, שמצד חיצוניותו יפעול להמשיך את הכלל לדרך הישר לפי הבנתו הבלתי מבוררת, וכשיעלה אל המעלה היותר נעלה אז יכיר כי בתוך תוכו של המאמר רצופה כונה יותר עליונה, שהביאה אותו לה, ההדרכה הישרה שפעלו ע"פ הבנתם הנמוכה. אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית.