אמר רבא, ב"מוציא" כו"ע לא פליגי דאפיק משמע.

כיון ש"מוציא" מציין ההערה מצד הפעולה, וההתבוננות על הפועל ית' תבא מאלי', עיקר הפעולה הניכרת היא מצד העבר, שהפעולות הבאות אינן ניכרות לחוש האדם. ובאשר השער להידיעה בגדולת השם ית' המביא(תו) לכל טובה, היא ודאי הידיעה בפעולותיו בשלימות, ע"כ ההתבוננות של העבר א"א שתחסר. כי פליגי ב"המוציא", רבנן סברי "המוציא" דאפיק משמע. א"כ יש גם בזה הערת העבר, שהיא השער מצד הפעולה, ומה שיש בה ג"כ הנטי' של להבא, הוא בצירוף. שכיון שתבא הידיעה הפנימית להתבונן בענין הפעולה, תבא ג"כ ההתבוננות של נצחיות הפעולות ורוממות תכליתן שכוללות ג"כ העתיד. אלא שעכ"ז אין העבר שהוא הדרך והפתח להידיעה הראשונה נמנעת מהוראה ב"המוציא", ומובנת שע"י הידיעה הפנימית שבאה להוודע כח הפועל ית' מתוך הפעולה, מתאחד העתיד עם העבר ומתבוננים בהעתיד כערך העבר ממש, שהרי מכירים שכל ההנהגה הולכת בחסדו ית' לטוב ולחסד עליון, א"כ מתבוננים על העתיד ג"כ ברושם גדול כאילו כבר עבר. ואנו מכירים ממנו כחו וגבורתו ורחמיו וחסדיו של יוצר כל אדונינו ית"ש. ע"כ באמרו "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אם שהי' בזמן שהיתה היציאה בעתיד, תודיע בזה התורה שהעתיד כשיעבור יהי' ניכר שכל העבר הי' עבורו. ע"כ אחרי שידענו זה מצד ההכרה של הפועל מתוך הפעולה, יהי' תמיד העתיד בא בחשבונינו בכל עת שנתבונן על העבר, דהיינו הפעולה על הפועל.