דעת ה'

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ (באבות) [בברכת האבות], שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור, שהיא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורנו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים, כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף, נגד הרגש והשכל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״כ

ובכלל יש לצייר שאפשר לומר שתשועתם של ישראל העתידה לבא תלוי' בתשועת כלל האנושיות, שגם כל העולם כולו יעלה במדה טובה מרובה שיהי' ראוי לקבל אור ד' האמיתי, אז יקויים "מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ג

כלפי מה שאריב"ל שתכלית השלימות היא הידיעה בארחות החכמה העליונה לפי מה שהיא מצד עצמה, (שנעלתה) [שהיא נעלה] ממה שיצאה אל הפועל בברואים שהם לפנינו, אמר רשב"נ כי סוף סוף כל חק חכמה הוא תולדה מוכרחת מאיזה מכריח. א"כ ראש השלימות עוד לו מקום יותר נשגב והוא שלימות הרצון האלהי, שעליו אין לתן טעם בהכרח של חכמה כ"א שהוא מצד עצמו בתכלית השלימות. והיינו העדן האמיתי, שא"צ טעם על תכלית מציאותו, כי הוא ראוי להמצא מצד שלימות עצמו במציאות, ע"כ אמרו חכמים ז"ל אין למעלה מעונג. והנה על החכמה הגמורה אין פלא שתושג לזוכים לה רק בסוף ההשתלמות. אמנם מעלת השלימות של העדן, היינו קורת הרוח הגמורה שאין צריך עמה שלימות אחרת כי היא מספיקה לכל, כפי הנראה הי' אדם הראשון קודם החטא בזאת המעלה שהרי שמהו השם ית' בגן עדן מוכן לשלימות העונג השלם, אמר שלא כן הוא, אדה"ר רק בגן הי'. העונג הנמשך מהארת הידיעה בסדרי החכמה העליונה, והחכמה היא תולדה מגזרת הרצון השלם, שהוא סבה לכל חק של חכמה, ע"כ הי' אדם בגן. ושמא תאמר שהוא ד"א עם השלימות של הרצון השלם מצד עצמה, הרי כתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" א"כ הגן הוא תולדה שלישית לכה"פ לעדן. כי עונג הגן הוא העונג הנמשך מצד סידור פעולות החכמה העליונה, והעדן הוא העונג הנמשך מצד הידיעה בשלימות רצון העליון, שהוא נשגב מכל חכמה וסבת כל סידור הגיוני, והוא נעלה בהחלט מכל סידור, עד שאין יד הנבואה מגעת שם, ונאמר ע"ז "עין לא ראתה אלהים זולתך".

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ה

פעולת תפילת כל אדם על עצמו היא נערכת כפי הערך שתפעול התפילה עליו, על הטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל המבוקש. והכרח המבוקש שמעוררו לתפילה הוא תמיד מכוון ע"פ החכמה העליונה, להוציא אל הפועל אותו הרגש שהמתפלל צריך להשלמתו האמתית. אמנם התפילה על חבירו צריכה שתוכר כפי הערך של יחש המתפלל אל מי שמתפללים עבורו, כי כל נברא יש לו ערך יחש ידוע אל כלל המציאות. והיחש היותר קרוב הוא בני אדם זה לזה, וזרע ישראל זל"ז באופן יותר נשגב ומוכן בפועל. ע"כ אין פעולת התפילה של זולתו באה מצד ערך הזולת כ"א מצד הערך הנמצא במתפלל עצמו, כמו שהנצרך לרחמים נמצא מצד המתפלל, א"כ אין שייך להזכיר שמו של הנצרך. ובהיות זה הדעת נכון ומקובל להשכיל אל יסוד תפילת הזולת, שהיא חלק מחלקי המוסר הנחוץ, ולהבין תכונת הדבר מבלי השתבש בתוצאות משובשות שאפשר להיות נדון מפרטי התפילה ותועלתה, היא נכבדת שתהי' עצם התפילה שלמה ופועלת במילוי תנאיה המשלימים את דעת אלהים האמתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ו

...חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, שמורה שא"צ למציאות התפילה ענינים מגופים רצוניים, המגדירים לפי ערך האדם את המושג של דעת האלהים, ואז ימלא הכנעה וענוה ודעת אמת כשיבחין זה. אבל במניעת זאת ההכנה תחשב התפילה כחוצפא, כאילו הוא מתנשא לשנות הדעה והחפץ העליון בעתרת דבריו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

האיסור הוא מצד העדר הכרת הטובה שהוא יסוד עבודת השם ית', ע"כ אסור לאדם שיהנה בלא ברכה. אמנם יש עוד לדעת שכל ההנאות שבעולם לא ימלאו את תעודתן כ"א בהיותן (משתמשים) [משמשות] לההנאה המאושרה המוסרית, שהיא דעת אלהים בארץ...ע"כ ילך אצל חכם מעיקרא, מתחילת חינוכו, טרם התגברו עליו קישור החושים למשכם אליו ביותר משורת השכל והצדק האלהי, וילמדנו ברכות, וישכילהו לעדן את רוחו, להרים קרן ביראת ד', עד שרגשי ההנאות הרוחניות יקדימו תמיד לההנאות הגשמיות, ואז ישכיל היטב את תעודת ההנאות והחיים בכלל ולא יבא לידי מעילה ובכל דרכיו ישכיל, כדברי הכתוב "בכל דרכיך דעהו", וכדברי בר קפרא שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ראוי להכיר [את] כל הענינים הגשמיים כמכשירים את השלימות הרוחנית, שאמתתה היא הדעת את ד'.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

השיבוש הנמשך מההשתמשות בהנאות החומריות מאין פנות אל צד השלמות הרוחנית שבהם, הוא מחולל הריסה בדיעות ובמעשים. בדיעות, שמשכיח החובה הגדולה של הכרת טובה מן האדם, שזהו יסוד כל עבודת ד' וכל הערה מדרכת לדרך הישר לפי האמת. ובמעשים, שגורם לשום מעיינו וחשקו רק אל המעשים הגשמיים מצד עצמם, ולא אל התכלית הראויה להיות נאהבת באמת, היוצאת מהם. ובאשר דעת אלהים היא הטובה השלמה של העולם, וע"ז אנו מקוים שתמלא הארץ דעה את ד', "ונלוו גויים רבים אל ד' [ביום ההוא] והיו לי לעם", ע"כ מצד תשוקת הדעת שהיא למעלה מן המעשים, אין אנו מכוונים רק לגדולת וטובת ישראל לבדם כ"א לטובת כל יצורי השם יתברך. ע"כ בהיותו מחליש את חזקת הדעת הטהורה, הוא גוזל להקב"ה...ואביו יתואר הקב"ה בערך שפע הדעת, "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת", ואמו כנס"י, בתור משגחת על הנהגות מעשיות, "תורת אמך".

ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳

ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י, דרי"ש ס"ל שהעסק התמידי בעיון אינו לפי תכונת האדם, על כן ההפסק שבא, אם הוא רק בדרך ארעי לעניני דרך ארץ, אין לחשבו לחסרון כ"א להשלמת האדם כפי טבעו, ע"כ משפט התורה היא להיות מנהיג בהם מנהג ד"א. ורשב"י ס"ל, שמעלת האדם לפי טבעו האמיתי ראוי להיות כ"כ נעלה, עד שלא תשבע נפשו מהתענג רק על שלימות השכליות. והמקרא ככתבו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא נאות לפי טבע האדם השלם שלא נתקלקל בחטא. ע"כ ראוי להדריך תמיד את עצמו וזולתו לבא אל מעלת האדם השלם, ומה שאי אפשר הדבר, בין לפי ההכרחים החיצוניים בין לפי החשק הפנימי שנעשה כהה מרוב עבודת העיון, אינו בא כ"א מחסרון השלמה. ובהשלמתן של ישראל מלאכתן נעשית ע"י אחרים, והם מצד עצמם כל ישעם וחפצם להיות עסוקים תמיד בידיעת התורה, לדעת את ד' ודרכיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה י׳

ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי ס"ל דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד ג"כ במקצת בעבודה ועסק של ד"א, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע ע"פ רושם הרוב. ורבא ס"ל שאין לדון בדבר כ"א מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהי' רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ז

ההתבוננות בגדולת השם יתברך כדי להיות זוכה למדת אהבה ויראה אמתית תתכן בשני פנים. האחד הוא בהסתכלות מדעית בפעולותיו ית' השלימות הערוכות בחכמה וחסד וצדק ומשרים. והב' מההסתכלות המדעית תבא הסתכלות הרגשית, להשתוקק לאהבתו ית' ויראת רוממותו מצד עצם כבודו. אע"פ שאין דרך במדע להבין מהותו ית', מ"מ בהשערת הלב וחשק הנפש תתנוצץ חמדה למי שעושה כל אלה המעשים הגדולים. ואיך שיהי' האדם חייב להדריך עצמו, זהו דבר מסופק אם די לו בהסתכלות מדעית בפעולות ד' ית' ודרכיו והתרגשות הנפש הפנימית תבא מאילי', או שמחוייב ג"כ להיות משיב אל לבו כל הערך של המשפט השכלי הבא מהידיעה במעשי ד', ולהוליד בעצמו השתוקקות נעלה מכל מדע וחשבון אל עצם כבוד ד', שלא ניתן להאמר ולהחשב בדעת וחשבון מפני שהוא מרומם מכל חשבון. וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמור "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ׳

מדריגות שונות בדעת ה', בהתאם לאופיו ורמתו של כל אדם ואדם

מצד היותו אדם גדול ישמיענו בזה טעמא, הטעם הפנימי שראוי להתעורר לבא מהתבוננות הפעולה אל ההערה של ההסתכלות הפנימית בכבוד הפועל, שמצדו העבר והעתיד עומדים במשקל אחד. ואע"פ שאין זה מדת כל אדם, מ"מ אשמועינן הלכתא כרבנן, שראוי לאחוז בזה כדי שהשרידים יתעוררו כראוי להם, וכל העם יבינו ג"כ ענין התבוננות הפעולה דג"כ היא נכללת ב"המוציא" דאפיק משמע ג"כ. אלא דאמר "מוציא" מאי קמ"ל, איזו הכרה דגדולה יש כאן, ואיזו בקיאות בברכות של צמצום הרעיון בתוך תיבה שתכלול כונות שונות המתפרשות לכ"א לפי ערכו יש כאן. ואיהו דעביד לאפוקי נפשי' מפלוגתא. ההבדל בין הידיעה הבאה מהתבוננות הפעולה והתבוננות הפועל תבא מאלי' לבין הידיעה הפנימית שמצטיירת בלב בגדר השערה פנימית בהתבוננות הפועל, הוא, שהתבוננות הפעולות היא מדה שוה לכל אדם, לא תפול בה מחלוקת לכל מי שלבבו ישר ומשרים ירצה, שהדברים ניתנים להאמר בשפה ברורה ובמופתים מורגשים המורים החכמה, היכולת, החסד והרחמים, שיש בפעולות השם ית', וממילא תבא ההארה הפנימית של רוממות הנפש והצמאון אל אור ד' לכל אחד לפי ערך נפשו, ולא תבא מזה מחלוקת. מה שא"כ כשנבא ג"כ להלביש בדיבור [את] הדיעות הפנימיות המושקפות בלב ע"פ הכרח הפעולות, דברים אלו לא נתנו להאמר במופת וחשבון כ"א כל אחד מקבל כפי הכרתו הפנימית, ע"כ פרטי ההכרה מתחלפים לפי מעלת הנפשות, ע"כ הדרך השוה הוא שיהיו נמסרים ללבו של כל אחד. והדברים הברורים של הדעת את ד' ע"י הפעולות יביאו לכ"א להסתכלות פנימית לפי ערכו. אבל כשיבאו אותן ההתבונניות הפנימיות ג"כ בשפה וכתב ודיבור, יוכל הדבר לבא לידי פלוגתא שכ"א יחזה הדברים באופן אחר כפי תכונתו ומעלת נפשו. ואם תהי' בזה מטבע מוכרחת מצד השקפת איזה יחיד, לא תוכל להספיק לכל הלבבות. ע"כ ראוי רק לדבר מהתבוננות הראשונה שהיא תהי' שוה לכל נפש, ודרכי' דרכי נועם.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ו

ועוד זאת יכיר, כי מצד תעודת האכילה הגופנית לבדה יפה כח הבע"ח מכחו, ויתרונו על הבהמה אינו צריך שיכיר כ"א במעלות הרוחניות, בשכל ובדעת את ד' ודרכיו הטובים והקדושים. ע"כ מצד האכילה הגופנית הבע"ח הוא קודם לו, כי בכלל מעלותיהם הגופניות של רבים מבע"ח עולות על מעלות האדם בגופו, וכאשר הרחיב בזה ב"אגרת בע"ח". גם ראוי להתעורר כי האדם בהיותו חסר איזו שעה את מזונו ימצא שקט לנפשו בהנאות הרוחניות שהן חלק נפשו המשכלת, והבע"ח כשיכאב לו ויציקהו צער הרעב, אין לו במה להשקיט נפשו.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ה

האם די בעיסוק בדעת ה' כדי ליישר את האדם, או שיש הכרח לעסוק גם במוסר (ולכאורה כיון שהלכה כר' יוחנן, כוונת הרב להכריע כאפשרות השניה)

הציר שעליו סובבים כל עניני [ה]ברכות, הוא השלימות הנקנית על ידם בדיעות אמתיות כדברי הרמב"ם בה' ברכות (וע' מו"נ ג' מ"ד), והדיעות מביאות לידי מעשים ישרים, שהוא עשות הטוב והישר בעיני ד'. ראש כל הדיעות הטהורות היא הדעת את ד', וע"ז מורה שם השם ית'. אמנם הידיעה שגורמת לישר המעשים כולם היא ידיעת מלכות ד' ית', כי תתחייב מידיעת שמו ית' ההליכה בדרכים הטובים בעז משפט מלך. ופליגי איזה דבר הוא יותר עקרי. רב אמר שהעיקר היא הידיעה האמתית, וידיעת השם ית' פועלת להישיר ממילא המעשים כולם, והידיעה בעצמה היא תכלית הברכות. וריו"ח אמר שאי אפשר שתהי' באדם הידיעה בשם ד' ויעזוב ארחות יושר. ובכלל היא דבר מחלוקת אם התפתחות השכל די היא להכיר האמת להביא ג"כ את שלימות המוסר לגמרי שעוד לא הוכרע כלל בניסיון, [אולי צ"ל או ש] ע"כ צריך דוקא הזכרת הידיעה הפרטית שיש לה יחש ישר לארחות המוסר והצדק, שהיא ידיעת המלכות. כי העוזב ארחות משפט יענש בעז מלך, ויש קפידא גדולה בההנהגה שתהי' בדרך ישרה. (ומזה) [ובזה] יש מקום לומר שיש הבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנים, ש(ברכת) המצות הן עצמן הן מעשים הישרים (שמורה) [שמורים] מלכותו ית', ע'כ צריך להזכיר רק שמו הגדול, שהקפידא של המעשים היא למען שמו. אבל בברכת הנהנים יש קפידא עצמית לשם וגם למלכות. אמנם שלא לחלק בברכות שהיא מדה, כדכתבו הפוסקים לענין נטילת ידים ועוד כמה דוגמאות, וכה"ג בברכה על הטבילה לפי דרכינו, שלאו דוקא טבילת גר היא אחר עשייתן כ"א כל הטבילות, כדי שלא לחלק ראוי לתקן שם וגם מלכות בכולן גם בברכת המצות. ע"כ אמר אביי רק כותי' דרב מסתברא, דאין ראי' גמורה מברכות המצות דמשנתינו שבה העיקר היא הזכרת השם ית', אבל המלכות מוזכרת היא בעצמה, מכיון שמשתדל האדם במצות הרי הוא מורה הודאתו על הקפדת המעשים שהוא יסוד המלכות, ע"כ אינה כ"א סיוע של מסתברא.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ט

מפני שיש פנים לומר שיסוד חיוב ברכת הנהנים הוא מפני שבהשתמש האדם בהנאות הבהמיות הוא משתקע בפחיתות הבהמית, ומזה יוכל לבא לשפלות נפש במעשים בהמיים פחותים, ע"כ כדי להנצל מזה תזכירהו הברכה, שיצרף אל ההנאה החומרית הנאה רוחנית מהכרת השם ית' שנמצאת מכל הנאה שהוא בראה בחסדו ית'. א"כ י"ל שחובת האמירה וההתעוררות לדרך ההצלה לא תתחייב כ"א בההנאות הפחותות של מאכל ומשתה, אבל בהנאות העדינות שהן בטבען לרומם את הנפש וכוחותי', ומהן הריח שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא יתבהם על ידה, הי' עולה על הדעת שאין הברכה בזו חובה, ישמיענו כל הנשמה תהלל יה, דאפי' דבר שהנשמה נהנית ממנו, מ"מ צריך לברך. כי תכלית הברכה איננה (כ"א) [רק] הצלה משחיתות בהמית לבד, כ"א לרומם ג"כ את האדם להכרת קונו, וזה יחזק אצלו ג"כ ביתר שאת בהתבוננו על ההנאות הרוחניות וערכן, שאע"פ שאין הגוף נהנה ממנו ואין חשש שיתבהם האדם עי"ז, מ"מ יברך מצד הטוב העצור בהברכה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב

יש מי שהוא כבר יצא משיעבוד התאוות החומריות והרי הוא בן חורין, שאין החומריות שולטת בו כלל, וכל נטיותיו הן רק לצד מעלת השלימות, כי הוא גבור בחכמה ודעת את ד'. ועל קדושי עליון כיוצא באלה, אין ספק שאכילתם היא מדה נעלה, וקיבוצם הוא שולחן אשר לפני האלהים.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

...אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ב

הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני...אמנם גם לא יתכן להתעמר בכח הנשגב הלזה עד שימחק רגשו הנכבד, שהרי הוא מוכן לרומם את הנפש ולהכין את האדם לדעת האמת והכבוד האמיתי, עד שיקח חלק רשום בשלימותו האמיתית, שהיא הדעת את ד' וההתענגות על טובו ותפארתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס׳

הכוחות שנתנו באדם להוציאם מהכח אל הפועל לשלימותו הגשמית והרוחנית, הם נטועים באופן שכשיתנהג בהם האדם כפי המדה האמתית יביאוהו לתכלית הצלחתו, להשיג כל דרכיו בנחת רוח ולהיות דבק בדעת ד' ויראתו. והנה תשוקה טבעית שם השם ית' באדם, להתרומם לחזק כל כחותיו בתכלית המעלה. אמנם באשר יסוד כל חזקו וקיומו הוא באשר ידע כי צריך שינהיג כל ארחותיו לדעת את ד' ולעבדו, ע"כ צריך שיהי' רשום בתכונתו הכללית כי הוא מרגיש יד ד' העליונה עליו, אז תהי' מעלתו מעלה אמתית. ואותו המקצת שלא יוציא אל הפועל מכוחותיו, באשר יסמוך על יד ד' העליונה, זה יגרום לו אושר אמיתי ומנוחת נפש נפלאה וברכת שלום...לעולם לא ימצא האדם מנוחת נפשו ואשרו האמיתי זולתו באשר ישים קץ מאוייו בדעת אלהים ועבודתו, וזה יצא לו רק בשימו גבול בחוג היכולת שבידו, ובמצב תנועותיו הכלליות יצא הדבר מובלט ע"י מניעת הליכתו בקומה זקופה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ו

לבד התועלת הגופנית יש בזה הערה, כי ראוי להסתכל בכל דבר הנאה על מעלותיו וגם מגרעותיו, ולהשתדל להשתלם מן המעלות, ולא להיות נזוק מן החסרונות הבאים לרגליהם...שראוי לקחת הדברים, אבל בעצה נכונה, שלא יזיק החסרון כ"א יועיל הצד המועיל, כדרך העצה בדברים הגופניים שהורו חז"ל שמזיקים מצד א' ומועילים מצד אחד, וכן בדברים המועילים לשלימות הפנימית, אבל כשלא יובנו איך לקחתם, יוכלו להזיק לשלימות החיצונית של האדם. כי אם יסתכל תמיד בחכמות מופשטות בדעת אלהים אם שתגדל נפשו מאד, אבל אם יפליג בדבר ויניח מכל החיים, הלא יהי' לזרא לרוח האדם. ע"כ טוב שישכיל האדם איך לקחת גם יתרון המעלות הפנימיות מבלי להיות ניזוק על ידן צד שלימות החיצונית של האדם. ושתי אלה ההדרכות הנה כלליות דוגמת הפרטיות של טחול היפה לשינים החיצוניים וקשה לבני מעיים הפנימיים, שלמדונו עצה: נלעסיה ונשדייה, והכרישין שיפים לבני מעיים הפנימיים, וקשים לשינים החיצוניים, הורונו דרך: לשלוקינהו ונבלעינהו.

ברכות פרק ז׳ פסקה א׳

אבל בשים האדם לבבו רק אל ההנאה הגשמית, הלא כל אחד בהיותו נוטל חלק המזון מונע הוא מזולתו כפי הדמיון, ואין הקיבוץ ראוי כ"א במקרה מה שיעזור אחד לחבירו להשגת משאליו, אבל כשישיגם זולתו תתבטל האהבה וחבת הריעות. אבל כשיתיסד יסוד השכלי של דעת אלהים בארץ אז יטו הלבבות לאהבה את כל מעשה ד' באהבת השם ית' אהבה של אמת וצדק, ואז ימצא חק הריעות מקומו הנכון.