דביקות בה'

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

שתי דרכים לדביקות בה', מהכללים אל הפרטים, או מהפרטים אל הכללים

הנטי' הטבעית לדעת-אלקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות דרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלהית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש. ובאשר שישנם חכמים שמגמתם בדעת האלהים היא ע"פ הדברים המשוערים והמוגבלים, כמו ע"י בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו ית'. וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל ית' בהשערה פנימית בהגיון נעלה. ובזה אינם מצומצמים אל פרטי נתיבות דברים קצובים ומוגבלים, ויותר ממה שיש לדבר בפה ולשון הם מרגישים בהגיון לבבם, ומרוממות ההגיון הפנימי מכירים ג"כ ההכרח שמחייב את ההשלמה האנושית לבא ע"י השיעבוד לדרישה ולקיום של כל הדברים המוגבלים, מחכמה ודרישת התורה ופרטיה.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

הדרך להשגת אור פני ה'

ההשגה הגדולה, כנבואה והענפים הדומים לה, סוקרת את ההקפה של כל השלימות כולה הראוי' לאדם בשכלו ובהנהגתו, עד שלא יעזב מחקר רום פסגת המושגים היותר נעלים בהשגה גם את כל חקירת הדרכים היותר רחוקים, שמביאים בדרך ישר או מסובב הרבה לסור מעל ההדרכה הישרה המביאה לאושר האמיתי של האדם שהוא אור פני מלך חיים. וההשגות האמיתיות שממלאות בקדושת אמתתן את הידיעה היותר בהירה, ללמד את תוכן הדרכים שראוי לסור מהן, כדי שלא יעכבו את התכלית הנשגבה שאליה נושא האיש השלם את נפשו, אם שהיא נשגבה ואי אפשר להשתלם בציוריה הפנימיים כ"א למי שהוא כבר קרוב למעלה של השגה כזאת. אבל כפי הראוי שיצייר האדם בניב שפתים זאת המעלה ההקפית שמתחלת מלמעלה רום פסגת השגות אלהיות של אור פני ד', ומקפת והולכת גם את השכלת הדרכים היותר דקים שבמעשים היותר נמוכים, שאם יונהגו שלא כשורה יהיו גורמים הסרה מדרך האושר, כשמתגלה ע"פ חזון רוה"ק הסמוכה לנבואה, היא השיחה של מלאכי השרת, שיאמר עליה סח לי סוריאל שר הפנים. והנה יסוד התורה היא בדקדוק המעשים לתכלית מעלות רוממות והשגות אמתיות. וע"פ היסוד הנאמן הזה תלך מדת החסידות הלוך והתרחב, שכל אשר יוסיף האדם השכלה ודעת אלהים אמת ודרכי האמת לאמתתן יותר ירגיש בנפשו עד כמה צריכים המעשים להיות מיושרים תמיד, כסימנים טבעיים שא"א לזוז מהם אל ההדרכות הגדולות הכלליות...היסוד השלישי לעבודת ד' התמימה ושלימות האנושית בדרכיו ובמדותיו הוא הכרת הטובה, ויותר מזה אמונת הרוח והמשרים. והנה היסוד היותר אדיר ביראת ד', הוא כי הכוחות כולם, הגופניים המוסריים והשכליים, הם מאת ד' יתברך, אדון הצדק והמשרים, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ע"כ מחק היושר ראוי להחזירם לו, ואיכה ישיב האדם לקונו את כחותיו וכל קניניו? רק בהיותו מתנהג בהם ע"פ התורה והמצוה לעשות הישר והטוב, שבזה פעולותיו כולן הן קרובות אל ד' ונגשות לפניו, מפיקות את חפצו אשר יעדן לזה. וזה ראוי להרשם בהפעולה הראשונה הנהוגה בהשכמת הבוקר, להוספת הכוחות והתפתחותם. כוס של איספרגוס הנשתה אליבא ריקנא, והוא המרומם את הנפש בכוחותיה הרוחניים, יפה ללב, ומוסיף עצמה לחושים ולכח ההזנה וכח הגוף בכללו, טוב לעינים וכש"כ לבני מעיים ולכל גופו הרגיל בו, וכאשר בארנו הדברים ב"ה. על כן יהי' בין עיניך החק היושרי, אל תחזיר כוס של איספרגוס אלא למי שנתנו לך, למען תעיר עליך הפעולה של האזהרה, וההסרה מהפעולה ההפכית של חסרון ההקפדה להחזיר למי שנתנה, את העומק הקדוש שנוסד בפעולה זאת. וההסרה הזאת, מדרך הבלתי סלולה שהאירה בכח הידיעה האלהית, תביאך להיות משרי קודש הקרובים אל אור פני מלך חיים, "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח", "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם", כבושות ע"י הציורים שמצטיירים ע"י המעשים הנמוכים שמתנאיהם להיות נמצאים דוקא בדקדוקי מעשים חומריים "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שממנו מקור לחכמת אלהים ויושר לב. "גם ברכות", ברכת שמים של השגות רמות ונעלות "יעטה", בתוך הפעולות הנמוכות הללו של עמק הבכא, "מורה", ומשפל המדרגה יעלה אל מעלה רוממה ע"י קדושת המעשים ודקדוקם, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" מקביל לדברי חז"ל במדרש, ע"פ "ישלח עזרך מקודש", זו קידוש מעשים שבך, "ומציון יסעדך" זו ציון מעשים שבך, שהציונים המה הסעד האלהי להולכי תום הנגשים אליו לעבדו ברוח נכון ולב שלם.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

הדברים השכליים מקבילים את הדברים החושיים, ע"כ הגנת הטבע והגנה המלאכותית נמצאת ג"כ בחשכת הדיעות, כמו שנמצאות הנה בהחושך של העדר האור המוחש בחוש הראות, ומקריהם דומים זל"ז. ההגנה המלאכותית נגד החושך של דיעות רעות בנוגע למוסריות, היא החכמה ההקישית הבנוי' מהרכבת הקדמות עיוניות, (שהן) [שהיא] אמנם אין (בידם) [בידה] למחות כליל כל רעיון מזיק ומהרס אשיות השלום הנפשי, אבל מועיל עכ"פ שלא תזיק דעת רעה בפועל, כי עכ"פ בירור דברים של החלשת הכח המטעה יושג לעולם ע"פ הקישי הגיון ישר. זאת האבוקה, המורכבת מאורים בודדים להאיר את הלילה, שהיא כשנים. אמנם ירח הוא האור הטבעי, חום הלב, בלבת אש יראת אלהים ואמונה תמימה טהורה, כנסת ישראל לקרי' על שמך, א"ל קוב"ה לירח, הדבקות האמתית בכנס"י ובקבלת עול מ"ש, חום התמימות, אור הירח, אספקלריא דלא נהרא. זוהי כשלשה, המוחק מהלב כל צל ציור רע וכל נדנוד מחשבה רעה, עד שאינו נראה ולא מזיק, כי "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", "קודש ישראל לד' " ו"יעקב איש תם", "והנה ד' נצב עליו" לשמרו מהזבובים כמשל חז"ל בב"ר, וכד' העקידה שם.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

אמנם היונה הרוחנית ודאי אשכח, כי כפלים לתושיה. ובהיות נפש האדם האלהית שוקקה להתרומם מעל הדברים הגופניים, ע"כ כשמאירים אותה באור אלהי בעת קישורה אל החומריות, תרגיש בקרבה צמאון יותר נמרץ, ותחרץ לדבקה באלהים חיים בחשק נמרץ דומה לעפיפה אל על. וזאת התכונה היא משוערת לפעול במצב הנפש ע"י ברכת המזון, שנאמרת בעקרה על השביעה הגופנית, והשלם הזה ע"ה מצאה בשלימותה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ב

והנה ראש לכל צרכי האדם המה עניני הרוחניות מעלתו ויחשו אל קרבת אלהים, שהיא תכלית כל החמודות.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

כאשר יתחמץ לב האדם בקרבו, מעוצר רעה ויגון שפוגע בעולמו מצד מצבו הפרטי, או מצד המצב האנושי הכללי, ומרגש לב טהור ישא תפילה לד', תהי' תוצאות התפלה הטבה גדולה במצב מוסרו וחליפת כח חיים לכל רגשותיו. ואין צריך שיבהלוהו שאלות הפילוסופיא אם אין לפני השם יתעלה שינוי רצון איך תועיל התפילה, כאילו כל תועלת התפלה היא רק להפוך רצון עליון. זאת השאלה באה רק מקוצר דעת להבין, כי כל מערכות לב-כל-נוצר וכל פרטי וכללי הדברים שיביאו את האדם לידי השלמתו, הנה זאת היא מכלל החכמה האלהית שלא יחסר כל בה. ע"כ באשר האדם כשימצא קרבת אלהים לפי רגשותיו הפנימיים, אז תפרח נפשו וכוחותיו המוסריים יתפתחו ע"פ טבעם הנאות, ע"כ כל הדברים הצריכים להזמין את המערכה הפנימית של נפש האדם שתהיה מכוונת להשלמתה הם מכללי סדרי הבריאה. המבין כן לא יבקש בתפילה כ"א תעודת הרגש, שיהיה לבו הישר פועל בו ע"פ טבעו. טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה. ע"כ צריך שתהיה התפילה מעורכת רק ברגש הלב הבריא והישר, ולא יערב עמה שאלות של חקירות מדעיות, שלפי משפט שכל האדם הקצר והנקצב רק על חוגו הקצר לא ישיג לעולם את מגמתו בענין התפילה, כי לא נוצרה סגולת התפילה בכלל המציאות ובכחות נפש האדם בשביל חידוד הכח השכלי, המתבודד חוץ מרגשותיו, כ"א בעד לבו של אדם ונפשו שצריכה להתהלך עם אלהיה כפי טבעה ותכונתה...המאריך בתפילתו ומעיין בה, אריכות העיון המופשט, להשוות לפי שכלו ההגיוני את אפשרות שינוי רצון האלהים ע"י התפילה, מה שלא ישיג לעולם דבר זה, היא תוחלת ממושכה מחלה לב. רק סגולת טבעו הכשר והבריא הטהור הראוי להיות מתענג על ד' בלב שלם ונפש חפיצה ושוקקה יאבד, ומאומה לא ישיג בעמל הגיונו, ומה בצע לו לאדם בהיותו כולו שכלי, וחסר לב מלא חיים ועז. השם יתברך שהוא אדון כל המעשים לא יצר את האדם רק בשביל שכלו לבדו, כ"א בשביל כל כוחותיו הנפשיים והגופניים, והוא התקין בחכמתו שאין לה קץ ותכלית, שגם הכוחות הרגשיים שהם עיקר חיות לבבו של אדם, יהיו מוצאים בקרבת אלהים ושפך שיחם לפניו, את בית חייהם תענוגם ומשושם ומעוז צורם בעת צרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

...בתחלה ירכש האדם לעצמו קרבת אלהים מצד בחירת השכל הבאה בגילוי באהבת התורה, וכשתתרגל נפשו בדעת אלהים ויקנה קנין קבוע בנפשו את ההתענגות על ד' אז תתגלה ג"כ ברגשותיו, בתור אריכות בתפילה שביארנו, אריכות טבעית ברגש חי ורענן.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ז

כל המסבות שבעולם במצב האנושי הן סובבות, ע"פ עצת ד' שתהיינה מהם תוצאות לההטבה של הנפשות שיסודה הוא קרבת אלהים והדעת את ד' ולכת בדרכיו. אמנם יש מהן שילכו הדברים בדרך סיבוב עד שיפעלו פעולתן לההטבה הראויה של המצב הרוחני ג"כ, שהוא עיקר תעודת האדם בכללו ובפרטיו, אמנם שלשה דברים אלו פועלים את פעולתם ביחש אל דעת האלהים וקרבת עבודתו בדרך ישרה. וזהו שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו...ונדיבי לב כאלה יקרי רוח החפצים רק בצדק וחכמת לב, כל אשר יסורו מהם המניעות המעכבות את ההשלמה האנושית כן ירבו להתעלות, ויהיו יותר קרובים אל אור ד', ע"כ השובע הוא ג"כ האמצעי הישר של קרבת אלהים, במצב הטוב של החברה האנושית, והקב"ה מכריז עליו בעצמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ד

...באשר קרבת אלהים והבטחון והתפילה, מרוממת ומכשרת את נפשו של אדם אל קדושת המעלות וההנהגה השלמה, ע"כ הנני מוכן בכל מקרה שאני מוצא בכללות מעשיך בנפשי ובפרטיהם, להשתמש בהם להגדיל יחש ביני לבין רחמיך המרובים והשגחתך העליונה והחודרת, המגביהי לשבת ומשפילי לראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ט

צורך גדול יש לכלל האנושיות שתהי' ההכרה המוסרית חזקה מיתר כחות הנפש האנושית כולה. ע"כ צריך בההנהגה הכללית מקום ששם לא יהי' אפשר לכל כח מכחות הנפש האנושית להושיע לאדם הכללי או הפרטי, רק יעזר כפי ערכו המוסרי וקרבתו אל האלהים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ז

אמנם עת וזמן לכל חפץ, עת ראוי להאדם שיתן להעלות רגשותיו אל מרום ההרגשה, גם בהעבירו נגד עיניו כל אשר עולל לנפשו ע"י עזבו אורח ד' הסלולה. אמנם בעת שימוש עם כח היגון ראוי שיהי' לו אז עסק עם הדעה השלמה, שאז תגביר פעולתה על הנפש לא רק באנחה כ"א בבכי תמרורים, והבכי יוסיף באמת לאמץ את הנפש ולהאיר את הרוח. ואחרי שעה של בכי והתרגשות מרירות נפש, יבאו ימי אורה וצהלת לב בהיות האדם מוצא לנפשו מנוחה מסבל עול הפרעות שבסדרי חייו, ומתקרב הוא בלב ער לאור ד' אשר רוחק ממנו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

המחזה מרהיב העין, המגדיל את ההרגשות הקדושות בלב, של הסקירה במבט עין על פני מרחב אין קץ שנראה לאדם בעת שהרקיע היא בטהרתה, מביא את המביט לדיעות יקרות ורעיוני קודש. ע"כ ראוי לברך "ברוך עושה בראשית", כפי הראוי לההקבלה של ההרגשים הנעלים, המביאים את האדם לקרבת אלהים. אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ו

...תכונת הרגש, צריך להיות אדם חי ומתרגש כפי השעה שההתרגשות באה, אלא שצריך שיפעול עליו הרגש לטובה, להטבת הלב ולקרבת אלהים, שהיא הטובה היותר עליונה, אבל לא להרגש להתעסק בחשבונות רחוקים, כי אין לו כ"א מקומו ושעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ד

יש מעלה נוספת שיתעורר על ידי מקרה האחד האדם אל כלל היחש שבין היוצר ליצוריו, ודבקות נפשו תגדל בערך רוב התבונה שמתוסף בנפשו לרגלי התבוננות יתירה שגרם המצב הפרטי. אמנם גם בערך ההתעוררות הכללית של קרבת ד', שמקרה בודד גורם, ישנן ב' חלוקות. החלוקה האחת, קרבת ד' בכלל, בכל הנוגע לדרכי החיים שלו כולם, ואם יעלה האדם במעלות המוסריות במדה נכונה כזאת, שקרבת אלקים תחול בנפשו במדה יותר רמה אחרי איזה מקרה מתחדש בחייו בערך אחד, בין יהי' החידוש טוב או רע...אמנם נעלה על כולם, מי שמעלה את המדה המשכלת בנפשו עד שלא רק כפי המדה המתייחסת למצביו הפרטים יתעורר לקרבת ד', כ"א עצם דעת ד' ודרכיו הכוללים היא כל חיי נפשו, ולמעלה מקריאת שם ד' הבאה אחרי מקרה המתחדש, שמורה על העזרה הפרטית, כ"א את שם ד' יברך, את פעלו והדרו ודרכיו הכוללים, וידבק בהם באהבה טהורה...זאת היא המעלה היותר נהדרה שבחמודות, הנמצאת באורח צדיקים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ה

...סיבוב ההנהגה הכללית הולכת להסכים אל ההטבה המוסרית, וכשאדם מכין עצמו לקבל רושמי מוסר טובים ממצבו הפרטי ע"פ מדת הבטחון בד' ודעת אלקים אמת, הרי יש כבר במצבו הפרטי ערך מדעי כללי, ומתגלה המאור שראוי להיות מתגלה במצב המקיף הכללי גם במצבו הפרטי. וזה הוא אחד משרשי גילוי פרטיות ההשגחה בצדיקים, לפי ערך קרבתם אל ד', וערך מדעם ועבודתם הטהורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ג

הרגש הוא ערך אחור לגבי השכל שהוא הפנים, הקדם. וכ"ז הוא בהיותו מוכר בתור תכונה שלמה משמשת לעצמה, ולא בתור כח נחלש של השכל. וכאשר קרבת אלהים במעשים ועבודה לאדם אפשר ליסד רק ע"פ תכונת הרגש, שהוא ג"כ יציר כפיו של יוצר כל, והקבלת האדם את קונו לפי ערכו בטעם הרגש היא העבודה הרצויה שהרבה פינות התורה נוסדו עליה, נאמר בהשגת אדון הנביאים, "וראית את אחורי ופני לא יראו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

ע"כ עלינו להשתדל שלא יהיה המצב הזה מתמיד, להיות תמיד יוצאים בקשרי מלחמה, לדחות מעלות ויתרונות, יהיו בערכם גדולים או קטנים, רק להרחיב כ"כ כשרוננו, גבורת נפשנו וטהרת לבבנו, עד שכל מעלה תתן עז לחבירתה, החכמה והיראה, הגבורה והענוה, הכשרון לכל עסקי העולם בין בהרגל בין בלימודיות, והדבקות והאהבה האלהית וההליכה בדרך ד' כתורה וכמצוה, כולם יחד צריכים להיות בחוברת אחת בנו. ולא די ש[לא] יתנגדו אחד לזולתו כ"א יגבירו כ"א כח זולתו, וכל מעלה תתגלה בכל הודה כאילו לא [היה] לה שום דבר דוחק ולוקח מקומה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ל

הסכמת האדם הטהורה, לקבל עליו עול מ"ש גם עד מיצוי הנפש ועד בכלל, מרוממת אותו בכל פעם במעלה יותר רוממה בקנין הקדושה וקרבת אלהים, שאין למעלתה סוף ותכלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב

בעמוד השחר, מי ישארו בריאים, מי ישארו אנשי אמת, דבקים בד' אלהי ישראל באמת ותמים? אותם המעבירים מעיניהם כל אותן ההרגשות המרות של צער ומרירות הגלות, העושים עצמם בבחירה שכלית הטובה ישנים בעת רעה ההיא. פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".

לבד הידיעה הטבעית ההגיינית שיש בזה, יש להשתמש בהערה כללית לימודית, מחיי האדם הפרטי ביחש יומו וחליפות תקופתו, לאדם הכללי, גוי כולו, וחליפות היום הכללי, תקופה גדולה בחיי עם, ביחוד עם ישראל. "שומר מה מלילה שומר מה מליל", הגלות הנדמית ללילה והגאולה שנמשלה ליום ביניהם יש מעברה, מתחלת בעמוד השחר ואח"כ הולכת ואור. וכבר משלו חכמים ז"ל תשועתן של ישראל לשחר שהולכת ומאירה קמעא קמעא. חשכת הגלות הביאה בהכרח ערבוביא גדולה, חשכה של דיעות מחסרון דעת אלהים לאמתתה, "אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה". הכחות הכלליים הלאומיים נחלשו מעוצר רעה ויגון. הנה בהתנער כח העם זה הוא כלל גדול, קליפה קדמה לפרי, עזי מסגי בריש עדרא, וברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא, ההתרגשות הבאה בעקבא דמשיחא. מהראשונים המתחילים להרגיש ביותר כובד הגלות ומרירות חשכתה, מה שלא ניתנה הרגשה כזאת בכללות העם בטרם בא מועד לעקבא דמשיחא, נמצאים בתחילה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, מבקשים עצות להקל עול הגלות וסבלו, גם בתת כופר של פריקת עול תורה ומצות, של שם ישראל אורו והודו, ישועת ד' אשר תשגבהו, ותורת אל חי אשר בקרבו. בעמוד השחר, מי ישארו בריאים, מי ישארו אנשי אמת, דבקים בד' אלהי ישראל באמת ותמים? אותם המעבירים מעיניהם כל אותן ההרגשות המרות של צער ומרירות הגלות, העושים עצמם בבחירה שכלית הטובה ישנים בעת רעה ההיא, בראותם המתאמרים למרגישים את ענות הכלל מבקשים עצות להותו, המה יוסיפו כח ועצמה אל כלל האומה. כי יעבור זעם, והענינים יתבררו במסה הזמן, אז תתעורר מהפכה, שחשכת האור המועט של עמוד השחר תעבור, כי יבא האור במדה יותר גדולה. אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מדה רעה ושכחת שם ד', המה יצאו ממנה לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ. היציאה הזאת בעמוד השחר היא מעמדת את הגוף הכללי על טהרתו ובריאותו, אז יופיע האור ביותר תוקף ויגלו מוסדות המכשולים של המתנשאים הראשונים שהשחיתו דרכם, ותבא ההתעוררות הכללית [להיות] יותר קרובה לאור האמת הלוך וקרוב, עד שתהי' ההרגשה הכללית היותר קרובה אל הגאולה, הרגשה פנימית של תשובה שלמה לד' אלהי ישראל, לבקשו בכל לב ובכל נפש, ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, עם כל קניית הקנינים הנחוצים לעם חי, העומד לשם ולתפארת בארץ, לברית עם ולאור גויים, לרכוש לו מרכוש גבורת נפש ואומץ לב ועושר מדעים שימושיים רבים, המתלוים אל העושר הרוחני המיוחד לישראל, עושר אור ד' ודעת דרכיו, שכל אלה יהיו הכנות לצאת "כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", שבאים רק אחרי חבלי משיח הקדומים, חבלים גשמיים ורוחניים. שההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד. ולערך ההרגשות החיצוניות הבאות מן החוץ, המגבירות את חפץ החיים הטובים עלי אדמות, המרגישות את החיים העליזים של כל העמים עם כל המון חמודותיהם, אפילו אותם שאין בהם כל רע מצד עצמם, זמרא מנא לן דאסיר, "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". "אני ישינה ולבי ער, קול דודי דופק", והיציאה של החלק הגרוע, "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך [...], אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה", שני אלה יסעדו את החולה הגדול על ערש דוי, לאמץ חילו, לשאת במנוחה את מכאוביו ולצפות לתשועת ד' שמהרה תבא ואל תאחר, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". שינה ויציאה בעמוד השחר הכללי, המה כאסטמא לפרזלא, המוסיפים כח לקום ולעבוד בעז נפש בהוד והדר, בהאיר עצם השחר, בהפציע אילת השחר. וכל אשר יוסיף אור היום להוסיף אורו כה תוסיף האומה בכללה כח ועצמה, יקיצה והתעוררות מלאה קדושה ועז ד', שאלה רבות גרמו לה, השינה והיציאה, שקדמו לה בעמוד השחר, בעוד שחשכת הלילה וקדרוניתא דצפרא היתה שלטת. וההכרה בין תכלת ללבן בין זאב לכלב בין חמור לערוד, וגם את חבירו הרחוק ממנו ד' אמות, רחוק מעט מחוגו ורגילותו, לדעת בצדק מה טיבו, כי דרכי ד' לפלגות התכונות של עבדי ד' רבות ושונות הנה. והחשכה של הגלות הולידה בזה ערבוביא ושנאת אחים, וההכרה של חבירו הרחוק ד' אמות שתבא ע"י אור המזרח דברק ברקאי, תביא עמה זמן ק"ש להכריז את הקריאה הגדולה "ד' אחד", ועמה תולדתה כיוצא בה "מי כעמך ישראל גוי אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ד

ראוי לאדם להאזין לקול הרגשותיו הפנימיות, שהם נוסדו מיוצר כל ב"ה כדי לשמרנו מכל רע ולהדריכנו בדרך חיים, והדברים כוללים עניני הגוף ועניני הנפש. דוגמת אלה בעניני הנפש, עתים שונות הם באדם ונטיותיו שונות הנה, לפעמים יהי' נוטה דעתו והכשר שכלו אל דברים של עיון מעשיים כעניני הלכה, "משען לחם" אלו הלכות, ולפעמים ימצא את נפשו נוטה לעניני פיוט ואגדה, לדבקות בד' ית' ורגשי קודש של אהבה ויראה טהורה, שהם כללי האגדה, "משען מים" אלו בעלי אגדה, ראוי לו לאדם לשמור עת לכל חפץ כחפצו הפנימי, שמורה על נטיית הנפש בטבעה להשתוקק אל אשר יחסר לה. ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

ע"כ חלילה להם מהשתתף עם כל עם ולשון בעבודת ד', אפי' אם קלטו אליהם את יסודי עקרי תורה בכמה מקצועות אמוניים. אבל אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לנפשות יחידיה לעולם רוחני לבדו, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לבנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה".

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״מ

מפני שתוה"ק היא תורת חיים, שאינה מנהגת את ההולכים בה לחיי נזירות ומאיסה בעולם ובתענוגיו הטהורים, המרימים את המעלה האישית ומשמחים את הלב, ע"כ יש בתכונתה הצורך לחיי חברה וריעות שהוא הדבר המביא לחיים מדיניים יפים ונאים, וטבע קנין הריעות וחברת טובים וחכמים קבוע בתכונתה. וההתרחקות מן הבריות והנזירות המופלגת, שהסיעו רבים ממי שבקשו מסברת עצמם למצא קרבת אלהים, מתוך חברת בנ"א, ונתקום מהחיים הציבוריים, היא זרה לרוחה, עד שבטבע עצם קנייתה ולמודה תתנגד לזה, ואינה נקנית אלא בחבורה, ההיפך של הבדידות וההתרחקות מבני אדם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך. ע"כ ראוי לקשר הזכרת קביעות הזמן ביסוד המחזה הטבעי, שהוא מקושר בעצם עם יסוד חידוש חיוב ק"ש של ערבית. אמנם לפעמים יש שהדרכה תורית תעלה את האדם למעלה מהערך הטבעי, עד שתפעול על טהרת לבבו ברום מעלתה, להסתגל להיות דבק בחיי החיים, בדעת צור העולמים, המתעלה על כל גבול ומחזה עין בשר. אבל בהיות הדין התורי מיוסד גם הוא [באופן] נאות להסימן הטבעי, הוא אות שכ"כ יחש נערך יש לסימן הטבעי עם אותו הרגש הפנימי שהוא צריך להתגלות ע"י מצוה זו, עד שדוקא עם הקשר אל הטבע, באפס ממוצע של ענינים מקריים המעתיקים את האדם מטהרתו, דוקא אז ימלא עז ד' באותו התוכן הנרצה ממצוה זו, הנגבלת בזה הזמן.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו...אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ. והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.