ושט מכניס כל מיני מאכל, ריאה שואבת כל מיני משקה.

לשום גבול בין הנוזל ובין המוצק הוא דבר קשה, וכן ג"כ בין הנוזל ובין האויר, כי בהתעבות האויר מעט מעט והנה נוזל לפנינו, ובהתעבות הנוזל הנה לפנינו מוצק. אמנם לפי הצורך של הכלכלה הגופיית, נחשב למוצק, כל דבר שהוא צריך לגופו של אדם בתור בנין לאחד מחלקי גופו, בין יהיה נוזל מוצק או אויר. אמנם מה שהוא דרוש כדי לתן מקום להתנועה התמידית שבקרבו למען המשכת החיים, דבר זה לנוזל יחשב, כי זאת היא תעודת המצב הדמי. ע"כ הושט, שתעודתו היא הכלכלה הגופית בבנינו, הוא מיוחס ביחוד למיני מאכל, לקליטת כל חומר הצריך לבנין הגוף הנהרס ע"י כח החיים והמעשה. הריאה, היא בעלת התנועה, היונקת אל קרבה [את] היסודות [ש]מחוצה לה למען התמדת התנועה לתכלית החיים, ואינה מתעסקת בעצם בבנין הגוף באורח ישר ע"י קיבוץ חלקים לבנינו, כ"א ע"י כניסת זרם להתמיד התנועה, כדי שתהיה המכונה הולכת והבנין נבנה, הרי היא שואבת כל מיני משקין. כאן עומד מצב הנוזל והאויר בערך אחד, כל דבר שענינו לא עצם בנין הריסות הגוף כ"א התמדת קיומו מצד חלקו חומרו. והבנין בעצם, אפילו יהיה מתלקט מחלקי מים, אויר, קיטור וכיו"ב, הכל הם בכלל מאכל, האטומים לסוף הם נכללים בבנין המוצק של הגויה, שכוללת בקרבה וחזקתה גם כטפל את המים ואת האויר שבקרבה.