ממאי דלקה, דכתיב ויאמר ד' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'.

ההוראה, שעם כל הטוהר הפנימי תוכל לפעמים איזה מין של הופעה חיצונית בלתי הוגנת לבא, היא מתאמת להבירור של עומק אמונתם של ישראל, הגנוזה והסגולית, שאינה נסתרת מפני הקדרות והכיעור של כל מה שנראה מבחוץ. וע"כ בא העונש פה בדמות צרעת זורחת בעור הבשר מבחוץ, ועל האבר של הפעולות הגלויות, היד, שעם כל קדשה בהיותה היד של גוף קדוש, יוכל איזה מאורע לגרום שההתגלות החיצונית לא תהיה מתאימה לערך השלמות הנשמתית הפנימית. והדברים מכוונים כלפי ישראל, שלעולם אור הקודש של האמונה האלהית באור טהרתה גנוז הוא בנשמתם פנימה, ובשום אופן אי אפשר לאמר עליהם שלא יאמינו לדבר ד' ביד עבדו הנאמן, גם בעת אשר תכונת החיים בחיצוניותם היא מראה ככה, שע"ז נאמר "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש".