אמר רבא ואיתימא ר"י בר"ח, מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, דאילו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, ואילו במדה טובה כתיב ויציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו.

יסוד ההויה הוא הטוב, המדה הטובה היא המגמה של המציאות בכללה, והיא אחודה בשורש החיים של מקור החיים, מקור הטוב. עומדת היא בשביל כך למעלה מכל צמצומים והגבלות של זמן ושל מקום, ומתוך [כך] אפילו ברדתה למאורעות הזמן והמקום, רשמי העילוי ותגבורת המעוף ניכרים בה והיא ממהרת לבא. מה שאין כן במדת הפורענות, שכל ענינה במציאות איננו אלא טפל ועראי, וכל ערכה אינו כ"א לשמש את הטוב, לצחצח את כלי הקבלה שלו, ולהביא את היצור למעמד של הופעה כזו שיוכל לקבל את שפעת הטוב בכל שטפה. ומתוך כך כל העיכובים הכרוכים בזמן ובמקום הנם קשורים עמה, ומעכבים את מציאותה והגלותה. ועם זה כרוכה היא הידיעה המבדלת בין מדה הטובה למדת הפורענות, שהמדה הטובה היא עצמית זקוקה ומצורפת אל ההויה ואל החיים בפנימיותם, ומדת הפורענות אינה כ"א חיצונה נוגעת רק בשטחים החיצונים של המציאות, אותם הנגלים לעין בצורה הדמיונית, שהיא ההערכה של הפורענות שמוצגת לגבי מקבליה לפי אותה המדה שנתרחקו בעצמם מהמציאות האמיתית, ונכנסו להקשר בדמיונות של כבלי החושים בירידתם, בכל אחד לפי ערכו ע"פ ההשלטה של הדמיון, המשטח את ההויה לא ע"פ תכונתה האמיתית כ"א מה שמתגלה ממנה בשטח החיצון. וע"כ מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעות, אור החופש שלמעלה מן הזמן ומכל ערך מוגבל מופיע בה, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק. וכאן, בראשית הצעדים של ההעמדה על האמת, מה הוא אורן של ישראל וכמה נורא ואדיר הוא הערך הפנימי העליון, עד שכל תיאורים חיצונים לא יוכלו לחצוץ בעדו, בא החזון של ההנמכה של המדה החיצונית של הפורענות, לגבי המדה הפנימית של הטובה. דאילו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, לפני ההוצאה, לפני ההתגלות לעינים, לא יש מקום כלל לשום רע ולשום פורענות לנגע לפי העצם והאמת, רק מה שהיא באה בהופעה אך מראות עינים היא, ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג. ואילו במדה טובה, שהיא עצמית, כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו. המדה הטובה, היא חודרת בעצמיותם של הדברים, בהקשר העצמי שיש לה עם שורש ההויה המתעלה מכל לחצים ועכובים של זמנים ושל מקומות, והיא ממהרת לבא. כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות. חסד אל כל היום. כאור בוקר יזרח שמש, בוקרו של אברהם, מכון הזריזות, וישכם אברהם בבוקר, אוצרה של המדה הטובה הממהרת לבא, "אני ד' בעתה אחישנה".