אדם, טבעו

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב

והנה השגת השם ית' באה לאדם רק מצד טהרת השכל הצלול בחשבון ודעת, ע"כ אם שראוי להאמר שהתפלל "לפני ד' " דהיינו ע"י שהתעורר לפנות לבבו ושכלו לדעת את ד' בתפילתו, גברו עליו רגשותיו עד שהתפעלה נפשו ברגש. אבל לאמר שהתפלל "אל ד' ", שהוא מורה שהשתמש בשכל שבו משיג את קונו ובו בעצמו בא למדה זו של התפעלות הנפש שזה אינו לפי המציאות, רק התפעלות הנפש אינה שימוש שכלי כ"א תוכל להולד מהתעוררות שכלית. ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברו עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכספת ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית. שמזה בא אותו המצב שהוא נשגב לפעמים לשלמים, להורות טוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות שהוא מתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם, עד שמזה בא לכלל מה שקראו חז"ל [בלשון] (ב)קדשם "הטחת דברים כלפי מעלה", כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו כן הגיע לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל. (דברים ט' כ"ו) "ואתפלל אל ד' ", דרשו חז"ל לקמן עמש"ש ב"ה.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ד

העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהי' לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבעו האנושי השלם, כארי שראוי לפי השלימות שיאכל תבן לא בשר, וכן יהי' לעתיד ככתוב "ואריה כבקר יאכל תבן". ע"כ אם מאכילים אותו בשר מעוררים בו כוחותיו הרעים שאינם לפי טבעו. כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות, שהן התועבות שהן מתאימות עם יצרא דע"ז ורחוקות מדרך ד' ועבודתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ה

ביאר שלבד מה שהעושר המופלג כיון שאינו טבעי הוא מביא את האדם ליצרים בלתי טבעים, עוד דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה יעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי, שהוא ההתחלה לצאת ע"י למדרגה של השחתה בלתי טבעית. ע"כ המשל הוא לפרה כחושה ובעלת אברים, שלפי טבעה היא ראויה להאכילה כרשינין, אבל נמשך ממה שאינה מרגשת שום חסרון ונעשית שמנה כפי הראוי להתאים לאבריה, היא מבעטת, מזה יכיר הבעל שראוי לחסרה גם מכפי הראוי לטבעה. כן ראוי לאדם שידע מחסור מעט גם לדברים הנאותים לטבעו, כדי שלא יתעורר בו כחו הבהמי הטבעי ויבא מזה להשחתה כ"כ עד שגם כח החיה שבו, שהוא מושחת יותר מכח הבהמה שבו, שכח הבהמי הוא טבעי וכח החיה בלתי טבעי, ע"כ היצר הבלתי טבעי הוא הארי, שבא לנהום מקופה של בשר, אכילה שאינה טבעית לפי השלימות. והיצר הטבעי הוא הפרה, הכחושה ובעלת אברים שאם שראויה היתה לכרשינין הטבעיים לאכילתה, מ"מ ראוי לחסרה מהם כדי להשלימה בהנהגה מוסרית שלמה שלא תהיה מבעטת.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ו

הנה ביארו השלמים הללו דרך (התפכות) [התפתחות] אבדת המוסר שבא מהשביעה היתירה, בתחילה טעות השכל בתעודתו ע"י המצב שלו וכל הדברים החיצונים המסבבים אותו, ואח"כ נטיה עצומה במעשה לבהמיות טבעית, ומזה נהימה בלתי טבעית מתגברת כארי שוחר לטרף.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ז

מוסב על המשלים הקודמים שמבארים פרטיות הרעות שמביאה השביעה היתירה הרעה, של התגברות הבהמיות הטבעית (והחיית) [והחיתית] הבלתי טבעית, והשיבוש המדעי שהוא היסוד לכל השחתה. הרי מילוי הכרס מביא מינים של רעות רבות השונות בתכונה זו מזו, שנאמר "כמרעיתם וישבעו", מורה השביעה הטבעית שעל ידה נתבהמו והתגשמו ביצר הרע הטבעי, "שבעו וירם לבם" גם לרעות בלתי טבעיות, "ע"כ שכחוני" היא הרעה המדעית שהיא השורש והעיקר לכל רע נימוסי במנהגים, והוא מביא לכל רע וכל רע מחזק אותו, וכל אלה השלש באו מהשביעה.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ח

אם כי גמר ההשחתה באה ע"י שלש הסיבות של מדרגות ההשחתה שהן ההשחתה המדעית, היצר הטבעי והבלתי טבעי, מ"מ ראוי לבקש את הגורם הראשי לפרעות הסדר והשלימות האמיתית. אמר שהוא בעקרו בא מפני שיבוש השכל, שבא ע"י מה שרם לבבו, וזהו יסוד הרעות. וכיון שהשכל נהפך להיות עוזר לרעה שוב כל הכוחות הטבעיים נהפכים לרועץ.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

יסוד זכות אבות השמורה לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה, מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין, יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, לגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתן בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות, כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו...ואם אבדו עכ"פ בפועל את מעלתם אבל מ"מ ע"י השתדלות רבה של הרועה הנאמן מוכנים היו להאיר עוד מחשכי נפשם, ולהוציא הסגולות הטובות הטמונות אל הפועל. ואם מדת דינו ית' תחייב שכבר אין תקוה מזה, שכיון שנפל העם כ"כ עד שמעצמו לא יוכל להתיצב על דרך טוב בטבעו, אין לו תקנה ואין שוה להניחו כ"א להכחידו ולהוציא עם שיהי' טוב מעצמו ושומר תכונתו, אמר כי מי יערב שהבאים ישמרו תכונתם הטובה והם יותר עלולים להתקלקל. באשר כלל ישראל, שהתפשט[ו] ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ז

יש מניעת היכולת מפני חק היושר והגזירה שמצד החכמה, כענין שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך", וזאת המניעה אינה דבקה בעצם בעלי היכולת מצד אי אפשרותה, אבל המניעה שמצד אפיסת הכח היא מניעה דבקה בעצם בעל הכח...ע"כ דייק לומר "מבלתי יכולת" דבק אל "השם", תשש כחו כנקבה, שמניעת וקיצור היכולת טבוע בה בהכרח, ולא "יכול" שמורה ג"כ על מניעה שכלית רצונית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ה

חוקי השכל והנפש. דמיון והתרגשות עלולים להטעות את האדם, והדרכים להימנע מטעות זו

האדם צריך לשלימותו [את] שלימות השכל ובזה עוד לא יהי' שלם בכל דרכיו אם לא תלוה לו שלימות [הכח] המדמה, שיהיו ציוריו וכחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר, שבא משורת השכל והחכמה. והנה ביהמ"ק נקרא "נויו של עולם" ובית תפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת [ציור] המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנויה ע"ז השלימות. אמנם כ"ז שמרכז השלימות הכללית של השיווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם (הציור והמדמה) [ציור המדמה], הי' בעולם, הי' נקל גם לכל יחיד לכוון דרכי ציוריו ע"פ חקי השכל, ובהתרומם כח המדמה הי' נכון לפעול גדולות וטובות. אבל מיום שחרב ביהמ"ק, ובטל מרכז הכללי של הקישור של הכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד ודאי יקשה לו מאד לרומם כחו המדמה לבדו אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות [כח] המדמה יטעה [היחיד] מדרך השכל, וע"י ההתרגשות יצא (משורה הישרה) [משורת היושר]. אמנם כל זה הוא רק כ"ז שהאדם בא לצייר ציורים לטוב בכחו המדמה בבחירתו, שצריך לזה [כח] מנהל כללי, שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו. בית החיים הוא [מצד] הכח המדמה, שהוא הציר שעליו יסובו כל חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא השכל האלהי הטהור, "אין כבוד אלא תורה". אמנם בשעה שמתגברים על האדם ציוריו לטובה בלא בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כ"א כענין תולדה מכל הדרכים הטובים השכליים, שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכחות [ש]בנפש לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש נעלה מכחו, והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". בהתגברות מדעית וציורית כזאת עשה אלהים את האדם ישר שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד. ע"כ שערי דמעות לעולם לא ננעלו כמקרא שכתוב "אל דמעתי אל תחרש". ופעולת הפקת הבקשה תלויה בפנים ידועים, כפי ערך השלימות שתפילה כזאת מסבבת לאדם במצבו הכללי בדעת ויראת אלהים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק (בהקדמה) [כהקדמה ויסוד], שכל [מה] שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות, [כן] יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף (על) [אל] מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפילה. כי באמת חק התפילה בעקרו איננו כ"א מפני שכך נוסד טבע הנפש ולא מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון כ"א באמת למעלה ממנו. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה ומכניס בה שימושים שכליים הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי (ה)רגשות הנפש בפנימיות טבעה לא יושגו לעולם בדרכי השכל, ע"כ יהיו מנועים ממנו לעולם כשירצה לתן לרגשות הנפש דרכים שכליים ולא יבא לתכליתו. אלא אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, גם שיהיו הרגשותיו יותר בהירות ומסכימות [להכרת ה](ל)שכל, ע"ז לא נברא שימוש התפילה כ"א ישיג בתורה. וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך שכלו, אז יפעל השכל על כחות ההרגשות והמדמה שיהיו בהירים ביותר. ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגבה, כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ט

והנה כך היא המדה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא [בהן] למטרתו מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו אלא שלפי רוממות המטרה צריך המון פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. ע"כ אמר "קוה אל ד' ", והתקוה היא שלימות בעצמה, ויסוד התקוה הוא [מעלת] השלימות הראוי' להמשך מכשרון המעשים המוקדמים לה, וזהו כל יסוד ההנהגה ותכלית פעולת התפילה. ע"כ נאמנה תדע כי בכל ציור של תקוה לד' נתקרבת אל המטרה, אלא שלא הגיעך עדיין מצד שעוד לא השלמת, ע"כ "חזק ויאמץ לבך" להשלים, "וקוה אל ד' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי...ודרך ארץ, הלא הטבע בכללו דוחק לסדר עניניו הזמניים כאדם שהוא מדיני בטבע. בכ"ז על כל אלה לא יסמוך שום אדם על הטבע לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתן היא חיי עולם גם חיי שעה, כ"א צריך חיזוק שכלי ובלא חיזוק שכלי התשוקה הטבעית תפול ותרפה גם תוליך באופן ההשגה בארחות שאינן סלולות. ואלו הארבעה דברים כוללים הנפש והגוף בטבעי העצם שלהם ובפעולותיהם. תורה היא עצם לשכל שהוא יסוד הנפש. ומע"ט הם תולדה משלימות השכל. תפילה היא מרוממת הרגש האנושי שהוא יסוד כח המדמה שהוא יסוד להנהגות המדיניות, כד' הרמב"ם במו"נ, כי שלימות המדמה נמצאת במנהיגי המדינות ומניחי הנימוסים האנושיים, ע"כ התפילה תרומם ותחזק מעלת הד"א.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

...ע"י השלימות של קרבת ד' שבאה מעבודת ד', נעשה טבעו ישר והוא מוכן להרבה מעשים טובים ועשות חסד וצדקה. ולהיפך, בהתרחקו מעבודת ד' יהי' נוטה אל החומריות ותתגבר עליו הנטי' הבהמית ויתרחק לבסוף מצדקה וגמ"ח וכל טוב. א"כ צדקה פרטית שנעשית שלא לשמה אינה כ"א מעשה טוב פרטי. אבל אם הטבע של הנפש לא יתרומם להתרחק מלטבוע בחומריות, אז תחת דבר אחד של צדקה שעשה יוכל להכאיב רבים ברעות שיעשה לפי רוע תכונותיו באין דעת אלהים בנפשו. אבל כאשר יגדיל יראת ד' בלבבו, ממנה תוצאות להמון מעשים טובים.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ו

שהיית השעה הדרושה היתה לישר הטבע של הלב לעומת השכל, כדכתבנו בביאור המשנה בע"ה. והנה ההבדל שבין מי שפעל [על] טבעו ולבבו [את] פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל הדרך הטוב אף שכופה טבעו לזה הוא בכמה הבדלים ועקרם התמדה. כי מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל, הוא בטוח שלא ישתנה מצדקתו ו"רגלי חסידיו ישמר". אמנם כל זמן שהטבע עומד בפראותו, אם לשעה יתרומם לנשגבות בעבור שעת הכושר יפול ממעלתו. ע"כ אמר שיסוד ההפעלה על הטבע בעבודת התפילה מוכח ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה וההתמתנות לישר טבעם אל אור השכל ומזה תבא ההתמדה התמידית באורח צדיקים, "עוד יהללוך סלה", בלא הפסק, כדחז"ל כ"מ שנאמר, נצח, סלה, ועד, אין לו הפסק לעולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

כי מי שלא נשלמה מעלת חסידותו אין מלאכתו מתברכת כ"א כשיהי' עמל בה בכל כחו, מפני שיגיעת המלאכה היא ג"כ מבוא לשלימות האנושית, כדברי התנא "יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון". ע"כ שם השם ית' חק בעולם שלא יגיע האדם לצרכיו כ"א ביגיעה, כדי להרחיקו מעון הצבור בטבעו. אבל החסידים שהתעלתה נפשם למעלת היושר, להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה, הם רחוקים מעון ולא להם נתנה תעודת היגיעה, ע"כ מלאכתם מתברכת.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״א

האדם שפגע בו ערוד הוא אות שכבר חטא חוץ משורת הטבע, שע"כ נשתלח בו מזיק שנברא רק לשם עונשם של רשעים. אמנם כח המשחית הזה שהוא יוצא מחוקי הטבע, הוא מוכרח להתבטל מפני קדושת חסיד כרחב"ד, שחסידותו יוצאת מגבול הטבע. ומפני שקיומו של ערוד הוא חוץ לטבע בהוייתו, ע"כ כשפגע בו רחב"ד הוכרח להתבטל...ע"כ בהיות הערוד נברא בחטא מרביעת כלאים, כפי' רש"י שם בחולין, הם עשו דבר שלא בראתי בעולמי, ויסוד איסור הכלאים הוא מורה החסרון של היציאה מסדר הישר ששם השם ית' במציאות וחוקותיו הישרות שהן ראויות להשתמר, כדכתיב "את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים". ע"כ כח הרע שמחי' את הערוד, שהוא בנוי רק על הירוס השיווי וערך היושר, מוכרח להבטל בפגע בו ר"ח בן דוסא, שהוא הישר האמיתי אשר לא נטה משורת היושר ודרכי הצדק, שהם חוקי המציאות האמיתים ע"פ חכמת יוצרם.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ד

יסוד הרחמים יצר השם ית' בנפשות, מפני שהוא שלימות בנפש, כענין צדקה שמצלת מדינה של גיהנם. כי השם ית' הי' יכול לפרנס את עולמו בלי צורך לרחמי בני אדם, אלא שמדת הרחמים היא השלימות.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ה

מציאות קדושת המקום, שבתכלית המעלה היא נמצאת במקום המקדש שמשם יצאה האורה לעולם, הנה היא נשגבת מבינת אדם בהשקפה איך תתכן הבדלת מקום אצל הקדושה העליונה שלמעלה מכל משיגי הגוף. אמנם כאשר התיחדות קדושת המקום פועלת על בני אדם להיות מתרכזים לתכלית המעלה והקדושה וכבוד שמים, שמזה בא יסוד ההדרכה השלמה האנושית בכללה. וכיון שאנו רואים המעלה הנמשכת מהתיחדות המקום, א"כ השם ית' היודע מראשית אחרית ותוכן רוח האדם, הוא יודע כי זאת ההתיחדות תביא להדרכה הטובה. ע"כ הטובה השלמה ההיא בעצמה גורמת התיחדות המקום, א"כ המקדש נתון בין ב' אותיות, בין השגת השם ית' ושלימותו כפי מדת האדם וציוריו, והיותו מדיני בטבע ומשתלם ע"י מרכז של אחדות ונשיאת דגל דעת נבחרת, ומזה נעלה אל עצם עניני הסגולות ששם השם ית' ביקרת התיחדות המקום מראש מקדם, למען תצא התכלית השלמה לפי מדתן של בנ"א לתכלית שלימותן.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

...הדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב. ובאשר כל מין שלימות שאנו מציירים בשכלנו אינו נערך לפי האמת לאמתת שלימות השם יתעלה, ע"כ גם הציור המחשבי הפרטי בציור שלימות השם ית', אם שמוסיף כבוד האדם ומקרבו אל השלימות, מעורב בו ג"כ קצת חסרון מפני שעכ"פ הציורים הם מעורבים עם קצת טעות של הגבלה שמחויבת בחק הציור האנושי. אלא שהשכל האנושי יכול גם כן להפשיט צד הגרעון שבציוריו ולהוציא תולדות רגשו הפנימי, רק מצד המעלה שיש באותן הציורים של השלימות. ובזה יועילוהו הציורים הנכבדים בכבוד אלהים תכלית התועלת ולא יעורב בהם חסרון. אמנם עומק הסקירה הזאת, של השלילה הפנימית מן צד החסרון שמתדבק בהכרח מצד חולשת הציור האנושי, יוכל האדם רק לציירו בשכל, אבל להלבישו בדיבורים הוא נמנע. כי די והותר הוא אם יעלה ביד האדם לסדר רגשו הפנימי לזאת התעודה הרוממה, ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה...אבל הם ע"ה השכילו, שכ"כ נחוץ הדבר שיהיה רשום אצל האדם ברושם חזק כבוד שם ד' עד שהכרח הוא להתיר לו מושגים כוללים משלימותו גם בשפיכת שיח של רגש, אבל כיון שיהיו מעטים ומוגבלים בנושאים כוללים יהי' נקל לאדם להשכיל גם בעת השתפכות הנפש וחם הרגש, איך להפשיט צד ההגבלה המשתתף בציור האנושי שבהם. אבל להרבות יותר, ילאה כח הציור להפשיט צד החסרון וגם יד השכל תקצר מהטביע מאמר שתוכו יסבול אפשרות ההפשטה של החסרון שבא מחק הציור האנושי, ועם זה יחזק צד ההגבלה אמירת הריבוי וההפסק (אולי צ"ל וההפסד) שבא בהכרח.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ (באבות) [בברכת האבות], שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור, שהיא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורנו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים, כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף, נגד הרגש והשכל.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ו

ג' מיני הכנעות ראוי שיצייר האדם בהתנפלו ובציירו אמתת גדולת אדון כל יוצרו יתברך: הא', ביטול השכל והחכמה האנושית שכאין נחשבת לעומת גדול העצה ית' שאין חקר לתבונתו. הב', ביטול הנטיות הטבעיות שראויות כולן להיות נכנעות רק לפי המושג ברצון השם ית'. והג', ביטול הפעולות כולן, שיכיר כי כל מעשיו כאפס נחשבו נגד מעשי ד' יתברך, שגם כל מעשיו ויצוריו כולם הלא רק יד ד' עושה זאת, ואין האדם בכל חופשתו כ"א כדמות הגרזן ביד החוצב בו. ע"כ קידה, תורה הכנעת השכל והחכמה, היא על אפים, פני האדם רומז לחכמתו ושאר רוחו "חכמת אדם תאיר פניו". כריעה מורה הכרעת הכוחות הטבעיים כולם, להבין שהמשכתם כלא נחשבת לעומת ההמשך הכללי שיד ד' תעשהו, והרגלים, ביחוד הברכים, אברי התנועה המה העיקר בקיבול התכונה הטבעית, כי התנועה היא יסוד הטבע, כדברי החוה"ל רוב הטבעים עם התנועה. ובמ"א ביארתי אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו, לעצור בעד הזרם של הנטיות הטבעיות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ח

והנה דבר זה יש להסתפק, אם כפי תכונת האדם הוא ראוי שיחטא, א"כ חק התשובה הוא כפי הסידור של ההדרגה, ומעלת הצדיקים הגמורים היא שהתנשאו מעל להסידור הנהוג בכלל המציאות ע"פ הכח הניתן להם, שבזה הם מתדמים לקונם, הוא החופש הגמור, שעל ידו עלו מעל כל הדרגה וסידור, ע"כ אין כח הנבואה מגעת להשכיל את האשר הגדול הזה. וזהו דעת ריו"ח שאמר דלא נתנבאו הנביאים כ"א לבע"ת, אבל צדיקים עצמם, המתנשאים מעל כל סדר כ"א לפי היכולת הגמורה של שלימות חופש הבחירה, מדתם היא כעין פעולתם, דבר שהוא נעלה מכל סידור והדרגה, "אלהים זולתך". ור"א סבר שמעלת כל אדם ישר לפי הסידור של ההדרגה הוא להיות צדיק מעיקרו, וממילא מובן שהמקלקל דרכו, ששיחת סדר ההדרגה, אין בסידור ההדרגה הכנה לו שישוב ויתקן עותתו, כ"א בהתנשאו בבחירתו בכח החופש שבו למעלה מכל הדרגה, ע"כ רק שכר בע"ת ראוי שיהי' "עין לא ראתה אלהים זולתך". וצדיקים גמורים המה מטבע ההנהגה של ההדרכה השלמה המוטבעת מראש ע"פ מדתו של יוצר בראשית יתברך בסדרי הסבות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ט

לפי הדעה שהבע"ת הוא המתרומם מעל לסדר ההדרגה הוא באמת הרחוק, שמי שסדרי ההנהגה מגיעים עדיו הרי הוא קרוב, שאין סביבו מקום פנוי מסיבות והוא קרוב אל הדברים המסובבים לפי ההדרגה למיוחסים לו. אמנם הסובר שמעלת הצדיק הוא המופלא מכללות הסידור אומר לרחוק על הצדיק גמור מפני שהוא [רחוק] מעבירה מעיקרא, והוא הרחוק באמת נעלה מכל סדרי הדברים הקרובים איש לאחיו בסיבותיהם שעי"ז הם פועלים זה ע"ז. והקרוב הוא הבע"ת, שהוא המתנהג לפי ההדרגה שמראש הוכנה להשלמת האדם כפי תכונתו הטבעית, שהוא קרוב אל החטא וקרוב ג"כ אל תשועת התשובה.