הקדמת עין איה עמוד ט״ז
והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אלא שאם תחילת הוייתן של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות ושמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידות לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התיקונים המדיניים באים ע"י חוזק יד ההכרח. אמנם אחר שההכרח מוציאם לאור, אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה, ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח, כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן הוא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה, בדבר תורה שבע"פ וגזירת ותקנת תכמים להגדיל תורה ולהאדירה....
ברכות פרק א׳ פסקה ח׳
כי הנה אנו רואים טבע ההנהגה הכללית באומות הולך ומתחלף, פעם יעלה עם א' אל מרום המעלה, ופעם ירד ואחר ירים ראש, באו הנביאים וחז"ל ביארו דבריהם להודיע לנו, שלא נטעה ח"ו לומר שירידת ישראל הוא דבר מסתעף ח"ו מסדר ההנהגה הטבעית, שכך היא דרכה ומנהגה להיות בה חליפות ותמורות לעם ועם, ולא לעם אחד לעולם חוסן...אבל ענין ירידת ישראל הוא דבר מקרי שלא כטבע ההנהגה, כי מראש הכין השי"ת סדרו של עולם, שיהיו ישראל גוי עליון לכל גויי הארץ, ועל אופן זה דוקא ישתכלל הדר העולם ויבאו הבריות לתכלית שלמותם, שהוא המהלך הטבעי שחקק להם העליון ית"ש בחכמתו העליונה. ונמצא שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ד
והנה הענין הטבעי יתיחס תמיד לכדור ועיגול כי אין מרובע בבריות, וכל הנבראים הרשומים כדוריים המה, גם אין בכדור יחס ימין ושמאל, להורות שמצד הטבע אין חילוק באופן ההנהגה, כי הטבע מצד עצמו שם השי"ת שיפעל פעולתו על גוי ועל אדם יחד "כטוב כחוטא", ע"כ הוא מתיחס לכדור.
ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט
והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות.
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ב
הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים: האחד הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה....
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד
הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות בעם גדול, היא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכות בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, איכרים. ואפילו מפלגות של דעות מחולקות בדרכי המוסר וההנהגה, במדיניות או בעבודת ד', מביאה כל אחת תועלת וטובה, כי כל מפלגה משכללת מקצע מיוחד שמועיל לעבודת הכלל ושלמותו. אמנם כל זה אינו מדובר כ"א בשיטות ומפלגות כאלה, שאינן נוגעות בחיי העם העקרי להרסו.
ברכות פרק א׳ פסקה קס״ג
והנה יש הרגש וטבע, שכל ומקרה, ומארבעתם יוכל השלום לבא כשמשתמשים בהם יפה. הרגש שבלב מוליד אהבה, הטבע משפיע לנולדים מגזע אחד ולבני אומה אחת ומכש"כ שבט אחד להרגיש יחש האחוה, בטבע. השכל מחייב לאהוב את השלום בשביל טובו בעצמו, והמקרה, שמזדמנים רבים במקום אחד ובעסק אחד, מרבה ריעות. וכ"ז הוא כשהולכים בדרך ישרה, אבל בהעקם הדרך מתהפכים כולם לרועץ. ע"כ אמר שמי ששיכן שמו בביהמ"ק ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, ברגש ובטבע בשכל ובמקרה.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע
אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'....
ברכות פרק א׳ פסקה קע״ד
היחס בין אהבת המשפחה, האומה והאנושות
הרגש הלאומי הוא רגש ישר טבעי באדם, קרוב למעלת אהבת המשפחה ועולה עליה במוסריותו. ע"כ גם אברהם ושרה בהיותם אנשי יושר מעצם טבעם היו דואגים לקיום הלאומי של אומתם והצלחתם, שכמוה מצינו ג"כ בשאר אנשים חכמים ואנשי מדות טובות מכל העמים. אבל בהיות שנתעלו ע"י הרוח הנבואי ודבר ד' אשר בא להם, כי לא זה הוא עדיין גמר תכלית האושר, כי האדם השלם אינו די שיצמצם עצמו באושר אומתו, כי צריך הוא להשתדל להביא ישועה כללית לכל האדם אשר על פני האדמה. ע"כ נעשה אח"כ אב המון גויים, ושרה נעשית לכל העולם כולו, שהוא דבר נעלה ונשגב יותר מהצמצום הלאומי.
ברכות פרק א׳ פסקה קע״ה
תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, כי צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל אינה חזקינו לעצמינו וכבישת העמים וכיו"ב, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כ"א מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו. ע"כ בתחילת בנינה, שסוף מעשה במחשבה תחילה, היא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי.
ברכות פרק א׳ פסקה קע״ז
אהבה לאומה
ע"כ קאמר שנביא סידר שבחא דקוב"ה מאי דהוי מעיקרא, שמ"מ מפני שהי' אברהם בשם אברם, לאומי מלא רגשי צדק ואהבה לאומתו, בחר בו ד' לרוממו למעלה הכללית להיות אב המון גוים. ומזה יצא לנו לימוד לדורות על ידיעת ערך הלאומיות, לדעת תכליתה ואיך להשתמש בה, למען תהיה לנו למגדל עז ועטרת תפארת, כמו שכתוב "לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" .
ברכות פרק ג׳ פסקה ז׳
הפעלים הטובים, כשימצא פועל חכם העומד בפרץ הדור וחפץ באמת לעשות טוב, צריך להרבות פעלים חדשים במקום שהם חסרים לגמרי. אף גם זאת להסתכל בפעלים הישנים שישנם במציאות באומה אבל הם מפוזרים בלא מרכז, ע"כ ילכו הרבה דברים לאיבוד, כי כינוס המרכז פועל כל טוב. והוא רבה פעלים חדשים, וקבץ הישנים אל מרכז אחד.
ברכות פרק ג׳ פסקה ט׳
אמרו זה נגד ריבוי הפעלים וקיבוצם. לשלימות של הרבות פעלים לחדש דברים טובים ומתקיימים באומה צריך איש שיהי' גבור הנפש בפועל ומשתמש בגבורתו, תחילה בהנהגת עצמו, בדרכי קודש מופלאים. הוא יצלח לחדש פעלים טובים שצריך לזה גבורה ואמץ נפש. ומי שלא בא לתכלית מעלת הגבורה בהנהגת עצמו ברום המעלה לא יוכל לעמוד להנהיג עם שלם, ולהעמיד בהם פעלים חדשים....
ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א
ובאשר לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כי האדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטבעו איזו שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם.
ברכות פרק ה׳ פסקה ל״א
להנהגת האומה, ביארנו כבר, שצריך דאגה מיוחדת למצב ההוה, גם למצב הלאומי הנצחי לדורות. והנה בהתקבץ ב' הדאגות במרכז אחד, לפי הטבע מתחלשת כל אחת ע"י השפעת חברתה. אבל הצד השלם הוא שיהי' כל אחד חזק בהשפעתו כאילו אין לו דבר חוץ מענינו, ואז יהי' מצב ההוה איתן ומצב הנצחי ג"כ יהי' מושרש באופן נעלה....
ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ג
אמנם התשוקה להרבות תמיד קנינים המדומים, שעל ידה יבא האדם להשכיל ג"כ בהרבות תמיד קנינים האמיתים, שזה מביא לזכות לעבודת ד' השלימה ולהתרחק מע"ז, יתכן בהיות העם במדינה מיושבת, שכפי ריבוי הקנינים ירבה ישוב ושכלול המדיני שאין לו ג"כ קץ מיוחד ומסומן. אבל בהיות ישראל במדבר, וכל צרכיהם באו להם בדרך ניסית, מן, ובאר, ו"שמלתך לא בלתה מעליך וגו' ", ודאי אבדו זאת התשוקה, ומכש"כ שלא היתה מתגברת בהם השאיפה להוסיף קנינים רבים....
ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳
עיקר [ה]קלקול של השביעה היתירה בא ממה שהי' להם די זהב יותר מהצורך, והי' זה מורגש להם ביותר במדבר שצרכיהם היו מועטים והיו מסובלים בכסף וזהב. והכונה העליונה היתה לטובה, כדי שיהי' מוכן להם, בהיותם נכנסים לארץ, לשכלל הישוב על מכונו בכל התיקונים הנאותים למצב עם שלם ומשוכלל הראוי להיות מתנוסס בהוד והדר במצבו המוסרי. שלהכנה צריך ג"כ די אונים למצב החומרי, שצריך לזה כסף תועפות. ואם היו שמים על לב, שאין בכל עשרם מותר כלל בערך אל צורך שכלול המדיני שיבא בבאם לארץ נושבת, לא היתה דעתם זחה עליהם. אבל כשלא הרגישו כ"א מצבם ההוה, חשבו שהם משופעים הרבה יותר מצרכם וגבה לבם. וכמקרה דור המדבר כן מקרה כל הדורות, שבראותם עצמם משופעים בכסף רב, חושבים שכבר יש בידם יותר מכדי סיפוקם בשפע. וזה באמת רק מפני שאין להם מושג ברור מצרכי השכלול שראוי להיות לעם שלם, שההכנות רבות וגדולות להרבות אושר המדות הטובות, והרבות תורה וחכמת לב ודעת ויראת אלהים בעם, עם עז נפש וגבורה אמתית. שבהיותם מכירים צרכי התכונות הרמות וריבוי המכשירים הדרושים לזה, לא יאמרו בלבבם שכבר יש להם יותר מצרכם כ"א יכירו שעודם חסרים הרבה ועליהם עוד לעבוד ולהשתדל.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״א
המנהיג צריך שיהי' נערך על המונהגים. ע"כ אע"פ שבאמת נשגבה ונעלה היא נפש המנהיג מהעם מעלות נפלאות רבות, אבל מ"מ איזה ערך ראוי שיהי' ביניהם. ע"כ בהיות ישראל במעלה עליונה קודם החטא, היתה מעלת משרע"ה נשגבה מאד. אבל משחטאו, כבר לא הי' ראוי להנהיגם אם יעמוד במעלתו, כי לא יוכל להשפיל עצמו להנהיג עם שפל בערכו. ע"כ הוכרח לרדת מגדולתו לעמוד במדרגה נמוכה מאותה שעמד עליה תחילה, כדי שיהי' ראוי להנהגה של העם במעמדו הנמוך.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ח
המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, הוא הבריאות. אמנם כשיצא פרט אחד מהסכמתו אל הכלל בגוף, נפרע הסדר ונעשה חולי. שלימות ההנהגה העליונה היא לשכלל את המציאות, ואם ישחת עם עד שלא תהי' ממנו תקוה נשקפת לטובה, יהי' עובר ובטל, ותחתיו יקום עם מתוקן ומשוכלל, הקרוב אל השלימות האנושית. והנה ישראל אבדו ההכנה למעלתם, ומצד ההנהגה העליונה הרוצה בטוב, הי' ראוי שיבאו ישראל לתכליתם, ועל ידם כל המציאות, לא באמצעות הסיבות הרעות והגליות והצרות, שכתומם באו עלינו לצרף סיגינו. וכאשר ההנהגה העליונה רוצה בטובת היצורים, הי' ראוי לכלות אז המושחתים, ולהוציא עם שיבא לתכליתו בלא רוגז ומצרי שאול נוראים, זאת היתה לפי שלימות ובריאות ההנהגה. אבל משרע"ה נתאמץ בתפילה שלא ימח שם ישראל מגוי, ואף שנפלו הרבה ממעלתם, עד שכדי להגיע לטהרתם הנועדת להם צריכים הם כעת לדרך ארוכה וחשיכה, מלאה צרה ויגון של גליות וצרות רעות ומרות, וכל אלה הן כערך חלאים בגוף לעומת שלימות ההנהגה שהיא מתנהלת להוציא לאור החיים עמים הנהנים מחייהם ויושבים במנוחה על אדמתם, ואם אינם ראויים לכך, לאבדם ולהושיב אחרים תחתיהם. אבל להטפל בעם שהשחית תעודתו, שהי' יכול לבא אלי' בנקל, ועכשיו הוא צריך מירוק עצום ויסורין נוראים המעוררים השתוממוח נפלאה, במשן דורות רבים, זהו נקרא ביחש ההנהגה המתיחסת להקב"ה בשם "חלי". ואמר "חלותי, היא שנות ימין עליון", ובזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרעי.
ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו
ובמקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר למי שמסתכל בידיעה עמוקה בהן. למשל, המלחמות אינן יפות כלל אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשו[יו]ת של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינן יפות בעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה, והוסכם שהחרב הוא תכשיט והגבורה במלחמה היא תפארת לבעלי', והכל מפני שהוא יפה בעתו, ולעת שלא יהי' בו צורך ע"פ ידיעת החכמה האלהית, יתבטל היופי ממנו ומכל הדומים לו.
ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג
מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם.
ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד
...ועוד נוסף דבר נחוץ למי שמנהיג עם שלם בהדרת המלוכה, שישכיל שאף ששלימות המעלות האמיתיות אינן בנויות לפי ערך ההוד והזיו החיצוני, מ"מ כשנעריך את הצורך להנהגה שלמה של עם כולו, זה הוא אחד הטכסיסים המיוחדים היופי החיצוני של סדר המלכות. וכן אמר הכתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וכבר הרבו חז"ל לדקדק בזה. ע"כ בהיות איש המעלה שבאמת רבו שלמיותיו הפנימיות למעלה ראש, ומשכמו ולמעלה גבה מכל העם גם בתכונות נפשו וצדקתו, אשר אפשר שלא שם מעולם לב על ברכת ד' של היופי שניתן לו, כאן נרמז לו כי גם כשרון זה לא על מגן ניתן, ושכלל שלימות האומה בכללה יש לכל צד כשרון חפץ וענין. ע"כ משפט היופי גם הוא יהי' לקו לפי ערכו, לתת לו את החסר והדרוש לו. וכמו שקיים באמת, כעדות הכתוב "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן". וכדדרשו מזה חז"ל ג"כ על ר' ישמעאל, במשנה דנדרים. וזהו שנרמז לו בהסתכלות ביופיו, שהגביל את שעת המלוכה להורות על ענין היופי וערכו, עם היותו בלתי נערך אל השלימות האמיתית הפנימית, אמנם הוא משלים ומכתיר את התכונות היקרות, ביחוד במה שנוגע לכלל האומה וסדריה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳
המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו...ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם....
ברכות פרק ט׳ פסקה ח׳
...כן משפט היחיד המתמכר רק לעוז גופני, וכן משפט העם כולו האומר לחיות רק על אגרופו וכח ידו, הוא ירגיש לעת זקנתו ההיסתורית כי גבורתו תהי' לו למוקש. התגברות התאות החומריות הבאות ומתגברות בלב בני העם המתמכר רק לחיי חומר גסים, יגרמו שתהי' יד איש באחיו לרעה ולבסוף יבער אש התשוקות הבהמיות גם את החסן הגופני. ואם ירצה אז בהמס ליחו לבחור בחיים חלשים אבל מלאי מנוחה, לא יוכל כי כבר התמכר אל השדרות השפלות שבחיים ושיני רשעים שברת, ע"י מה ששרבבת אותם, כי ארכו מאד והרחיבו מקומם על חשבון המקום הראוי להחיים הרוחנים באור ד'....
ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ג
נתינת בניה ובנותיה של האומה לעם אחר שע"ז באה התוכחה, תצוייר בשני אופנים. האחד הוא, כאשר כל אומה שומרת את רוחה ותכונתה, סגולותיה וקניניה הרוחניים, ובישראל הראש לכל הקנינים הכלליים היא אהבת ד' ושמירת דת קודש. ע"כ ידאב הלב אם ע"י הגלות והפיזור יגדלו הבנים והבנות ברוח זר, ורוחם תהי' פונה לעם אחר לאהוב את דרכיהם ולהשתעשע בסגולותיהם, וכדברי הכתוב "ובילדי נכרים ישפיקו". זאת התוכחה, לפעמים הבנים עצמם לא ירגישו מאומה, הם חושבים כי מאושרים הם וכי יצאו לרוחה, להיות עולים במעלות של משרות וכבוד וכיו"ב. אמנם הכנסיה בכללה מה אומללה היא בראותה שבניה יצאוה ואינם, זאת היא קללת "עם אחר" מצד הבדל התכונות הרוחניות. ויש אמנם פשוט שהבנים המה נאמנים לעמם, דבקים בד' אלהי ישראל ובתורתו בלב שלם, אבל עם אחר ידרך עליהם ברגל גאוה וימנע מהם אורם בחיים, יסתום מקורי פרנסתם וידריכם מנוחה בטלטלת גבר ממקום למקום...המצוקה הגופנית שבאה ע"י עם אחר, דהיינו [הצרות] המתחוללות ע"י שנאה של מצב הכלכלה, שיחשוב העם האחד העיקרי בארץ שהנודד יצר את צעדיו, ע"כ יציקהו באשר יוכל...שנאת העמים מקורה הפנימי הוא עניני סגולות ותכונות מחולקות, אמנם יתגשמו במצאם מקום בשאלות הנוגעות לעניני החיים...אמנם הדמיון הכללי הוא לשיעבוד הגופני, שהרוחות לעולם לא יתאימו, כאשר לא תתאים רוח האם לחורגיה, שהוא תלוי בדברים הסתוריים שעברו ונקבעו לטבע קיים....
