גוף ונפש

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ט

הם ס"ל שהגורם העקרי שנותן מקום לדיעות הרעות שיתקוממו בלב אינו כ"א הנטי' אל התאוות הבהמיות, "זנות יין ותירוש יקח לב". וזה בא ע"י השביעה היתירה בשני אופנים: או מצד ריבוי העסק בהתאוות החושיות נעשה נוטה כולו אל המורגשות ואור השכל נעדר ממנו, או חוץ לעצם ההתעסקות, התגברות הכוחות הגופניים במדה יתירה גורמת חולשה לכוחות הנפשיים. ע"כ על הקלקול של ההתעסקות בצרכי החושים במדה יתירה אמר "ואכל ושבע וגו' ", ועל הקלקול הבא מעצם רוב התגברות הכח הגופני עד שנחלש השכל לעומתו אמר "וישמן ישורון ויבעט".

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג

עצמות נקראו בשמן על שבהן נצטמצם כח החיים עצום מאד אלא שההרגשה שבהן מעוטה, ובשעה שכבר אפס כח החיים הטבעיים מכל הגויה עודנו שוכן בעצמות. וזה יובן בכל כח השוכן צפון מאד בתוך תוכו של החי ואינו מורגש כ"א ע"י כח מעורר עצום מאד, ראוי שיאמר שבא מהעצום בעצמות. והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר...והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ב

מדרכי השלימות היא כניעת החומר. אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזרי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. ע"כ ביום התענית, שכוחות הגוף נכנעים, ראוי להשיב שמחת הנפש ע"י קורת הרוח הרוחנית של הדרת הטבע הכללי, שהאור ובהירות הרקיע מביאים לצהלת הנפש הזאת. וכדי להודיע יסוד זה שאין חפץ בתענית להכניע ולהשפיל כוחות הנפש כ"א [את] הכוחות החומריים, ע"כ ביומא דעיבא לא גזר תעניתא, כאמור "סכות בענן לך מעבור תפילה". כי מתנאי התפילה השלמה היא השמחה, והיא באה ע"י חוזק כוחות הנפשיים ומלוי אורה בנפש. כמו כן כל דרכי העבודה הם מיוסדים על פרישות ממותרי הגוף והשליטה הנפשית להנהיג את הגוף וכוחותיו ע"פ השכל האמיתי, אבל עם זה תעז החכמה לחכם ו"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". וכמש"כ "מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש", וכד' הר"י בשע"ת בזה להרחיב נפש האדם ולאזרהו שמחה ממעשי ד' הגדולים משמחי לב.

ברכות פרק ו׳ פסקה ב׳

השירה מורה על התרוממות הנפש למשאות נעלות, שמשקפת בהיותה מוכתרת בשכלה בבהירותו. והנה הנפשות מטבען נמשכות הנה לערוג לרוממות שלימות היושר והצדק האמיתי, ע"כ בעת רוממותן יאמרו שירה. אבל היסוד שהאדם צריך לעבוד, הוא שגם הגוף בכל פינותיו יהי' נמשך בפעולותיו לקראת רוממות השירה הנפשית. ואם רק הנפש תערוג אל ההוד האלהי והגוף בהנהגתו ישאר על עמדו הבהמי, הרי הוא נאה דורש ואין נאה מקיים. וזה הוא יסוד תורת השם ית', שנמשלת ליין שמרוממת בתכונתה אל מרום השירה את הכוחות הגופניים, ע"כ אין אומרים שירה כ"א על היין, להורות ששלימות השירה היא לכלול הגוף עם הנפש בכל משאותיה הרמות. והיין המשמח לבב אנוש הוא באמת משמח את האלהים, בהיותו לקוח במדה שתרומם כחות הגוף לעומת (ה)התרוממות הנפש הרוחנית, להיות עושה בפועל את המושכל בשכל וביושר לב.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ע"כ קודם ברכה, שעוד לא הרים מכסת ההערה הרוחנית שיש באותה ההנאה הגשמית, ראוי שיכיר כי "לד' הארץ ומלאה", וכפי המדה הראויה אין נכון להשתמש בהנאות חומריות כ"א לפי ההשתמשות האפשרית לצד המעולה שבאדם. אבל לאחר ברכה, שצייר היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה ההיא הגשמית, אז בהרחבתו להשתמש בהוספת כח גשמי, תרחיב דעתו תמיד, וכוחותיו הגופניים בהתגדלם יהיו תמיד מוכנים לפעול צדק וטוב כפי ההערה הרוחנית אשר תפעול עליו כל פגישה של הנאה גשמית. ע"כ במעמד כזה ראוי לשון "והארץ נתן לבנ"א", ולהביט בעין טובה על העוסקים בישובו של עולם לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

וכשם שבאכילתו אחרי כל אכילתך אכל מלח, שהוא המאכל האחד שיוכל האדם לאכול את היסוד הטבעי כמו שהוא, שלא חלו בו שינויים ותמורות, כי הוא נמצא ג"כ בעמק האדמה כתבניתו בלא ידי אדם וגם שינויים טבעיים לא חלו עליו מיום כוננו ד' ביסודות הארץ, והמים ג"כ המשקה הטבעי שלא חלו בו ידים, והם מרגילים את הגוף והנפש גם יחד לזכור את המקור הנקי והפשוט שממנו תוצאות להמון ההרכבות, כן הוא מעיר את השכל שלא להתרחק מהמקור הראשי, שהאלהים ברא את האדם ישר, וישיג האמיתיות הדרושות לשלימותו באורח ישרה, וע"פ הטבע הישר של הנפש יעלה להתגדל בחכמה ודעת.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

לפי דברי הרמב"ם שכ' בה' דיעות שאין לשתות הרבה בסעודה כ"א כדי לשרות המאכל, י"ל המקפה הוא לשון מקפה של גריסין (סוכה פ"ב), שעושה אכילתו ע"י המים ששותה כשיעור כדי שיעשו כעין מקפה, אז הוא פועל להיטיב העיכול, ואמר קיתון לפת, שתהי' שתיית המים נערכת נגד האכילה בערך הראוי. ומהראוי להתעורר שנמצא תמיד שיווי נערך מעניני הגוף והליכותיו אל הענינים הנפשיים, שמזון הגוף בלחם ומים כערכם במזון הנפש, הלכה והגדה, כאשר ביארנו. ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש. והנה ראוי שישמר הערך בין ההלכה להגדה, ויהי' המשך המשל נאות לפירושינו עפ"ד הרמב"ם. ולפי פירוש רש"י דפי' הצף לשון קפא פרזלא, יתכן בגדול בתורה שכבר מלא כריסו בהידיעות המעשיות, שלרומם נפשו עיונו העקרי יהי' תמיד בענינים האלקיים שהם יסודי דברי האגדה ועקרם, והוא תכלית השלמת האדם והדרך המביאה אותו להנצל מכל מדוה ויצר הרע.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאית להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמן אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית, זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, איננו גנאי לו כפי מדת השכלתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

...אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם. ובאשר כפי הרגיל בהקפדה של נשואי כהן לכהנת יזדמן ע"פ רוב הנשואים מבני משפחה אחת, והוא עלה יפה עד שרבים התמידו בדבר, והוא אות נאמן על מצב שלימות הגוף והנפש שבא רק לרגלי הדרכה ישרה, הבאה מדרכה של תורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ה

אם הי' איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה הי' נחשבת טביחת בע"ח לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח הבע"ח בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם. אמנם כאשר באמת כח ההזנה הנמצא בבשר לחזק כחות הגוף והנפש לא ימצא דוגמא שלהם בשום דבר אחר זולתי הבע"ח, ע"כ חובה ישרה היא ג"כ לבע"ח להיות משלמים מס הראוי להם כפי הנחוץ להשתלמות האדם על חשבונם. שהרי ע"י עילוי מעלת האדם סופם שגם הם יתעלו, ובטוב לאדם יחיל גם טובם הם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ח

ההתחזקות הגופנית תבא באחד משני דברים: או שיתחזקו שרירי הגוף ע"י מזון והנהגה ידועה, ומחזקת כלי הגוף תחרץ ג"כ הנפש לעשות מלאכתה באופן מלא כח החיים, או שיתחזקו כחות הנפש ע"י פעולות ידועות ומזונות מיוחדים להם, ובחזקת הרוח החיוני יתחזקו כחות הגוף ג"כ ויהי' האדם חזק ואמיץ לעשות עבודתו נאמנה. ע"כ השכילונו חז"ל בזה, שכל נפש משיב את הנפש, שאף על פי שלענין התחזקות כחות הגוף מצד עצמם תלוי הדבר באיכות המזון וחלקים המבריאים שנמצאו בהם, אבל חיזוק הנפשי ימצא מכל נפש דוקא, וזה לנו לאות על השקפת חז"ל הברורה בענין נפש הבע"ח, שמצד כח החיוני היא משתתפת עם נפש האדם. ע"כ בהיות כח החיים אחד, כאמרם: "תוצא הארץ נפש חיה", זו (נפשו) [רוחו] של אדה"ר, ע"כ חוזק הנפש החיונית האנושית בא מנפש הבע"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ט

הוראה היא זו שהפעולות הנפשיות הנה הפועלות על החומר, ומזה ג"כ בכללות המציאות שהצד הרוחני הוא יסוד המציאות ועקרה, והחומרי הוא נפעל ע"פ הרוחני. ע"כ השבת הנפש תלוי' ביותר במקום הקרוב לנפש, אע"פ שאינו מצטיין בחלקי חומריותו לחיזוק, אבל יש בו יחש נפשי ופועל ג"כ להכשיר את החומר לקבל הכחות הנפשיים ביתר שאת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

הגבורה אמנם היא ג"כ תכשיט נאה, ונחוצה היא מאד לעם חי ופועל פעולות חשובות בעולם לעצמו ולזולתו. אבל לא הגבורה החומרית המגושמת כ"כ עד שתחניק את הכוחות הרוחניים, היא ודאי תפול לפני הוד הרוחניות. אמנם הגבורה היפה, שתתן עוז לכוחות הנפש לחכמה ועצה, ותחזק ג"כ את הרוח הטהור להיות מגביה לבו בדרכי ד', היא נאה מאד, ואז אע"פ שאינה דומה כלל בכמותה אל הגבורה הענקית, עכ"ז תגבר עלי' ותנצחנה, ובמגע מועט של הגבורה הטהורה הבאה בכח בריאות הנפש הזכה בגוף טהור ובריא, תפול הגבורה המגושמה החומרית ולא תוסיף קום...גבורה כזאת המבוססת על יסוד תגבורת כחות הנפש, השווירה אינה רק גשמית, היא ג"כ ובעקרה רוחנית, ההתנשאות אל המשאת נפש הנשגב בחפץ הטוב המוחלט שתלוי בנצחונם וגדולתן של ישראל. ודיה לפגיעה קלה מכח הגבורה הגופנית הבנויה על אשיות התוקף הרוחני לשבר את כל התוקף הגופני הבהמי. ומחי' בקרסולי' וקטליה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ב

הצום על החלום בא רק בהיות נפשו עגומה עליו ממנו גם בהקיץ. ע"כ אמר, באשר כל פעולות הנפש הטבעיות ודאי הן לטובה לתכונת האדם, כי כל אשר עשה ד' הוא טוב, וכיון שהחלום הוא טבע קיים לאדם, ודאי שתנועות הנפש שע"פ החלומות הנה טובות לאדם לגופו ולנפשו. אמנם כאשר כל כוחות הנפש אינם טובים כ"א כשעומדים בגבולם אבל כשעוברים את הגבול הנועד להם כבר חוזרים הם להפסד וחסרון, כן גם החלומות, טובים הם רק כשיפעלו את פעולת רישומם רק בשעתם דהיינו בעת השינה, שע"ז נועדו. אבל כיון שהתגברו כ"כ עד שפועלים ג"כ על מצב הנפש גם בעת היקיצה, עד שנפשו עגומה עליו וחפץ להתענות מרוב עגמת נפשו, בזה הוא עובר את גבול טבעו, והוא בתור תכונה נפרזה שלעולם אינה משובחת, והיא אות על איזה קלקול והפסד במצב הנפשי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ח

יסורי הנפש הם גדולים ומעיקים יותר הרבה מיסורי הגוף. ע"כ חלום רע שפועל בעותי אלוה על הכח המדמה שבנפש הוא קשה ממכות ויסורי הגוף, ומכח זה עצמו תבוא התועלת של חלום רע, כי יראת העונש הצריכה לתקונו של עולם צריכה שתתקרב בציורה לאדם. ובאשר להשלים יראת העונש צריך ללימוד של השארת הנפש, שכרה וענשה, ועונש רוחני אינו מצוייר יפה לאדם הטבוע בגשמות חושיו, ע"כ בא החלום הרע, שהוא לפעמים מצער את האדם בצער נמרץ ופחד של בלהות שאול, כדי שיהי' לו מושג מיראת העונש הרוחני של הנפש ולא יתפתה לומר שהשאול בית מנוס לו, כי יכיר איך גם באין גוף ויסורי גוף יש מקום רחב לנפש המופשטת וכוחותיה להוסר בפחד ובלהות שאול ובושת ויגון וכאלה דברים שנושאיהם המה רק הכוחות הנפשיים, ותתישב בנפש יראת האלהים מצד העונש.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ח

למדנו שישנן לפעמים דיעות מחולקות שבאמת אין בהן מחלוקת אלא שכ"א דן מצד השקפתו על הדבר, ואין השקפה אחת שוללת את זולתה. ואפילו ההשקפות שנראות כסותרות זא"ז, אין להחליט שהן שנויות במחלוקת כי יתכן שנראה הדבר כמחלוקת מפני חסרון ההעמקה וההרחבה בטיבו של ענין, אבל לכשיודע לו הענין על בוריו ימצא שיש פנים לכ"א מהצדדים אפילו הנראין כסותרים. והנה בכל חכמה כשתתרחב, די מקצע אחד ממנה להעמיד עליה תורה שלמה. ויתכן שכאשר בפתרון חלומות תלוי הדבר בחכמה יתירה בכחות הנפש, וכוחות הנפש יש לדון בהם מצד עצמם ומצד ההפעלה שהגוף וכוחותיו פועלים עליהם. וכלל כחות הנפש הם י"ב, שמנה אותם בספר יצירה, והם נגד י"ב אברים כלליים בגויה, שהנפש פועלת בהם כחותיה הכלליים, ויתכן להיות חכם בידיעה שלמה של כח אחד מכחות הנפש על בוריו, או מצד הכח הנפשי או מצד הכח הגופני. למשל, הראות, כחו הגופני הוא תורה שלמה שראויה להתיחד באדם אחד. וכן י"ל בתורה הנפשית של שימוש הראות ופעולתה בנפש, וכן בכל הי"ב כוחות המנויים. ע"כ היו כ"ד מינים של פותרי חלומות, כ"א השקיף מצד ההוראות הראויות להתכוין מכח המיוחד לו בידיעתו, ובאשר באמת השפעת הנפש היא כלולה מכל אלה הכ"ד, ע"כ היא כוללת בכחה כל אלה ההוראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ז

והנה הפעולה של דכאות הנפש פועלת בדרך ישרה על הכלים הנפשיים שבגופו של אדם, המוח והלב והעצבים המתיחסים עליהם, ע"כ היא שוברת בכח ראשון חצי גופו של אדם. אמנם מי ישים גבול לכחות הגויה הנאחזים זה עם זה, והכוחות של האברים התחתיים שאין להם יחש עם סערת הרוחות, גם המה קשורים הם עם הכוחות החיוניים המתגלים בתוקף באברים שכחות הנפש פועלים עליהם בדרך ישרה. ע"כ משבירת חצי גופו של אדם, בדרך מקורי, באה שבירת כל גופו של אדם בדרך תולדותי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ח

האדם ג"כ נוצר בתעודה שיוכל להיות חי לעולם בגוף ונשמה, הגופניות והרוחניות צריכות להיות מחזקות זא"ז. אמנם חטא והשחית דרכו, ע"כ לא יוכל להיות עוד בא לידי השלמת תיקונו, כ"ז שיעמוד הגוף בצביונו ותכונתו שבה נקלט ג"כ רושם עמוק של ההפסד וחסרון ההשלמה. ע"כ רק ע"י התמותה, ההרקבה הפיזור והניפוץ, רק אח"כ יתרומם כח החיים הכללי לקבץ את הנפוצות, ולבנות הגויה הנשמה, מורכבת מחלקים הראויים כעת לקבל האורה וההשלמה האמתית והנצחית, להיות רב אונים להשוות את הכחות הגופניים היותר איתנים עם הכחות הנפשיים היותר עדינים ונעלים במשקל אחד ומטרה אחת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״פ

האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כחות גופו זב"ז וכחות נפשו זע"ז, ושניהם יחד בקשר אמיץ, ומי הוא האדם שיוכל להתפאר ולומר שיודע הוא את כל כחות הגוף והנפש, ויחושם ג"כ אל העולם הכללי.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

ובהיות האדם נפגע במדותיו ושכלו, עלול הוא שישלטו בו הכחות הדמיוניים והסבות המסבבות אותם, שהם הכחות הדמיוניים החיצוניים שחוץ לנפש הפועלים על הנפש, כמו שהכחות השכליים פועלים על השכל . וכמו שכל מקרי החליים הגופניים נתבארו כבר שמרביתם מחוללים הם ע"י דברים שיש בהם כח חיים, כן הכוחות הדמיוניים יש להם סבות שגם הנה חיות. אמנם יתגלו בפעולתם בעת יתאימו המקרים מצד המקום והזמן, ההרגל וההסכמה הכוללת, שאין היחיד יכול להפרד בהם מהשפעת הרבים, ואז הכחות הדמיוניים מתחזקים בהכרת פעולתם. שכח דמיונו של אדם בהעזבו מהשכל הוא מקבל את רישומם, ובאים מזה נזקים, לפעמים נפשיים ולפעמים גופניים, ג"כ כפי ערך הפעלת הכחות הנפשיים על הגוף.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ט

במקום שלמטרה אחת מש(ת)משים כחות שמימיים כלליים, כחות הטבע הכוללים ואיתנים עם כחות הנפש האנושית וכחותיו הגופניים הפרטיים החלושים, הוא מעורר בנו המחשבה של אחדות ד' ית', המאחד בכחו העליון את הדברים הרמים והיותר כוללים עם הדברים היותר נמוכים ופרטיים, כערך דברי הר"מ במו"נ שיחש עין האפרוח שבתוך הביצה אל הכדור השמשי, יזכירנו את היחש והאחדות השורר בין אלה היצירות הרחוקות זמ"ז הרבה. כן בין כחות הטבע האיתנים שהם היו לעזר במלחמת סיסרא, עד הפרטיות של מסירת סיסרא ביד יעל ע"פ המקרים הפרטיים, כמה גדול המרחק. הכחות הכלליים הם בשמים, בכחות המשפיעים, והדברים הפרטיים, בחיי האדם, בארץ, "כי כל בשמים ובארץ", אין כאן מרחק, לא ריחוק מקום ולא ריחוק ערך, וכולם באגודה אחת ומדרגה אחת עומדים לעשות המטרה שהציבה לה ההשגחה העליונה. מחיבור הכללים הגדולים עם הפרטים הקטנים לתכלית אחת, הננו רואים שאין כאן דבר יוצא, הכל לך ד' הוא, "כל בשמים ובארץ", מכחות הטבע היותר אדירים, עד פרטי יצרי מעללי איש, המשתנים ע"פ כל מקרה קל, כולם מוכנים לעשות דבר ד' שיקום לעולם.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

השפעת חוזק הגוף על היכולת להנהיג ולפעול למען הכלל

...ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לאמצם ולחזקם. כל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים את הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים. תכלית החלאים לרומם את האדם משפלותו החומרית, והתעודה הזאת בעצמה היא מחזקת ג"כ את כחות נפשו, ובריאות הנפש מחזקת את הכח החומרי ג"כ ומסעדתו

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לאמצם ולחזקם. הנוחם, האהבה, וכל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים [את] הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים, "יראת ד' תוסיף ימים". ולעומת זה הקנאה התאוה והכבוד, הכעס וההתמרמרות, חסרון האמונה והבטחון ורעת הלב, פועלים לרעה ג"כ על מוסדי הגוף. והנה הכין השי"ת בתכונה האנושית, כי בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, והי' אובד בעניו ובא עד שערי מות מחלישות כחותיו, אבל אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, הכחות הטובים מתעוררים בו, ותחת לב רע ונפש קשה בא לו לב בשר רך, וציורי קודש נעשים קרובים ללבבו אף שהי' רחוק מהם בבריאותו מפני החומריות הגסה ששלטה עליו, הבטחון בד', התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים. ובזה ממש הקב"ה סועד אותו, כי כן הוא כלל תכלית החלאים, לרומם את האדם משפלותו החומרית, ואין אדם עומד מחליו אא"כ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר "רוטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו", והתעודה הזאת בעצמה היא מחזקת ג"כ את כחות נפשו, ובריאות הנפש מחזקת את הכח החומרי ג"כ ומסעדתו, "רוח איש יכלכל מחלהו".

שבת פרק א׳ פסקה ס״ה

עם שמעשה ההרגשה צריכה בהיותו בחיים הגופניים לקשר של הכלים העצבים והעורקים, אמנם בהיות מקור ההרגשה נטוע בנפש, ע"כ יש בכח הנפש עצמה כל אותו הכח שמתגלה ע"י כליה, כי רק הנפש היא הנותנת כח החיים וההרגשה לכליה. ע"כ באשר שאיבוד הגוף ע"י ההשחתה הטבעית של הרימה, בהיות הגוף עומד על כנו, היתה הרגשה כזאת באה ע"י אמצעות הכלים. אמנם הנפש בעצמה היא מרגשת את דעת ההרגשה מצד עצמה ואינה צריכה למיצוע של העורקים והעצבים, וגם בהפרדה מהגוף היא מכרת את כל פרטי הרגשותיו מצד הצד המדעי שבנפש. בהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד, בין בחיים הגופניים בין בחיים הרוחניים, והעין רואה והלב מרגיש איך בהנשא ערך הכלל ינשאו מיד הפרטים לעומתו. מרכז החיים מתרכז במקום שהחיים שוטפים ואינם מרגישים כלל בבשר המת שבחי, כי ההרגשה פונה למקום שיש חיים. הנפש הנפרדת מעל הגוף, עסקי הרגשה של חיים גופניים אחרים אין לה, ע"כ נטיותיה פונות להשכיל היטב אל מצב הגוף שיש לה יחש עמו, בין מצד העבר בין מצד העתיד של תחיית המתים, בשונה מנשמת האומה בזמן הגלות

אף כי "נפזרו עצמינו לפי שאול" ונהרסה כל קוממותנו הלאומית, מ"מ ההרס והחרבן לא חדר עד מקום נשמת החיים של האומה, כי בכח תורת ד' אשר עמנו ובריתו ושמו אשר בקרבנו עומד בנו טעמנו ורוחניותנו הכללית. אמנם הגלות עשקה מאתנו את הכלים שעל ידם ההרגשה הלאומית מתעודדת בשלמותה. והנה מצינו באדם שעם שמעשה ההרגשה צריכה בהיותו בחיים הגופניים לקשר של הכלים העצבים והעורקים, אמנם בהיות מקור ההרגשה נטוע בנפש, ע"כ יש בכח הנפש עצמה כל אותו הכח שמתגלה ע"י כליה, כי רק הנפש היא הנותנת כח החיים וההרגשה לכליה. ע"כ באשר שאיבוד הגוף ע"י ההשחתה הטבעית של הרימה, בהיות הגוף עומד על כנו, היתה הרגשה כזאת באה ע"י אמצעות הכלים. אמנם הנפש בעצמה היא מרגשת את דעת ההרגשה מצד עצמה ואינה צריכה למיצוע של העורקים והעצבים, וגם בהפרדה מהגוף היא מכרת את כל פרטי הרגשותיו מצד הצד המדעי שבנפש, הרי שהכח הרוחני כולל ג"כ את כל כחות ההרגשות כאילו היו הדברים באים לה ע"י כליה הטבעיים, כמו כן איך יתכן להיות שאין דרך בחיי הגלות לשער את עומק הצער ששולט בחיים הלאומיים כיון שכלל רוח האומה הרי חי וקיים הוא וההפסד אינו פוגע כ"א בכלים, איך יאבד לגמרי כח הרגש, עד שנאמר שאין אנו ראויים כלל להרגיש צרת הכלל בעוצם ציורה, עד כדי לכתוב ענינים לדורות בכח השפעה לאומית כוללת. התשובה היא אמנם, אם הי' רוח הכלל יכול להתנשא מעל החיים הפרטיים, כמו הנפש שאין לה עסק של חיים גופניים אחרים, ע"כ אותו הציור עומד הוא בה בכל תקפו, וקישורה אל הגוף בידיעתה והרגשתה לא נימח כלל. אמנם הרי אנו שקועים בהכרח בחיים הפרטיים לדאוג כ"א איש לגופו ונפשו, אלא שבהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד, בין בחיים הגופניים בין בחיים הרוחניים, והעין רואה והלב מרגיש איך בהנשא ערך הכלל ינשאו מיד הפרטים לעומתו. אבל בגלות שנתרסקו אברי האומה, חיי הפרט וחיי הכלל נעשו נפרדים ולפעמים גם סותרים זא"ז, ע"כ דומה אצלנו ההרגשה בחיי הכלל כמו ההרגשה של בשר המת שבחי, שמרכז החיים מתרכז במקום שהחיים שוטפים ואינם מרגישים כלל בבשר המת שבחי, כי ההרגשה פונה למקום שיש חיים. כמו כן אנו, טבועים אנחנו בכל עצמיותינו בחיינו הפרטים, וחיי הכלל, שכליו נאבדו וליחו נס, דומים כבשר המת שבחי. ואע"פ שהרוח הפנימי מכיר ומרגיש, אבל אי אפשר שיצא אל הפועל בהרגשה גלויה מפני טרדת החיים במקום שההרגשה עומדת בכל תקפה, ואינו דומה למצב הנפש הנפרדת מעל הגוף שעסקי הרגשה של חיים גופניים אחרים אין לה. ע"כ נטיותיה פונות להשכיל היטב אל מצב הגוף שיש לה יחש עמו, בין מצד העבר בין מצד העתיד של תחיית המתים. אבל אנו בהיות לנו מרכזי חיים פרטיים, מתכנסת בהם כח ההרגשה כמו שמתכנסת בגוף החי במקום הבריא שבו, ואינה פונה למקום שנפרדו ונשברו כלי הרגשתו, אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.