גשמיות

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

אין כל פעולה ריקה מפועלים חיים, מגדולת הפעולות היותר מקיפות וגדולות כתנועת הכדורים הגדולים, שאם בכללם כח טבעי בלתי מרגיש מניעם, אמנם שימת משטרם שמירתם ופעולותיהם הנמשכות ע"פ ארחות חכמה יושר וצדק, שמה יש מקום לפועלים חיים להתגדר בהם, וכיון שיש מקום להם, נמצאים הם עד הפעולות היותר נמוכות ובלתי חשובות, של הרקבון ואיבוד בשר החיים ע"י מחלות רעות וכיו"ב שצריכות ג"כ לשכלול המציאות החומרית והמוסרית, חיים כולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

הגופניות הפרטית הכוללת המון בלתי מסתפקים בחקם מגסי השכל ג"כ, שלא ידעו כלל משפט וערך של הנימוסיות וחקים התוריים.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

דאגה לגשמיות הזולת

ומי שנותנים לו כוס של ברכה לברך, המברך על הכוס להוציא ג"כ רבים ידי חובתם בברכת המזון מחפץ נפשו, מורה על נדבת רוחו הפנימי בהיותו מתענג (לו) [לא] רק על שבעו לבדו כ"א גם על ברכת ד' הגשמית שזכו לה חביריו ובני מסיבתו. אמנם הרחוק מנדבת הלב לא תימלא נפשו בשום רגש של שמחה על השביעה ששבעו ואכלו רעיו, בין שתהי' ריקה מנדיבות גשמית מפני השתקעו יותר מדאי בציורים רוחניים, עד שאינו מכיר את הוד הטובה הגשמית והדרת הנדיבות המתגלה על ידה, בין שתהי' מצד מעמד נפשו הרעה, הוא ניגוד גמור לברכת הנדיבות שבאה למאריך על שולחנו בהיותו ג"כ מאריך בתפילה. חיים של איש כזה הם מלאי מכשולים ודאבון נפש, הוא מלא קנאה ומשטמה וחסר כל שמחה מטובת רעיו, "ורקב עצמות קנאה".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ז

התועלת והנזק בגשמיות לעבודת ה'

...שלשה דברים אלו פועלים את פעולתם ביחש אל דעת האלהים וקרבת עבודתו בדרך ישרה. וזהו שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו. רעב, "כי קרא ד' לרעב", כי יקרא ד' לרעב הוא מרעת יושבי הארץ שפרקו עול מלכות שמים מעליהם והשליכו לארץ משפט וצדקה יען שבעו וירם לבם, ע"כ יכנעו ע"י הרעב וישובו מרעה, ישובו אל ד' לקרא בשמו ולדעת דרכיו. הרעב ישכילם כי לא לאדם ללכת בשרירות לבו ולאמר רק הב הב למלא כל חפץ זדון ותענוגי הוללות, כי ילמדם לשמח בלחם לשבע, ויודו ע"ז לד' חסדו עת ישובו להם שנים כסדרן. ע"כ הרעב הוא המניע הישר אל ההטבה התרבותית לדעת את ד', בלא צורך לסבב סיבות מסיבות שונות. ו כן השובע בא יבא בארץ כשיעמדו בני אדם במצב הגון וטוב, עד אשר יפנו ברוחם הטוב רק להשכיל ולהיטיב, ונדיבי לב כאלה יקרי רוח החפצים רק בצדק וחכמת לב, כל אשר יסורו מהם המניעות המעכבות את ההשלמה האנושית כן ירבו להתעלות, ויהיו יותר קרובים אל אור ד', ע"כ השובע הוא ג"כ האמצעי הישר של קרבת אלהים, במצב הטוב של החברה האנושית, והקב"ה מכריז עליו בעצמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ח

גשמיותו של האדם מקשה עליו לחשוש מעונש רוחני

יסורי הנפש הם גדולים ומעיקים יותר הרבה מיסורי הגוף. ע"כ חלום רע שפועל בעותי אלוה על הכח המדמה שבנפש הוא קשה ממכות ויסורי הגוף, ומכח זה עצמו תבוא התועלת של חלום רע, כי יראת העונש הצריכה לתקונו של עולם צריכה שתתקרב בציורה לאדם. ובאשר להשלים יראת העונש צריך ללימוד של השארת הנפש, שכרה וענשה, ועונש רוחני אינו מצוייר יפה לאדם הטבוע בגשמות חושיו, ע"כ בא החלום הרע, שהוא לפעמים מצער את האדם בצער נמרץ ופחד של בלהות שאול, כדי שיהי' לו מושג מיראת העונש הרוחני של הנפש ולא יתפתה לומר שהשאול בית מנוס לו, כי יכיר איך גם באין גוף ויסורי גוף יש מקום רחב לנפש המופשטת וכוחותיה להוסר בפחד ובלהות שאול ובושת ויגון וכאלה דברים שנושאיהם המה רק הכוחות הנפשיים, ותתישב בנפש יראת האלהים מצד העונש.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ז

...מי שכ"כ נפשו הומה על החומריות, עד שאפי' בחזיון לילה לא יפקד לחשוב מחשבות, ומהם ג"כ ענינים שיש להם איזה יחש למוסריות ולהדרכה טובה, זה הוא אות על נפשו שעופלה, שכבר אין לו חפץ וענין כ"א עם תועליותיו המורגשות לבדן. ולא כן יהי' חלק האיש המישר אורח חייו ע"פ תורת ד', שהוא מתרומם להוסיף כשרון בתורה ועבודה בחסד וצדקה. ע"כ יהיו חלומותיו ג"כ מעין הרהוריו, ויעזרוהו על מגמתו הטובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ח

החמור הוא סימן ההכנעה הגמורה וקוצר הדעת שלא ידע כ"א אבוס בעליו. והוא בערך ביטול דעת האמורא אל החכם שדבריו יתרגם, באשר איננו רשאי להשתמש בכשרונו כ"א להיות עיניו ולבו רק לאשר יאמר לו החכם, בין יסכים על דבריו או לא, כי לא לו המשפט. אמנם גם ענין החומריות הוא ג"כ מיוחס אל החמור, וע"כ נתנה ג"כ מצות פדיון פטר חמור להעיר על ההתקדשות מהשתקעות בחומריות גסה, לא כמצרים אשר בשר חמורים בשרם. והנה הפדיון יורה לנו שאמנם צריכה החומריות להיות נמצאת אלא שתתעלה במעלות הקדושה. בר הדיא בהיות עינו צרה על רבא דלא יהיב ליה אגרא, צייר לו מיעוט יחשו אל החומריות שמורה חסרון הצלחה חומרית, אשר רק בזאת הי' יכול לצייר עליו רע, ע"כ א"ל פטר חמור גהיט בתפילך. המעשה המקרי הזה גם הוא אינו בודד ויש לו יחש אל רבא, המרוחק מעניני החומריות ומשולל מהם. אמנם באשר אי אפשר להיות האדם, באשר הוא חומרי, נעתק לגמרי ומשולל מחומריות, ע"כ הי' הפתרון בהיות הוי"ו גהיט, המורה כי הצורך הראוי להיות החומריות באופן מלא, במלא צרכיה וסעיפיה השונים, לא תהי' כ"א חסרה ומצומצמת. ויחש פעולת כתב התפילין על נפש הנושאם, וקשרם אל כח הנפשי העולה במדמה ובחלום, הוא אחת מלולאות המסכת של המציאות הגדולה הכללית.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ד

..."כמאה כוכבי". הרעיון שאנו פוגשים, כשאנו ממצעים את ההכרה בין הפרטים הבודדים אל הכלל השלם, שמספר המאה מתיחש למושג ממוצע זה, כערכו לעמוד בתווך, בין מספר האחד למספר רבבה. בין חמשת המספרים הסוגיים, המאה הוא באמצע כממצע בין הפרט היחיד לכלל הגדול של הרבבה, שאין לנו מושג בלשון של ריבוי יותר ממנה, והיא נערכת ג"כ למצב ההעמדה וההתקיימות, הממצע בין ההתהוות מהעדר אל מציאות להתגדלות והתעלות, צינתה של כימה. והכח הפועל המשכלל בכללות, מתיחש אל הכח המעמיד ונותן המקום, כי רק הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהי' מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים החומריים בין במושגים המוסריים, והוא אומר: הב לי בני, כלומר מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ט

מוסר הכליות של גדולי בעלי הנפש, ברצותם להסיר מעליהם כל סיג וחלאה נפשית, לפעמים תתגבר יותר מהמדה, כי אין מעצור לרוח האדם. ההתגברות הזאת תביא לפעמים למאוס בעולם בחיים ובכל המעשה הנעשה תחת השמש...והכיליון קרוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ח

החומר אינו רע ביסודו

להוציא מהמחשבה שהכרח החומר הוא גורם הרעות והתכונות הפחותות, וטבע החיוב אין ממנו מנוס. כ"א לתכלית נכונה יצר הקב"ה ב' היצירות, וכשם שהיצר הטוב וכל התכונות הטובות הם יצירה חיובית לשם תכלית נעלה, גם היצירה של התכונות הרעות היא ג"כ יצירה מיוחדת בעלת תכלית הגונה ונכבדה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״צ

התכונות הבהמיות שמושכות את האדם אל התאות הפחותות הן אינן צריכות יצירה מיוחדת, ודי בהעזב השכלול מהנפש, הרי היא נוטה למטה מאיליה וקרובה אל ההירוס ואל התוהו, עד שתעלהו רוח ההשכל אל המעלה המיושבת הראויה. אמנם כ"ז הוא מצד הדברים החומריים, שטבע האדם בבהמותו להיות נוטה אליהם. אבל אותה המדה של ההתנגדות הנמצאת באדם טרם שהשלים עצמו, ביחוד מלקבל עליו כל סדר אלהי, והיצה"ר הנמצא ביחוד במה שנוגע למצוה וחקים, אע"פ שאין להם ערך לתכונות החומריות הטבעיות, זאת הנטיה היא מכוננת לכתחילה, לא נעזבת מחסרון השכלול הנפשי, והיא נוצרה כדי לשכלל רוח האדם ע"י מה שיוכל בבחירתו החפשית להתגבר על כל המעצורים הגשמיים והרוחניים. וזאת היא המלחמה, של עול יוצר כל מצד ההכרה של דבר ד' עצמו, זולת הנטיה החומרית שהיצה"ר מתקומם ע"ז, והמלחמה מתגברת להתנגד דוקא אל דבר ד', והיצר הולך ומתפשט גם בדברים שאין טבע הגוף החומרי תובעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

...הזבוב הוא סבה עקרית בחלאים רבים ורעים הבאים על האדם, מתוך שהוא נושא את החומרים הארסיים מחוללי החלאים הרעים מן החוץ, ומביאם למצב כזה, שיוכלו לחדור בתוכו של אדם ולגרום לו פרעות רבות במצב קיומו וחייו. הסבות אינן קבועות, הן קופצות מתחלפות, לפעמים יהיו סבות להפסיד את האדם בנטיותיו החומריות, ופעמים יהיו סבות להפסידו בנטיותיו הרחניות. מפתחי הלב שנים המה, הלב הרגש אשר לאדם ישאהו אל על, לרדוף חכמה ודעת, לאהוב צדק ומשרים, גם לשאוף להון ולכל תאות בשר ורוח. מתוך שהמקרים הם רבים בעולם, וקרובים אל האדם הם אותם המקרים שבהגיעם בו הם עוכרים אותו, מטים פעמיו מדרך הישרה. לפעמים יגרמו המקרים החיצוניים, שיטה האדם לקצה אחרון ברדיפה לחומריות, ויצא מזה עמל רב וכל דבר פשע. ולפעמים יביאוהו המקרים להתחכם הרבה או להצטדק יותר מדאי, שגם זאת תביא קלקלה לא מועטת, כיושב בתענית בדלא מצי מצער נפשו, או כחסיד שוטה שציירו חז"ל...יש אמנם גם השקפה הפכית, החושבת שאם היה עצם טבעו של אדם ישר, לא היו המקרים מספיקים כלל לשחתו, וכבר יש בכל מקרה אופנים שיוכל האדם להשכיל על ידו שכל טוב ומוסר הגון, אלא שהדבר תלוי לפי תכונתו הקבועה הפנימית...הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם, אם יהי' נוטה לחומריות תטה עמה הנטיה הרעה של חית האדם ופראותו, להיות כבהמה וכחיה טורפת. ואם יהיה נוטה לרוחניות, יתמשך זה הכח עצמו הקבוע בקרבו להרע ולקלקל, לחבל את מעשיו, לספחהו למוקשים רוחניים, לדיעות רעות, למדות פחותות, וכאלה הרבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״כ

יש הבדל בין מחלה מקרית הבאה מצד האברים, היא לפעמים עוברת, גם כשהיא מתמדת, פעולתה לרעה נעשית בהמשך זמן גדול. ע"כ אם בדרך מקרי מצד הטבע הבשרי של העורקים, נתחלפה תעודת פעולתם, אינו מת לשעתו, כ"א נימוק והולך לו. מה שא"כ בחלי נפשי, אם הכח הנפשי נתבלבל וסדרי פעולתו התחלפו, לזאת אין תרופה, והמיתה קרובה אפילו רק בהחלף כח אחד מאלו הכחות מתעודתו. אם שניהם נעורים באורח קנין טבעי, הבאה מתכונה של הכח הנפשי הנחלש ונתבלבל, שם אין אורך זמן ואין רפואה. ומזה נלמד כמה גדול הוא ערך הרוחניות וערך הגופניות, ולב חכם ישכיל דעת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ו

...ויש לך אדם שהוא בעל חשבון, הרגש הטבעי לבדו אינו מושך את כח אהבתו אל החיים, כ"א החיים ע"פ המילוי שבהם, ע"פ מאויי הלב שהוא מוצא בהם. ובאשר הממון הוא היסוד שעל ידו יוכל להרחיב את החיים במילואם הרוחני והחומרי, ע"כ ממונו חביב עליו מגופו. החיים כשהם לעצמם בלא ההרחבה הנכונה של קורת רוח ועונג רוחני וגשמי במדה הראויה לחיים אנושיים, אינם נערכים אצלו הרבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ט

פיו של אדם שהיא משמשת כאחת לענינים הרוחניים הנעלים של הדיבור ולענינים הגשמיים של האכילה, מורה שעניני החומריות לא נוצרו להיות עומדים לבוז, כ"א להתעלות בערך מכובד באופן שיהיו ראויים להשתמש בכלי אחד עם הרוחניות והמעלות האמתיות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״א

ההכשר לקבל רושם [של] התרגשות מצד ההשכלה, הוא היתרון של החומריות. והימין בהיותה קרובה יותר לקבלת השפעה מתכונות השכליות, ניכר הדבר בה בהתנודדה ע"י ההתרגשות של חפץ הוראת מראה טעמי תורה, והוא לעדה שהיא קרובה יותר אל חוג השכל והקדושה וראויה לכבוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

כיצד להתנהג בזמן שהגשמיות שולטת על האדם

בעת שהחומריות ונטיותיה שולטות עליו, אז ראוי לו לצמצם חוג פעולותיו, ביחוד הרוחניות, לא יתן אז מהלך לכחו הדברי, כי מה יהיו ההסכמות שיעלו על לבו בעת ההשפלה האנושית, הלא רק לעזור לרדת לרוח הבהמה, ויותר הדבר מסוכן כשנלוה צד רוחני אל הנטיות השפלות. ע"כ עם צניעותא צריכה להיות נלוה גם שתיקותא, אז עומד האדם בתמותו, וכח הבהמה שבו לא יחריד מנוחתו השכלית במאומה, וכמעט סר ההכרח הטבעי, הנה הוא עולה כאשר יאתה לאיש בעל נפש ורוח טהרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ו

האדם בעת שפלות ערכו, ביחוד בנטייתו לצד בהמותו, אינו ראוי כ"א לחברה בהמית. ולא לחזקים שבבהמות, כי מצד בהמותו הוא ממין החלש והירוד שבבע"ח, כבהמה דקה נחשב. ע"כ תהי' זאת לו לעדה כי לא עליו לעזוב את השלימות השכלית והמוסרית האנושית ללכת בדרכי הבהמה, באשר בשלימות האנושית הלא הוא יהי' הרודה בבע"ח הנאזר בגבורה ועז. ומצד ערכו הבהמי בהיותו נוטה כולו לגשמות, מה כחו וגבורתו ואיזה ערך יהי' לו במערכת החי, כאחד החיים היותר חלשים. ע"כ נאה יותר הרושם מבע"ח שפל ונדכא כאמרא.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ח

מכלל קדושת המקדש, היא שבעמדו שם יהי' כולו מסור לעבודת הקודש עבודה שכלית, וימצא עצמו בלתי מוכשר אז לעבודת צרכי הגוף. ע"כ חויב חליצת המנעל במקום הקודש, שהמנעל עושה את האדם מוכשר לעבוד עבודת חול לכל צרכיו. ע"כ מברכין שעשה לי כל צרכי בדסיים מסאניה. ואם צריכה הוראה ההרחקה מצרכי החומר, אע"פ שבעצמותם אין בהם גנאי, ק"ו שצריך להורות התרחקותו אז מכל דבר כיעור, בין כיעור הסכמי, בין טבעי, בין מוסרי, שהרקיקה תורה עליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ו

כשהגשמיות אינה משמשת את הרוחניות היא מכלה את עצמה

המינות תשחית בדיעותיה הרעות את שלום החברה האנושית, באשר המגמה הפנימית של אלה הפוחזים איננה כ"א חיי שעה גסה, ע"כ גם בחברתם עצמם לא יכון מעמד השלום ורעה תצא עליהם מקרב ביתם, כי הרע יאכל קצתו את קצתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ו

היופי העולמי כפוף ליופי המוסרי

בנין העולם בכללו, סידור חלקיו והערך הנפלא של יחשם אלו לאלו, הגופים הגדולים של הכדורים השטים במרחב אין סוף ונערכים זע"ז במערכה מלאה תפארת, שיאמר על הערך הסידור שמושך עליו חן ויופי ופאר. והנה ודאי התפארת הזאת היא מיוסדת ע"פ חוקים איתנים חוקי היופי והערך. אמנם כולו ביד ד' הוא, שהרי נשתנה הערך הזה וקבל תכונה אחרת ע"י העמדת חמה ולבנה, שהעיקר בא לנו ללמד שעם היות הנוי והתפארת חלק רשום בחקי המציאות, הוא כאין נחשב ובטל בערכו לגבי הפאר המוסרי הנובע מדעת ד' הטהורה. ע"כ התפארת העולמית גם היא תתפעל ע"פ הצורך המגיע לקדש שם שמים, לרומם התפארת הפנימית תפארת הערך של הדיעות והמעשים, למען דעת יקרת עם יודע שמו והדר גאון צדיק מושל יראת אלהים, למען הביא תפארת החיים הפנימיים בעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״כ

ההשגחה העליונה מטפלת בטובתם של בריות בכל הצדדים. ע"כ מי שהוא חמוש בזיין של המוסר והיראה, עלול הוא להיות מתעלה לעושר ולא יעשה עול בחזקתו, ע"כ לא ימנע ממנו העושר. ומי שרחק לבבו מאור תורה עד שמתרחק מחכמים ומורי תורה ועבודת ד', אין לו מחסה לקיים בידו מדות אנושיות, זולת אם יוסר ביסורי עוני המכניעים לבב. ע"כ לפעמים תהי' קרבת החכמים, המועילה לישר המדות ולהקנות בלב המתיחשים לקרבתם אור דעת ויראת ד', הסבה ג"כ שיהי' מתעשר, באשר העושר שלו יביא ברכה לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ג

הצדדים של כל המצות כולם, יש לכל אחת מהנה אופן מיוחד שמקשר את האדם אל הדיעות הקדושות והנשגבות שהם יסודי המצות. ע"כ כל מצוה פועלת על חלק רשום לעצמו בכחות נפשו, שלעת צרתו ימצא פינה מיוחדת של נחם ועז, ורק בשמרו את כל מצות ד' ולא סר מכל אורח צדק, בצירוף העשירו קניניו הנפשיים ע"י אור תורה, אז ימצא עצמו מאושר מכל צד להיות בטוח גם ביום צרה. אבל כשיפנה לבבו להתרפות גם ממצוה אחת, ע"י הטעותו את עצמו בדמיונות כוזבים של תאות המדומות, אז בבא עת צרה, יסיר התבלול של ההשען אל הדמיונות מעיניו, ויחרידהו מאד הרע הגופני העומד לבלע את כל הטוב הדמיוני לעיניו. אבל בבטחו בשם ד' ואינו נשען כ"א על עז ד' וטובו, בהיותו מתעלה מכל ההשענה על דמיוני תאות משכרות, אז ימצא אשרו גם ביום צרה. אבל יבחן האיש בהיות שכלו שלם ובלתי נתעה ע"י דמיוני כזבים, רק אם לבבו יתמם באמונה שלמה לאהבת כל המצות כולן. ואותו הדבר החוצץ שיביאהו להתרפות גם מאיזה מצוה פרטית, כבר יש בה קשר מתעה להמשך דמיוני ובטחון שוא בהבלי החושים הגסים, לפי ערך ההטעאה לא יוכל עמוד בעת צרה. "אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד" והוא יודע חוסי בו. ותוכן הדבר הוא כד' הרלב"ג בפי' איוב, שהאדם מצד ענינו השכלי אינו עומד למפגע וכל ההפסדים באים ביחש לענינים החומריים. ע"כ כ"ז שעצמותו של אדם מוטבעת בעניני החומר והוא בא לו בהתרפותו מד"ת, אז הלא הצרה הבאה ביחש הדברים שהם עצמותו פוגעת בו עד מאד, ואין בו כח לעמוד. אמנם בהחזיק האדם בד"ת בכל עז, מוצא הוא את עצמו כולו עומד במעמד השכלי שמצדו אין צרה ואין פגע, וכיון שבאה עת צרה הוא מתחזק במצאו את עצמו עומד למעלה מאותו הערך שיהיו הדברים החומריים פוגעים בו לעכרו כולו, והדבר המחודש הוא שהעיכוב להתעצם בעצם מעמד שכלי יבא מכל הפרעה מוסרית במעשה, אפי' מהתרפות במצוה אחת, כי במקום שהמעשה לא יסכים עם השכל, שם ימצא האדם את כולו עומד במקום מעשהו לא במקום ציוריו, שלא גברו בו עד לגבול מעשה. ע"כ אפי' במצוה אחת ג"כ נאמר ע"ז התרפית מכל מקום.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ז

דור המדבר הי' דור של חנוך לישראל, שקפל ערכם של הדורות הבאים. ע"כ כפי מה שהושרש בו, יתקבלו הדברים יפה כשיושלמו הנפשות בהמשך הזמן, והי' צורך להכין אור זרוע להדרכה היותר עליונה העתידה להיות לעתיד. אבל הכשרו של יהושע הועיל שיהי' מוכשר יפה להנהגה קבועה בדור הנכנס לארץ, שהוא היה צריך כבר להתחיל להתנהג ע"פ מדתו הקבועה לו ולעלות בהדרגה של משך דורות. וההנהגה הממוצעת הצריכה לעולם של מעשה ועסקי דרך ארץ טבעיים היתה עומדת להיות מדתו של יהושע, אלא לולא הרצאתו של משרע"ה היתה מוכרחת להיות מתחלת מאז, ועכשיו נתאחרה עד בא עת הכניסה לארץ, להתחיל לחיות חיי עם נמוכים וטבעיים. שבאמת ע"פ העליה שבאה מן ירידה של הסתבכות בעסקי עולם ומנהגים טבעיים, תצא התכלית המכוונת של ישראל בערך עצמו וערך כל האדם.