הכרה

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

תכלית התפילה היא התגברות השלימות הפנימית, בהתחזקות הנפש הרוחנית, ע"י התקרבותה לציור האמיתי האפשרי לה בהכרת יוצרה והבנת יחשה לריבון כל העולמים. והנה יסוד הדעת הוא להבין שאם שתכלית השלימות היא השכל וההכרה האמיתית, אבל א"א שיבא לתכלית הנשגבה הזו כ"א כשישתמש עם כל כוחותיו וכשרונותיו לזה, דהיינו שישתמש בהרגש במקום שצריך הרגש, וישתמש בפעולות במקום שצריך פעולות שע"י ישתלם השכל ותתברר ההכרה ותביאהו התפילה לשלימות תכליתה. ע"כ צריך שיחתוך בשפתיו, להורות שתבא לו שלימות המדעית ע"י פעולותיו הגופניות, הצריכות להשתלמות הציור. ולהורות שראוי לבקש השלימות האמיתית ביחוד בנפשו הפנימית דהיינו עומק ההכרה השכלית, לא בדברים החיצונים לבדם שהם רק סיבות מביאות אל התכלית, ע"כ לא ישמיע קולו בתפילתו, להודיע שתשאר פעולת התפילה בפנימיות נפשו לו לבדו.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ג

הכרה טבעית והכרה מצד רוח הקודש

האדון האמיתי, שראוי לקרותו אדון מצד שלימותו ביחוסו אל החוסים בצילו, ראוי הוא שיהי' כ"כ נתון אל הטבת מצבו של כל אחד מהנקראים עבדיו, עד שמרוב אהבתו ומסירת נפשו לטובת החונים על דגלו יכיר בהכרה פנימית טיבו של כל אחד מהם ומצבו. ולזה תעזור שלימות ההנהגה בבקשת האמת בכל לבב אפילו במי שאין לו רוה"ק גלויה. ע"כ אמרה לו, לא אדון אתה בדבר זה, שאם היית בערך אדון שנתון לטובת עבדיו ודואג באמת עבור טובת כ"א מהם, היית מכיר בהכרה טבעית את עניני. והשנית, אפילו בלא הכרה טבעית, אם הי' רוה"ק שורה עליך, הי' ראוי שתכיר מצד רוה"ק, ועפ"ז תהי' ההכרה מצד רוה"ק באה על איש שעליו רוה"ק שורה גם אם לא יהי' נתון בכל נפשו לדעת את זה הפרט.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב

לא מצינו לשון תפילה ביחש אל ד' כ"א סתם, והדבר ידוע שאין מתפללים כ"א לד'. רק בנחמי' מצינו "ואתפלל אל אלקי השמים", מפני שהי' אז מבקש מהמלך, הוצרך ליחד שהיתה תפילתו לד' אשר לב מלכים בידו. וטעם הדבר שבדרך הדיוק אין נופל לשון "מתפלל אל ד' " יפה, מפני שהוראת התפלל בא על רגש ההתפעליות הנפשי שבא בהתפילה מצד תגבורת ההרגשה השכלית יותר מכפי המדה הראויה להתקבל בנפש במעמד בלתי מתפעל, ע"כ תבא בלשון מתפעל.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ו

ההשקפה הפנימית מפני מה מביא העושר המופלג לסור מדרך הישר, היא מפני שע"י שהאדם רואה בעצמו שהוא עומד במעמד כזה שיוכל למלאות כל אשר תשאל נפשו, מסכים הוא בדעתו שלכך נברא, וכך היא תכליתו לפי תעודתו, ללכת אחר עיניו ולמלא כל תאותיו, ומזה נעשה אצלו רדיפת התאוות וההסרה מדרך הטובה דרך משפט ושאיפה פנימית. דומה לאותו הבן, שהמצב שבו הכניסו אביו יוכל לגרום שידמה הבן שהכין אביו לו כ"ז בעבור שרצונו הוא שיחטא, כי לא יוכל לצייר אחרת למה הוכנו לו כל אלה. אמנם השלם בדעת ישכיל שלא יוכל היות כונת האב כ"א להתיצב על דרך טוב מעומק ההכרה, עד שעם כל הדברים החיצונים המקרבים אל החטא, יהי' הוא קרוב לזכות.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ב

ישנם דברים בהנהגת העולם שמועילים לחזק את עצם החיים וחוזק הברואים והטבעים, ואלה הם בכלל דברים של חול שעוד אינם עיקר בבריאה. אמנם כל הדברים המביאים לשכלל את כח המוסרי במציאות, לרומם את הכרת האמת ולקדש את הדרכים ואת המדות, להם "קודש" יקרא. וכאשר השכיל שהנהגתה של מדת דין עם כלל ישראל לא יוכל היסוד המוסרי להתרומם בעולם עי"ז, ע"כ אמר חולין הוא לך מעשות כדבר הזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ג

התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם, שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים מיוסדת ע"ז עבודת התפילה שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. ע"כ אמר שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

השכחה באה אל הפרטים מפני שאין הכלל שמור יפה, וההשקפה העמוקה איך הפרטים מתילדים ממנו אינה טבעית. אבל מי שקנה כללים מדעיים בקנין גמור בנפשו והעמיק בהם הרבה, עד שיודע ג"כ עי"ז כי הפרטים מתחייבים להשלים את הכלל הניכר לו בטבעו מצד הכרתו הפנימית, הוא יזכר ולא ישכח. ע"כ כאשר תוה"ק, אפי' המצות השמעיות וכל פרטיהן, אינן נראות למחויבים (אולי צ"ל למחוייבות) כ"א לאלו ששכלם נמשך אחר טבע המורגש. אבל החסידים קדושי עליון שהתעלה שכלם לעומק המוסר הכלול בתורת ד', נעשה להם סדר השמעיות כשכליות, ואחר שכבר למדו משתמרת יפה תורתן בקרבן, מפני שהיא שוה מאד לתכונתם הישרה והקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ג

הדעה תציין ביחוד ההנהגה המוסרית השלמה שיהיו כל המעשים כולם ערוכים בחכמה ובדעת. והנה הכרת השם ית' ושלימותו מביאה לידי כל מדות טובות שבעולם, כדברי הר"י בשע"ת שזכרון השם ית' מביא לכל טוב ולהדבק בדרכיו. גם ע"י ההנהגה הטובה והמוסר השלם ישיג ביותר דרכי השם ית', כי "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם". ע"כ נתנה דעה בין שתי אותיות, להורות שבאה ע"י זכרון השם ית' ומביאה ג"כ לידיעת שמו ית'.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ח

יש שישכיל האדם בהשכלות אמתיות אבל ישתדל לציירן לפי מה שהן עומדות מחוץ לנפש, ובזה עוד לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם מוכשר לדעת כל נשגב כ"א כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו. וע"כ המשכילים בהשגה אלהית, והם קובעים את נקודת השקפתם מחוץ לנפשם, בהם תגדל מעלת החכמה על מעלת היראה. כי היראה תבא רק בקחת האדם את אופן ההנחה שינוחו המושכלות בנפשו ג"כ לענף מענפי ההכרה האמיתית. ובהיותו משיג שנקודת האמת תימצא רק ביחסו הפנימי אל כל השגה, א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת [את] אלהים, צריכה ודאי להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהי' עומק האמת בהשגה. וזהו שאין לו להקב"ה בבית גנזיו, עומק ההשגה באמתת ד' אינה כ"א אוצר של יראת שמים בלבד, בהיותו מבקש את האמת בנפשו הפנימית ישיגנה. אמנם זאת היא מדת כל אדם, שאין האמת מתגלה אליו כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי. לא כן משה רבינו ע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", והשגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתן גם לפי מה שהן במעמד כלל המציאות, ע"כ יראה לגבי דידיה היא מלתא זוטרתי.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

הכרת האדם את קטנותו אל מול הגודל האלוקי. הכרת האדם בגודל האלוקי המתגלה בו. יסוד הכרת הטוב לקב"ה הוא שהאדם יכיר בערכו

עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ (באבות) [בברכת האבות], שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור, שהיא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורנו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים, כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף, נגד הרגש והשכל. וכן בהסתכל האדם בחסדי השם ית' עליו, יכיר כי כל אשר יצייר רגשי הודאה אינו כדאי, ובין מצד הרגש ובין מצד השכל אין לו כ"א להראות שאין בפיו מלה וביכולתו אינו משיג להראות הכרת התודה הראויה כלל, ע"כ יאתה לו רק ההכנעה והשפלות. אמנם יסוד ההכרה ותכלית ההכנעה הוא, שימצא האדם און בנפשו להתרומם למעלות הרמות הראויות לו מצד נפשו הגדולה האלהית, ושיתרומם מעל להדברים הבהמיים שהם שפלים לערכו. ע"כ לא ירבה רק בשפלות וכניעה, כי עליו להכיר ג"כ יתרונו ומעלתו מצד החסד האלהי שעליו, למען יגבה לבו בדרכי ד'. ע"כ כשבא לשחות בכל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה, למען ידע כי ההכנעה היא מדה יפה מאד, אבל שימושה האמיתי הוא שתעזור להתרוממות הנפש בדרכי ד' הגדולים, ולא להשאר רק בהרגשת השפלות, כ"א לדעת יפה [את] כל ההרגשים השונים המאירים מאור האמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ב

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק "מצות אנשים מלומדה", הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ח

...כי פליגי ב"המוציא", רבנן סברי "המוציא" דאפיק משמע. א"כ יש גם בזה הערת העבר, שהיא השער מצד הפעולה, ומה שיש בה ג"כ הנטי' של להבא, הוא בצירוף. שכיון שתבא הידיעה הפנימית להתבונן בענין הפעולה, תבא ג"כ ההתבוננות של נצחיות הפעולות ורוממות תכליתן שכוללות ג"כ העתיד. אלא שעכ"ז אין העבר שהוא הדרך והפתח להידיעה הראשונה נמנעת מהוראה ב"המוציא", ומובנת שע"י הידיעה הפנימית שבאה להוודע כח הפועל ית' מתוך הפעולה, מתאחד העתיד עם העבר ומתבוננים בהעתיד כערך העבר ממש, שהרי מכירים שכל ההנהגה הולכת בחסדו ית' לטוב ולחסד עליון, א"כ מתבוננים על העתיד ג"כ ברושם גדול כאילו כבר עבר. ואנו מכירים ממנו כחו וגבורתו ורחמיו וחסדיו של יוצר כל אדונינו ית"ש. ע"כ באמרו "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אם שהי' בזמן שהיתה היציאה בעתיד, תודיע בזה התורה שהעתיד כשיעבור יהי' ניכר שכל העבר הי' עבורו. ע"כ אחרי שידענו זה מצד ההכרה של הפועל מתוך הפעולה, יהי' תמיד העתיד בא בחשבונינו בכל עת שנתבונן על העבר, דהיינו הפעולה על הפועל.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ׳

מצד היותו אדם גדול ישמיענו בזה טעמא, הטעם הפנימי שראוי להתעורר לבא מהתבוננות הפעולה אל ההערה של ההסתכלות הפנימית בכבוד הפועל, שמצדו העבר והעתיד עומדים במשקל אחד. ואע"פ שאין זה מדת כל אדם, מ"מ אשמועינן הלכתא כרבנן, שראוי לאחוז בזה כדי שהשרידים יתעוררו כראוי להם, וכל העם יבינו ג"כ ענין התבוננות הפעולה דג"כ היא נכללת ב"המוציא" דאפיק משמע ג"כ. אלא דאמר "מוציא" מאי קמ"ל, איזו הכרה דגדולה יש כאן, ואיזו בקיאות בברכות של צמצום הרעיון בתוך תיבה שתכלול כונות שונות המתפרשות לכ"א לפי ערכו יש כאן. ואיהו דעביד לאפוקי נפשי' מפלוגתא. ההבדל בין הידיעה הבאה מהתבוננות הפעולה והתבוננות הפועל תבא מאלי' לבין הידיעה הפנימית שמצטיירת בלב בגדר השערה פנימית בהתבוננות הפועל, הוא, שהתבוננות הפעולות היא מדה שוה לכל אדם, לא תפול בה מחלוקת לכל מי שלבבו ישר ומשרים ירצה, שהדברים ניתנים להאמר בשפה ברורה ובמופתים מורגשים המורים החכמה, היכולת, החסד והרחמים, שיש בפעולות השם ית', וממילא תבא ההארה הפנימית של רוממות הנפש והצמאון אל אור ד' לכל אחד לפי ערך נפשו, ולא תבא מזה מחלוקת. מה שא"כ כשנבא ג"כ להלביש בדיבור [את] הדיעות הפנימיות המושקפות בלב ע"פ הכרח הפעולות, דברים אלו לא נתנו להאמר במופת וחשבון כ"א כל אחד מקבל כפי הכרתו הפנימית, ע"כ פרטי ההכרה מתחלפים לפי מעלת הנפשות, ע"כ הדרך השוה הוא שיהיו נמסרים ללבו של כל אחד. והדברים הברורים של הדעת את ד' ע"י הפעולות יביאו לכ"א להסתכלות פנימית לפי ערכו. אבל כשיבאו אותן ההתבונניות הפנימיות ג"כ בשפה וכתב ודיבור, יוכל הדבר לבא לידי פלוגתא שכ"א יחזה הדברים באופן אחר כפי תכונתו ומעלת נפשו. ואם תהי' בזה מטבע מוכרחת מצד השקפת איזה יחיד, לא תוכל להספיק לכל הלבבות. ע"כ ראוי רק לדבר מהתבוננות הראשונה שהיא תהי' שוה לכל נפש, ודרכי' דרכי נועם.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...כן הת"ח מכשיר את הדבק עמו שתהי' הברכה שיברכהו ד' בעושר ובנכסים לטובתו, ולכה"פ לא לרעה לו. כי אפי' הגרוע שבבנ"א תפעל עליו סמיכת הת"ח שלא להשחית מעלליו הרבה, ע"כ בהוסיף לו ד' ברכה לא ישתמש בה להרע, ותהי' הברכה הוגנת לו והוא מוכשר לקבלה. ומביא ראי' מב' פסוקים, שנא' "ויברכני ד' בגללך", ואי בעית אימא מהכא, "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף". להורות כי יש שמתברך ע"י הת"ח והוא מכיר שברכתו באה ע"י הת"ח, ויש שמתברך על ידו אע"פ שאינו מכיר בזה. לבן הודה והכיר כי באה ברכתו ע"י יעקב, ופוטיפר לא הכיר בזה, שהרי אחר שברך ד' את ביתו בגלל יוסף, מ"מ שם אותו בבית הבור, ומ"מ סגולת הת"ח היא שתמשך הברכה על ידו, מצד היותו מכשיר עכ"פ בכל אופן את הקרוב ונסמך לו, שיהי' ראוי לקבל ברכה, ובלא דעת ורצון יפעלו הכוחות הטובים ואור קדושת הנפש הטהורה את הפעולה הראוי' ברב או במעט, עכ"פ לברכה יהי'.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

והנה ההכרה תמצא אפשרות מצד הגיון חקירת השכל והניסיון מהקודם אל המאוחר, בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכלל ויבין [כי] כל מעשינו יד ד' בם שולטת להנהיגם לתכלית ראוי', לטוב עליון...למשל, כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתן לא הי' עולה על דעת שיש להן תכלית נשגבה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

ההכרה הפנימית היא התכלית

הברכות, שנאמרות בלשון וכלי הדיבור, צריך האדם להכיר צד הדיבור שבהן כעין הכשר וכלי לההערה הפנימית וההכרה האמיתית שתבא ע"י הדיבור, בהרגשות הנעלות של דעת ויראת ד' שכלולות בעמקי הברכות, שגדולה פעולתן על פרטי האישים המברכים ועל כלל עם ד' הנלוים בעסקי הברכות איש לאחיו. ע"כ ההוראה על התכלית הפנימית של ההסכמה וההכרה הפנימית, תבא בעניית אמן שהוא אות הסכמה, וההסכמה תורה לעולם על ההכרה הפנימית אל המאמר הנשמע. ע"כ להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית. ע"כ גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

מפני שיש לארץ ישראל היתרון שאוירה מחכים, כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהי' ניכרת לאמתתה רק בא"י, מפני ששם היא ראוי' להתקיים כצורתה בכל פרטי'. אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצות הוא רק בערך ציונים, כדחז"ל בספרי ודברי הרמב"ן בזה, שיסודה של תורה הוא בא"י. והנה יש יתרון בחכמה בכמות, דהיינו מי שלמד יותר, ואפי' חוץ לבקיאות גם בפלפול וסברא יש ג"כ ערך של כמות, הדברים שאפשר לאמרם בפה ולשון בדרכה של תורה וזה אינו תלוי במקום. אמנם ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה. ע"כ יוכל היות שבלא כונה ירום לבבו בהכירו יתרונו שבא מצד קדושת הארץ. אבל כמתרעם ע"ז אמר: כיון שאינו יתרון שבא מצד מעלת האיש כשהוא לעצמו, כ"א מעלת המקום גורמת, אין ראוי לבקש מזה כבוד ויתרון. כי יתרון הכבוד ראוי שיביא התעוררות להיות מוסיף שלימות בדבר התלוי בבחירה. ע"כ כיון שמצד עמלה של תורה יגדל הת"ח שבחו"ל ממנו, רק לפי הקנינים הברורים שעל פיהם יקום דבר במשפט התורה ראוי לשקול ערך הכבוד.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב...וההסתכלות הכללית שלימותה בציור הלב, היא תלויה בודאי באיכות ההתעוררות הטבעית הטהורה שבאה ע"י הברכה, שהתעורר על ידה באמונת הלב. ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל. ולא אמן קטופה, כשמשלים הפרטים צריך שיסדרם לכלל כמדע מבורר שצריך לעמוד בתור שיטה משוכללת מבונה בכל חלקיה המתאימים, ע"כ צריכה שתהי' שלמה ולא קטופה. ובשלימות הכלל יתבאר תואר "נאמן", כמו שבריבוי המעשים והעלילות הנוראות יתברר תואר "אל". ולא אמן יתומה, שה"אמן" מצד כוללות ההכרה של המלוכה וההתאמה של רגשי הלב אל המדע, שזהו יסוד קבלת עול מלכות שמים, צריך שיהי' נשמר תמיד מחק ההרגשה הטבעית הישרה שתמצא בלב כל איש ישר שמישרים יחפץ, ויתענג בהשגות ישרות שמביאות למעשים ישרים והשקפות מרוממות את הנפש אל רוממות מעלתה. ע"כ צריכה ההשקפה הפנימית [להיות] מחוברת לעולם עם ההשקפה הטבעית הבאה מאמונה טהורה, וזהו חיבור ה"אמן" עם הברכה שלא תהי' אמן יתומה. אמנם המברך מצדו ראוי לו לכוין לבבו בההכרה הטבעית שבאה מאמונה טהורה וישרה, שתהי' הערתו ראויה לעורר את ההכרה הפנימית, כי בהשלמת העבודה ונועם המעשים של איש עובד ד' באמונה ותם לב, כשמתנהגים הבריות בדרך טובה וישרה הוא מאהיב שם שמים, ופועל לעורר את ההכרות הפנימיות לבקש את ד' ועוזו, וגם הוא יזכה עי"ז במעלת ההכרה הפנימית. ואמרו בירושלמי שהמברך צריך ג"כ לצאת יד"ח עניית אמן, כי בחיבור האמונה השלמה עם הידיעה יתמלא הבית אורה, ע"כ לא יזרוק ברכה מפיו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ז

יסוד חינוך הבנים תלוי רק במה שע"י חינוך טוב יפתח לבבם בההערה הטבעית שבאה מיסוד האמונה הטהורה, ע"כ בכל פינותיו שיפנה בחכמה ודרישה של הכרה שהוא יסוד עניית אמן, לא יפנה ממבוע החיים שהוא האמונה, "וצדיק באמונתו יחי'". והעונה אמן יתומה, בהנהגה בפועל הוא מכוון למעביר את השלמת האמונה על פני הדרישה של ההכרה, יהיו בניו יתומים, כי אין בו יתרון בהדרכת בניו, כי אב לבנים יביע אמתתו ית' ולדור ודור אמונתך בפי. חטופה, שמקצר לעומתו בקיבוץ ההסתכלות המדעית הפרטית, א"כ מה יתרון בפרטי ימיו אם לא בכל יום יוסיף סימן חדש והכרה חדשה לדעת את [מעשה ה']. קטופה, שאינו משתדל לקשר את הפרטים הנקנים להביאם למערכה מסודרה והכרה כללית, יתקטפו ימיו ושנותיו. הימים אינם באים לתכליתם הפרטית נגד הידיעה הפרטית שלא באה לתכליתה כ"ז שלא נעשה ממנה כלל מסודר בתור סולם לעלות אל המדע האלהי, ושנותיו שהן כלליות לעומת הימים גם הן אין בהן יתרון. וכל המאריך באמן, ופונה אל הים הגדול של החכמה להוסיף קנינים פרטיים וכלליים ולקשרם בקשר נכבד המביא להשלמת האדם הראויה, מאריכין לו ימיו ושנותיו, כי הוא יודע להשתמש בימיו ושנותיו כראוי, להביאם אל אוצר החיים, הידיעות המוחשיות אל השלמת הציורים, והציורים להשלמת מדע כולל, וכולם עטרה לראש אושר האדם והשלמתו השלימה, שהוא ידיעת ד' לאמתתה כפי כחו של האדם, שמביא לשער היותר נשגב בההצלחה הנאמנה. " 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים' - אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן", כי עניית האמן היא השמירה הנכונה להאמונה, שנשמרת מכל צר ואויב, ע"י המדע המבורר שמאיר אור תורת אמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם על כל אלה יסוד האדם הוא מדעו, וכח המדע הפנימי שבאדם ראוי ביחוד שיתאשר אל דרך האמת, וכל אדם יש לו כפי ערכו תוכן מדע פנימי שהוא מגמת כל ציוריו כולם. וכבר ביארנו שאל זאת המטרה תבא המזוזה, שהיא דרך ביאתו של אדם לביתו. מנוחת האדם בביתו היא הכנה לקליטת עומק מדעו, כשם שפיזור נפשו ברחוב ובעסקי בנ"א מביאים לפעמים ג"כ הרחבת ההכרה, אמנם עומק ההכרה והתישבות הציור ע"פ הכח המדמה שאינו ראוי להיות משתלם כ"א אחרי טהרת עומק השכל. ע"כ "נביא לבב חכמה", וצד החכמה הוא עדיף מצד הנבואה, שגמר הנבואה צריך לכח המדמה שהוא כח קרוב לחומריות, אלא שאינו בא להשלמתו כ"א עד היות כח השכל בתכלית עומקו וטהרתו. ע"כ לחוק בלבו של אדם באופן חזק את יסודי המוסר והעבודה צריך שכל ההשתדלות הקדומה מחידוש הרעיון בטחונו וקישורו בפעלים, יהיו צבורים בעומק מדעו האנושי, שתהי' בו הדעה התורית [ב]עומק הכרתו, ומזה תכלית ציורו המדמה שהוא היכל השכל המעשי. ע"כ צריך לזה מזוזה בפתחו, להשלים אל החידוש, הבטחון והקישור ג"כ ההכרה הפנימית לכל צדדיה...ונגד עומק ההכרה כל שאין לו מזוזה בפתחו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א

ברוב עם תתגדל קדושת רוממות כבוד עבודת השם ית'. אמנם בהיות עיקר השלימות היא הבאה מצד הבחירה החפשית בהכרת האמת לאמתתה ובהישרת דרכיו ע"פ התורה והמצוה. ע"כ אין ראוי להיות קדושת השי"ת הצריכה ציבור נעשית בעבדים, שהם משועבדים לאדוניהם ומוכרחים במעשיהם שלא מצד בחירתם ג"כ, וזה הוא אחד מטעמי תורה בהרחקת העבדות, "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים. וע"פ הירושלמי טעם פטור עבדים מק"ש, דבעי' מי שא"ל אלא אדון אחד, והיינו שתהי' הכרתו באחדות השם ית' הכרה עצמית, מצד ידיעתו ורגשות נפשו הטהורים. וזהו מיוסד ע"פ הכלל הגדול שיסוד השלימות האנושית בכללו, בנוי ע"פ הבחירה החפשית.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ב

כיון שיסוד הכלל מונח בהסוכם העשירי, ע"כ רק באחד שהוא העשירי אין בחירותו קפידא, מפני שאין שלימות הכלל תלויה בבחירה חפשית. אבל בין התשעה הפרטיים שהם מקבילים לההשלמה היחידית שצריכה להתגלות בתור הכרה ברורה ובחירה חפשית, לא יתכן שיהי' בהם עבד. ע"כ בהיותם תרי, שחרר חד ונפיק בחד, ובולטת אז יותר זאת הכונה, וההבדל שבין ההשלמה הכללית להפרטית שהוא אחד מיסודי התורה, ועליה נכרתת הברית כאשר ביארנו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ו

...באמת כאשר נוצר האדם בעצם טבעו עם כל רגשות נפשו הדרושים להשלמתו, וההשלמות היותר דרושות ממהרות להתפתח בו בימיו הראשונים, ע"כ גם ידיעת השם ית' שהיא ראשית לכל הדרכה מוסרית ודרך ישרה, שרק בהיות האדם מחונך יפה מימי נעוריו גם כי יזקין ימצא ברכה בהם, נמצאת באדם הכנה טבעית להכרת רגש הפנימי של דעת אלהים. אלא שכל מה שהאדם מוסיף חכמה מתפתח בו הרגש הנפלא הזה בדרכים יותר רחבים...כי האלהים עשה את האדם ישר, וב"חנוך לנער ע"פ דרכו", יעמידוהו על טבע האנושי הישר, שלזה יצרו יוצרו. ע"כ ההכרה ההרגשית של הקטן היא הדעת את ד' לפי האמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ׳

התחלת רגש ההודאה באה לאדם מצד תכונה העליונה שבנפשו שמתעורר כבר אל היושר והמעלה של הכרת טובה. ע"כ ראוי שיעלה אל יסוד היושר שהוא ההכרה בטוב הכללי.