הפשטה

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ו

בהשגות המופשטות, ביחוד באלהות, ישנם שני דרכי עיון: האחד, האמיתי מצד עצמו, כמו בכל מחקר חושי, והשני, האמת כפי ערכה אל שכל המשיג. והנה באמת התורה כולה נערכת כפי ערך שכל המשיג כפי המקבל, כי כל הטוב המוסרי נובע רק מהשגת זאת האמת, והאמת המופשטת שלא לפי ערך השגת השכל אין זה בגדר השגה, ועל זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". ע"כ כינו בזה התפילין למשל, בהם נאמרים דברי בינה, דברי אלקים חיים, אבל אין להם יחש אל האדם, מי מקשרם אל האדם שיפעלו עליו - הקשר של תפילין. כך ההשגה המופשטת נקראת בשם תפילין, טוטפת. וההשגה המגעת לשכל [נקראת] קשר של תפילין. ויותר יש להעמיק כי ההשגות המופשטות ודאי יש ערך ידוע לאמתתן מצד עצמן עם אמתתן ביחש המקבל, ומעלת השגת משה רבינו ע"ה, היתה שהודיעהו השי"ת גם אותו היחש והקישור שיש באלו ההשגות ואיך הן נערכות זו אל זו, אבל עצם ההשגה המופשטת לא נתנה להשגה, וזהו "ופני לא יראו".

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוקה בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו. ובאמת עיקר נועם העוה"ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה, אע"פ שהאדם אינו מרגיש אותה בשלמותה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ח׳

גדר עדות שקר הוא המעיד מה שלא ראה. והנה השגת האלהות היא מנועה משכל האנושי. יסוד האחדות לאמתתו הוא למעלה מהשגתו, ואיך יתכן שיעיד ע"ז. אמנם כ"ז הוא רק בהיותו מעיד ע"ז רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים מלימוד הנשגב הזה, נחשב לו כאילו הבין ג"כ את הציור של המדע, שתכלית הלימוד היא ג"כ הפעולות הנצמחות ממנו. ע"כ בהיותו קורא [ק"ש] ומניח תפילין, שהוא המעשה שמתייחס ביותר לקריאה זו, עדותו עדות נאמנה, שמכיר את האמת בחק מה שהוא צריך לפעול על המעשה. אבל בהיותו בלתי עושה המעשה, נשארת עדותו רק על הציור המופשט, וזהו נעלה משכלו, ולא השיג. א"כ הוא כאילו מעיד עדות שקר, דהיינו מה שלא ראה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט״ו

הורה כאן ידיעה בציור הנפשי, שהרגשת ההוד והיופי הוא כח נפשי, אינו בא מהגוף ומקריו, כי מצד הגוף החמרים הם צבורים באין הבדל בין משטר ומקרה, אבל הנפש היא המבחנת. ע"כ כח זה ישאר לעד אלא שיתרומם על מושגים יותר נעלים ויותר מתפשטים, כמו שביאר בס' פעדאן. ע"כ רמזה קשר נפשה אל דברים וכלים שתעודתם היא ההוד והיופי, מסרקאי וגובתאי דכוחלא.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם...ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית...ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

מוגבלותו של האדם לבטא בדיבור מושגים רוחניים מופשטים

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב...אמנם עומק הסקירה הזאת, של השלילה הפנימית מן צד החסרון שמתדבק בהכרח מצד חולשת הציור האנושי, יוכל האדם רק לציירו בשכל, אבל להלבישו בדיבורים הוא נמנע. כי די והותר הוא אם יעלה ביד האדם לסדר רגשו הפנימי לזאת התעודה הרוממה, ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי. אמנם משה רבינו אמר בתורה "הגדול הגבור והנורא", היינו ציור השלימות ב"גדול", היכולת ב"גבור", היחס אל השלמת הברואים בבחירתם "הנורא", שמזה מקור יראת ד', שמפי ד' השכיל כי אלה הציורים כשיתפרשו לא יוכלו להוליד גרעון בציור האדם...ע"כ אמר לו שלשה ההפסדים הבאים מריבוי השבחים: הא' סיימתינהו לשבחי דמרך, שזה עצמו ציור חסר מאד ומטביע הצטיירות של הגבלה באדם. ועוד, השתא הני תלת היינו צריכים הוראה להשתמש בהם בשכל דיבורי ממשה רבינו, ולהשתמש בהם בתפילה מאנשי כנה"ג שהתירו גם הרגש, ואת שבחתי' כולי האי, והתרת הרגש במקום שגם השימוש בציור השכל אסור מפני ההגבלה שבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ה

ההגשמה מגשמת את יכולת ההפשטה של האדם

המין המוגשם שלא יכול להתנשאות מעל לציוריו הגשמיים, לא התישבה דעתו בשום אופן איך יתרגש האדם בהרגשה עמוקה שמביאתו לברך מקרב לבו וחושיו הגשמיים לא יראו דבר, באשר הי' שורש פורה משיטת ההגשמה והזוללה והפחותה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י׳

היחס בין ההגדרה המופשטת של הזמן להגדרתו המעשית

...כשהמציאות הזמנית נערכת בציור הפרטי של האדם, הנה נערכת רק או בתור הכשר להבא או [כ]תכלית מנוחה בשביל [ה]עבר, ושניהם הם מקבילים לעומת היום, זמן המעשה והעבודה. ציור המושכל של הזמן, הוא נערך לשלש מחלקותיו ההגיוניות, עבר הוה [ו]עתיד, אבל ציורו המעשי הוא רק בעל שני מחלקות, עבר ועתיד, כי ההוה אין לו מעמד מעשי. ע"פ הסידור המעשי עומד הלילה בין שני הימים, וכל חלק מחלקי הלילה מתאים לענין שתי מחלקות היום, העבר והעתיד בזמנם, שע"כ יהיה הלילה ארבע משמרות. אבל בציור המושכל אין לנו כ"א יום ולילה, באפס מקום להעמיד הלילה בין שני הימים, ועל פיו יהי' שלש משמרות הלילה. אבל בין שנחשוב את הציור המושכל, בין [שנחשוב את] הציור המעשי, הלא יסוד המטרה של הזמן הוא העבודה, והיה ראוי להערך בסימני היום, שהם השעות, גם חלקי הלילה. ע"כ בין אי קסבר ג' משמרות הוי הלילה או ד' משמרות הוי הלילה, הי' ראוי לחשוב חשבון שעות, עד ד' שעות או עד שלוש שעות, כדי להשריש שהמטרה היא העבודה המיועדת בעיקרה לזמן היום, ושכר מצוה מצוה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

אבל כיון שיודע כבר איך להשתמש בכחותיו הפנימיים, אחרי שכבר קנה לו דעת העולם החיצוני, ערכיו והשערותיו, אז דוקא ע"י ההתיחדות הפנימית של תכונת הלילה יתנשא למרום המושגים היותר בהירים ויותר צחים ואמיתיים. וממרום ההשגות הנשגבות והכוללות יקח לו מעמד ג"כ להליכות החיים בחיי המעשה, ע"י מעוזה של אור תורה תמימה, ורקיע וארעא יחוברו לו בחוברת, להשכיל ולדמות כפי בירורי המושכלות היותר זכות ונשגבות, ממרומי מעל של עז העיונים היותר מופשטים אל שפל תחתית המציאות היותר קרובה ויותר נמוכה, מבלי לאבד דרך, ומבלי לטשטש לו את ציורי החיים שבעולם המעשה הקרוב ומורגש, שזה ישלים לאדם קבלת עול מלכות שמים של ערבית.

שבת פרק א׳ פסקה ח׳

היחס בין תורה מופשטת לתורה מעשית. התורה אינה רק חכמה נאצלת, אלא היא מרוממת את החיים. העיסוק המעשי בדיני ממונות משפיע על כלל חיבור החיים לתורה וקובע עליה חותם שהיא תורת חיים. תכלית התורה יוצאת אל הפועל רק בהיותה מתפשטת על ארחות החיים המעשיים. במקביל לקביעות בלימוד התורה, יש לעסוק גם בהופעתה המעשית, בלי לחוש על ביטול התורה העיונית

ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים. כלומר שצריך שתהי' התורה מתיחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה. ע"כ באשר רושם החלק המשפטי שבתורה הוא גדול מאד על החיים, כי החיים החברותיים א"א שיתקיימו בלא כח דין ומשפט, וכאשר התורה מנהגת את כח החיים במשפטיה ניכר רישומה מאד בחיים, ופועלת בזה שגם על שאר ארחות החיים תהיה התורה שולטת, ע"כ היו מאד זהירים שעסק תורתם העיונית לא יפריע את מהלך ההשלטה המעשית על החיים המעשיים מהשפעת התורה, שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל בהיותה מתפשטת על ארחות החיים המעשיים. ע"כ בתור השלמה לשקידתם העיונית, דהוו גרסי ביני עמודי, אולי להזכירם ג"כ על עמודי העולם, שהם האמת הדין והשלום, שעל שלשתם העולם עומד, וכולם כלולים בדין, כדחז"ל: כיון שנעשה דין בא אמת ובא שלום, הוו טפחי אעיברא דדשא, להורות שפתחי התורה מפולשים המה לדרך החיים, להוציא מהחושבים להסתפק בעסק התורה מצדה העיוני לבדו ואינם משתדלים להגביר את השפעתה על החיים המעשיים. אבל השלמים הללו ז"ל, עם כל עוצם קביעותם בחלק העיוני שבתורה, אמרו מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי, ולא יחוש על ביטול תורתם העיונית, כי זהו יסודה של תורה וקיומה התכליתי להראות קיומה בפועל בחיים המעשיים החברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ד

בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי

...החכם היודע ששכלו שלם בהלכה ראוי לדעת ערכו, למען תהי' אצלו הכרעתו תורה קבועה משמשת למעשה. כ"ז נאמר רק בענינים המעשיים שהם אינם עולים בשום אופן במעלה הגבוהה יותר משכלו של אדם בכלל. אבל בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי, גם אם יהיה נשגב וגדול מאד לעומת יתר בני גילו ואנשי דורו. אבל מה הוא נחשב לעומת גודל ערכם של הענינים האלהיים שבסודם יחקר. ובזאת יהיה בטוח שלא ימטו רגליו מדרך תורת ד' התמימה, בשומו דרך בעמקי העיונים היותר מסובכים. ע"כ ר"י ב"א שהי' מרבה לעסוק בצפיית מרכבה, כאשר נודע מדבריו בספר היכלות, ומאמרו בברכות בצפייתו האלהית כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, כדי שיחקק היטב בלבו הצד ההדיוטי של השכל האנושי לעומת עניני קודש הגדולים והנפלאים שהי' לו עמהם עסק, היה משים עצמו ג"כ בהנהגתו החיצונה על דברי תורה כהדיוט.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ה

האדם צריך להקנות לעצמו ע"פ לימודיו את הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות. מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון, והדרך לקנותם היא ע"י שימוש תלמידי חכמים

הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות ע"י הלימודים. כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו ע"פ לימודיו, רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אח"כ הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אח"כ הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות…שימוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיונים שבתורה, להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי אלהות, ולפעמים נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש, אשר אם יאמר האומר לבארם בניב שפתים לא יוכל. אמנם המשמש ת"ח ויכיר במעשיהם, וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים, המקיים "ולדבקה בו" ע"פ דברי חז"ל הדבק בחכמים ותלמידיהם, כי השפה והספרות לא יוכלו לתן כ"א את צל החיים של הקדושה (וההגיון) [והגיונה] הנעלה, אבל (ב)עצמם [של חיי הקודש] הם נמצאים בת"ח החיים ע"פ דרכי קודש אלה, והאמצעי להגיע לעומק הידיעה בזה הוא שימוש ת"ח.

שבת פרק א׳ פסקה ע״ג

באדם יש חכמה אנושית מוגבלת, והיכולת לרומם אותה היא ע"י ההיצמדות לחכמה האלוקית, בחינוך מעשי, התרגלות וניסיון ("כשהדברים מתבררים בניסיון"). החכמה האנושית נוטה יותר להפשטה, ואילו החכמה האלוקית יודעת שרק ע"י מצוות מעשיות יהיה ערך לרעיונות המופשטים. החכמה הזאת שמביאה לאדם להרבות דקדוקים מעשיים, היא עצמה ע"כ מתאמת היא לכל הדיעות היותר נשגבות והמדות היותר עליונות. לענין הדברים המסובבים מהמעשים, אמר "חכם בני", התחכם בפועל, לא רק בחכמת הלב לבד, לא רק בעוצם הרגש הפנימי שמלהיבך להרחיב הדיוקים שבתורה הנך חביב עלי, כ"א גם בחכמה המעשית שבה תבנה אותם הדקדוקים, ותילי תילים של ההלכות שילווך בכל מצעדיך. "ואשיבה חורפי דבר", המחרפים ואומרים שההשתקעות במעשים תרחק מהכונה הפנימית, והם מחרפים בזה בכלל מערכות אלקי ישראל, שהרי שורשה של תורה היא שמירת המעשים בפועל. אמנם כאשר ע"י חכמתך הילדותית, כלומר הרחבתך את הדברים המעשיים שהם ממשיגי החומר שמקומם נאות רק במצב הגוף שהיא ילדות לגבי עצמותה של ידיעת האמת המופשטת. תשמח לבי, ושמח לבי כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה, שהיא המדה החינוכית. המצב הנעלה של שמחת ד' במעשיו, מצד גודל ההשרשה המוסרית שפועלים דקדוקי תורה הרבים והרחבים, מה שלא יוכלו להביא לזה המון הגיונות מופשטים, "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר"

התורה האלהית היא בנוייה על יסוד חיוב האדם בעבודת ד' בדברים מעשיים, שהם דוקא בונים את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמדות הקדושות באדם, בכללו ובפרטיו. והנה לולא החכמה האלהית שהאירה עינינו במה לזכות את ארחנו ולמדה אותנו דרך חיים, שדוקא בעבודת ד' במעשה נזכה לאושר הקנינים הנעלים הרוחניים, ואם נחפוץ לאנות את עצמנו ולאמר שנזכה לקניני הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני, לא תעלה זאת בידינו. כי האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכל (כל) שלימות הטעונה חינוך מעשי היא טובה לאדם להשריש עצמו בהם בימי הנערות דוקא, כלימוד אומניות וכתיבה וכיו"ב. ורק בהתרגלו בחינוך מעשי ע"י דקדוק פרטי באומנות המעשית, רק אז יעלה במבחר ימיו וזקנותו להשכיל להרחיב את אומנותו ע"פ דרכי שכל של הרחבה, עד שימציא כלים חדשים נאותים ליהנות בהם הבריות. כן בכלל כל ימי חיי האדם כשמתרגל במעשים טובים, והמה מצות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלימות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המדות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור תורה, עד אשר ע"י העליה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם. אמנם לולא תורת ד' שהאירה לעולם בהדרכה זאת, היתה דעת האדם החלושה נוטה שצריך לקבוץ ולאחוז בתכליות עצמן, בשרשי הדעות והמדות החמודות, ולפנות עורף חלילה אל המעשים הרבים שהם נועדו ע"פ עצת ד' להכין הדרך לכל אלה. חלושי הדעות הללו נמצאו ג"כ בהרבה דורות, שהתאזרו בגילוי פנים וחוצפא סגיא, לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ומרשיעי ברית כאלה פשטו יד בנטיעות המעשיות לבטלן. ועוד הוסיפו סרה לאמר שהעסק במעשים ודקדוקם יעתיק את האדם מלכת עד השורש של הדיעות והמדות עצמן, וישתקע במעשים שהם עומדים עוד הרחק מהמכוון הפנימי של יסודה של תורה. אמנם יד ד' עשתה זאת שבאה המציאות וטפחה אותה על פניהם, שהרי במי אנו מוצאים כל מדה קדושה וטהורה, באיזה אומה אנו מוצאים דעת אלהים אחד בטהרתה וברורה, הלא באומה הקדושה ובבחירי בניה ששמו להם דרך התורה לקו, והרבו לדקדק במצות ובפרטיהן, ואלה הדקדוקים היו להם למחיה לרומם נפשם, לקדשם ולזככם במדות נעלות וקדושות, בקדושה, ענוה, אהבת צדק ואהבת הבריות, וכל מדות מפוארות שהן תפארת לו לאדם. והנה הרעיון שמביא את האדם להוסיף אומץ ודקדוק במצות בפרטיהן ועוד לדקדק ולהרחיב המעשה בחוג היותר מרווח לעשות סייג לתורה וכדומה, הרעיון העקרי הוא בא בזה מצד ההכרה הפנימית בגודל החשיבות הראוי להנתן מצד האדם לדברי אלהים חיים. "במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך", ובמה איפוא יראה האדם בפועל שדברי תורה חשובים בעיניו חשיבות אלקיית, רק במה שמרחיב ומדייק הרבה ועושה סייג לתורה ופורש מן הדומה לכיעור. "לשמור כדברך", דברך לא נאמר אלא כדברך, אע"פ שעצמותם של המעשים הולכים בעיקרם אחר התכליות הנפלאות הגנוזות בהם, מ"מ בכלל יש תכלית המקיפה את כל המצות כולן, והיא ההכרה העליונה המשתרשת בלבו של אדם בהגדלת שם ד' ית' המביאה לכל טוב. א"כ הסבה המביאה להוסיף דיוקי תורה במעשה הוא הרעיון היותר נאצל ויותר גדול המקיף את כל החמודות כולן. ואע"פ שאין האדם יכול לצייר בלבבו את עומק האמתיות של התכליות הגנוזות בכל מצוה בפרטה, מ"מ דבר זה עצמו, מה שמצד נערותו של האדם בעולם הזה מצד חומרו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן, א"כ החכמה הזאת שמביאה לאדם להרבות דקדוקים מעשיים, היא עצמה ע"כ מתאמת היא לכל הדיעות היותר נשגבות והמדות היותר עליונות. שהרי הצד הכולל כולן הוא הכרת כבוד ד' וגדלו, שזאת ההכרה תביא את העולם כולו לשכלולו ותיקונו העתיד, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים". ע"כ ברור הדבר שהסיבות שמביאות להרחיב דיוק המעשים במצות, יביאו ג"כ לכל החמודות המכוונות במעשי המצות כולן, ומתוך שהסיבה שמביאה לדיוק המעשים היא כ"כ גדולה ועליונה, ע"כ התוצאות היוצאות משמירת הדיוקים מביאות בפועל להשריש ג"כ עמוק בלבבות שומריהן את כל החמודות של הקדושות התכליתיות. וכשהדברים מתבררים בניסיון הם מטפחים על פניהם של חורפינו שאומרים: הרי אנו משתקעים יותר מדאי במעשים ודיוקים שעל ידם הננו נעתקים מהתוך והתכלית, כי אדרבא, הננו רואים בפועל שכשם שהסבה הגורמת להרשים את האלהיות שבמצות וכבודן ע"י דיוקי המעשים, היא סבה אדירה ופנימית המרוממת את הנפש ומקדשתה, כן המעשים עצמם והמון הדיוקים היוצאים מנטיה קדושה כזאת הם דומים לשרשם להגביר את הרוחניות וכל חמדת הקדושה בנוצריהם. "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", דרשו ע"ז חכמים ז"ל: הרבה דברים גזרו סופרים עלי וקבלתים באהבה. באמת רק מצד אהבת ד' הגדולה הנטועה בישראל נטתה האומה תמיד לבקש שמירה דיוקית והרחבה רבה במעשי התורה והמצוה, ע"כ באהבה קבלה האומה עליה גזירות חכמים, שהרי לקיימן ולאשרן צריך הגוי כולו, אי איכא הגוי כולו אין. וע"כ נתפשטו גזירות חז"ל וסייגי התורה בישראל, מפני שהם נאותים לנפש האומה, האוהבת את ברית אלהיה באהבת שמו ית' הנקרא עליה, והיא מבלטת את אהבתה הפנימית הזאת שרשפיה רשפי אש שלהבתיה, ע"י הוספת דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפועל. עירובין, בהם ניכר הרבה הצד של גדולת הערך של המצות ואלהיותן, שע"כ צריך להרחיק ג"כ מדבר שיוכל הציור הנערותי של האדם לטעות ולומר שכשם שאין איסור בהוצאה מרשות המיוחדת למשותפת, כן אין איסור מרה"י לרשות הרבים. בנטילת ידים, ניכרת יפה הפעולה של הקדושה הצריכה להיות נמשכת בהליכותיהם של ישראל. הקדושה המעשית הזאת של טהרת הידים מעירה על טהרת הפעולות בכלל, ומביאה בזה לטהרת הלב והנפש. על ערכה של הסבה שהביאה להרחבת הדיוקים אלה המעשיים נאמר "בני אם חכם לבך", ולפי המצב הראוי לבן צעיר הכרח לאחוז בהרחבת המעשים כדי לגלות על ידם האהבה הקדושה הגנוזה בנפשך, תדע שזאת הסבה עצמה תביאך לעוצם התכליות עצמן, שהן גנוזות בלבי. כלומר סוף שבזה הדבר עצמו יתרחבו יותר הכונות העליונות שהן עצמן הלב והתוך של התורה ומצותיה, כפי המדה היותר גבוהה שהיא ידועה ליוצרן ונותנן ית'. "אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", לפי מדתי. ולענין הדברים המסובבים מהמעשים, אמר "חכם בני", התחכם בפועל, לא רק בחכמת הלב לבד, לא רק בעוצם הרגש הפנימי שמלהיבך להרחיב הדיוקים שבתורה הנך חביב עלי, כ"א גם בחכמה המעשית שבה תבנה אותם הדקדוקים, ותילי תילים של ההלכות שילווך בכל מצעדיך. "חכם בני ושמח לבי", כפי מה שתוסיף להיות מדקדק במעשים בפועל, כן תתגדל ותתאדר אצלך קדושת נפשך הפנימית שהם שמחת לבי. "ואשיבה חורפי דבר", המחרפים ואומרים שההשתקעות במעשים תרחק מהכונה הפנימית, והם מחרפים בזה בכלל מערכות אלקי ישראל, שהרי שורשה של תורה היא שמירת המעשים בפועל. אמנם כאשר ע"י חכמתך הילדותית, כלומר הרחבתך את הדברים המעשיים שהם ממשיגי החומר שמקומם נאות רק במצב הגוף שהיא ילדות לגבי עצמותה של ידיעת האמת המופשטת. תשמח לבי, ושמח לבי כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה, שהיא המדה החינוכית, "חנוך לנער ע"פ דרכו". ובזה "אשיבה חורפי דבר", ראו כי שקר אמרתם שהדקדוק המעשי מפסיד את התוך, כי ראו נא אלה הבנים מרבי הדקדוקים, כמה הם קולטים בקרבם דוקא ע"י דיוקיהם את התוך והכונה הכללית שבתורה ומצותי' לאהבת חסד ותורת חיים, שמאור פני עליון. ונאות מאד "ואשיבה חורפי דבר" לנטילת ידים, שמחרפינו אמרו שהדיוק של הטהרה החיצונה הביא לזלזל במדות הרחמים והחמלה וכיו"ב. וכיון שאנו רואים שבמי אתה מוצא מדת החסד הרחמים והחנינה, בעם ד' אלה המצויינים בדקדוקיה של תורה, הרי החורפים מוכרחים להיות נאלמים, כי יראו שהמה מהבל יחד ודבר אלהינו יקום לעולם. ע"כ כשתיקן שלמה עירובין, להרחיב דקדוקי תורה במעשה בעניני שבת, ונטילת ידים, שהיא טהרה חיצונית מעשית, יצתה ב"ק ואמרה: בני אם חכם לבך ובאת להרגיש שיש חובה להראות את ההדר האלהי של התורה והמצוה ע"י הרחבת דיוקיהן בפועל, "ישמח לבי גם אני", אע"פ שמחשבותי גבהו ממחשבותיכם ודרכי מדרכיכם, מ"מ חכמת הלב שלכם מכוונת היא בערך של יחש אל לבי ותכלית הנשגבה שלי בתורה ומצותיה. ואמר עוד "חכם בני", כלומר לך בדרך חכמה זו של הרחבת המעשים בעיון דיוקי תורה ושמירת גדריה, "ושמח לבי", מזה יתגדלו אצלך הטובות הרוחניות שהן שמחת לבי. "ואשיבה חורפי", הטוענים שאין יתרון לעבודה מעשית, וק"ו המחרפים ואומרים שהיא מזקת את התרוממות הרוח והגיון הלב, אשיבה אותם "דבר". הנה לכם משל חי, "בני בכורי ישראל", השומר את הצד המעשי שבתורה ומדקדק בהרחבתו, וראו כמה נאים דרכיו וכמה נעלות הנה תכונותיו, עד שהוא משמח את לבי, כלומר נטיותיו הפנימיות הן הולכות לדרך העולה לתיקון היותר שלם לעולם כולו, עד שיביאו את המצב הנעלה של שמחת ד' במעשיו, מצד גודל ההשרשה המוסרית שפועלים דקדוקי תורה הרבים והרחבים, מה שלא יוכלו להביא לזה המון הגיונות מופשטים, "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר".