השגחת ה'

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

בין אם הגאולה ניסית ובין אם היא טבעית, היא מצריכה הרבה סייעתא דשמיא

יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו...והנה א"י ודאי מוסיפה שלימות, ו"העם היושב בה נשוא עון", ואוירה מחכים. אמנם ר"י שעליו אמר שמואל אין זה ילוד אשה, לא היתה שלימותו הפרטית נחשבת בעיניו כלל נגד שלימות הכלל. ע"כ ראה בא"י רק מעיין ישועה להשלמת הכלל. ע"כ אמר שראוי שכל יחיד לא ירשה לעצמו להנות לאור שלימותה, כ"ז שלא הגיע הזמן שיוכל הכלל ליהנות ממנה. וע"ז צריך ודאי פקידה שמימית, ע"פ נס או ע"פ טבע. אבל איך שיהי' צריכות הסבות שיזדמנו באופן שיוכל הכלל להתנחל בא"י וליהנות מטובה הגשמי והרוחני, שקשורים זה בזה. והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. נראה שעל זולתו חשב לפחיתות כבוד להם להתפלל שלא יארע על ידם תקלה ומכשול בין בדיעות בין בדינים למעשה, שחייב להחזיקם בערך צדיקים וחסידים ששומר השם ית' רגליהם מלכד וממכשול.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ד

בראש השנה מדגישים בתפילה את עניין ההשגחה הפרטית, כחלק מתיקון הכלל

בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כדפי' רבנן ז"ל כבני אמרנא, דהיינו להורות על ההשגחה הפרטית האישית, לא רק השגחה מינית וכללית. ובאשר כלל הרבים בכללות מצויין במספר עשר שהוא התחלת הכלל, מורה לעומתו יחש היחיד של כל אחד ואחד מהרבים במספר תשעה. ע"כ חנה כשבקשה שיעשה השי"ת חפצה הפרטי למעלה מדרך הטבע הכללי, שלא היתה ראויה ללדת ויעשה נס לצורך יחיד, הי' רק בחק ההשגחה הפרטית. ע"כ הזכירה בדיוק תשע אזכרות בתפילתה, להורות על עוצם ההשגחה האישית. ובר"ה, אז הוא זמן שאנו צריכים ביחוד להשכיל בציור ההשגחה האישית, כדי להיטיב ולשפר המעשים הפרטיים, ולאפושי ברחמים כ"א על עניניו הפרטיים ג"כ שמזה תבנה הצלחת הכלל, כשיהיו כל הפרטים מוצלחים. ע"כ תקנו התפילות ג"כ במספר תשעה.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

ראוי שהמציאות הכללית תעורר בטבעה רגשי לב האדם להתפלל. ע"כ תפילת שחרית, ראוי שתעורר לבבו נפלאות וחסדי השם ית' הנראים לעין כל בוחן בזריחת השמש. ותפילת המנחה, תעוררהו השגחת השם ית' וחסדו הנראית בשקיעתה, שכולם נערכים בחכמה וחסד רב.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב

אמנם להתנצלות על עצם הפרישה לסכנה, שאינה ראויה לצורך פרנסה בגדר הבוטח בד' באמת, כד' החסיד בחוה"ל על המפליג בארצות רחוקות לפרנסתו, שיש בזה מחוסר בטחון, מ"מ לא תעזבם [גם] ביד המקרה. גם בהיות שעצם הפרישה לבא לזאת המדה היא דבר עבירה בגדר שלימות הראויה. אפי' בשעה שהם פורשים לדבר עבירה יהיו כל צרכיהם לפניך.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה ואהבת ד' עם העמדת כח המוסר וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ו

מי שיסכל עוצם השגחת השי"ת הפרטית, יוכל לטעות שכח הבריאה ילך בכללות ויברא לפעמים גם דבר שלא ימלא תפקידו. אמנם המסתכל יפה ישכיל שאין שום מקרה נמצא, וכל הנברא נברא בצביונו להשלים תפקידו, ואם לפעמים יזדמן שלא ימלא תעודתו הוא ג"כ לתכלית, או מצד חטא קדום או להעיר לתפילה, אבל עכ"פ הכל דבק בהשגחת השם ית' העליונה. והנה האיש והאשה יצאו מטפוס אחד ביצירה, ואם הי' כח היצירה הולך בכללות מבלי להקפיד על פרטים, הי' ראוי שימצא באשה איזה דבר שבא רק מצד כח היצירה המינית אע"פ שבפרטות אין תועלת, אבל לא מצינו כן. וה"ה בכל הפרטים של הברואים, כ"א הוא בכשרונותיו המדוייקים לפי ערכו ומציאותו, ומזה נלמד דעת ההשגחה הפרטית. א"כ גם באישים ההשגחה היא פרטית על כל דבר וענין. ע"כ כיון שנבראו בה דדים להניק ודאי [שנבראה] תכונה זו לצורך, ע"כ ראוי להתאמץ בתפילה להוציא השלמות המוכנה מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ׳

על הרעות הנופלות בעולם נוכל לנקות מהן את ההשגחה האלהית כשנאמר שהנה באות מהכרח החומר. והנה אם הי' גבול בטבע החיוב, מה שאין בו ציור ליכולת, אז אין באמת מקום תלונה אפי' לפי הרגש החיצון בלא העמקה בטוב העצה העליונה הבאה לאחרית טובה. אבל כיון שבאמת אין כל גבול ליכולתו ית' הבלתי בעל תכלית, א"כ כל הרעות אפי' מה שנעשה בבחירה, אין לנו ליחסן מצד הכרח טבע החיוב של החומר כ"א שכך נוצר החומר בכונה שיהי' עלול לאלה החסרונות, בשביל להוציא הטוב הגדול הנמצא דוקא ע"י סבת החסרונות הגדולות הללו, וזהו מכוון שחזר הקב"ה והודה לאלי', שלא נעשה כל חסרון מצד הכרח כ"א בכונה, וממילא נצמח מזה שיש ג"כ בחק יכולתו ית' גם לתקן זה החסרון של הבחירה בעת שיגיע הענין שתצא התועלת בהכריח את הבחירה לצד הטוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

והנה די הסיפוק באופן משוכלל מבינים אנו בציור הכסף, שהכסף הוא דרוש למשלח יד גם לכלי תשמיש מכובדים הראויים לאדם מכובד. אמנם בזהב יובן כבר ערך המותרות, מאשר לא תשבע עין האדם. ע"כ אמר שבאמת לפי תכלית ההשגחה האלקית רק "כסף הרביתי לה", די סיפוק באופן משוכלל העתיד להיות. אמנם מצדם שחשבו שכבר יש בידם די שלימותם והותר, וא"צ לשום שכלולים גדולים שדורשים תכונה רבה, ע"כ חשבו שהם יש בידם זהב מותר רב מאד, "וזהב עשו לבעל". וההודאה היא הוראה שבאמת כפי מצבם ההוה הי' להם מקום לטעות שכבר יש בידם מותר, ושיש תכלית להיות דורש רק לחיי הזמן ולא לשכלול ושלימות, ומבינים אנו מזה שלא היה ריבוי הזהב לבלי תכלית כ"א לתכונה טובה ותכלית המועילה מאד.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ד

יסוד הדבר, שכאן נפגשה סתירה בהתחייבות חק ההנהגה, שמצד ישראל שכבר אבדו בזה הרבה מערכם עד שלא היו ראויים לאותה המעלה שכיוונה בהם ההנהגה האלהית היו ראויים לכליון, כדי שע"י זה ההעדר יבא עם שלם ומוכשר לאותו הטוב הראוי להיות לפי הכונה העליונה. אלא שמשרע"ה עמד בפרץ, וע"י כחו הגדול שהתאמץ להנהיגם ולרוממם גם משפל מצבם, עד לסוף שיזכו לבא להמעלה העליונה העתידה להם, דבר זה עיכב את המהלך שהי' ראוי לפי ההנהגה האלהית מצד עצמה וממילא אי אפשר שיבא עליהם כליון ח"ו, באשר יש להם תקוה להיות מתוקנים. והמשל יפה כאדם שתופס את חבירו בבגדו, שאם הי' רצון האדם חזק ומוסכם דוקא ללכת ולא להיות שוה בדעתו לדעת המעכבו, הי' אפשר לעזוב הבגד בידו. אמנם מה שהתעכב ע"י תפיסת הבגד הוא אות שכך הוא ג"כ רצון המעוכב, שע"י עיכובו של חבירו יתעכב. כמו כן ההשגחה האלהית הכינה גדולי העם, שאף בשעת הקלקלה היותר נוראה שראוי כבר מצד סדרי ההשגחה לבא לכלל תיקון של אנשים שלמים הראויים לבסוף לתכלית הטוב, שיגזר כליון חרוץ מצד העם שקלקל מעשיו הרבה עד שאי אפשר לו כלל שיתרומם כ"א שירד וישפל מטה מטה. אמנם כ"ז הוא רק מצד כללותו, אבל צדיק יסוד עולם, וע"י יחיד שנבחר להיות מעז לעתות בצרה, שהוא יתקן את הכלל, שישובו להיות ראויים לבא לחפץ עליון שהוא תור אדם המעלה, יעוכב הסדר, ותחת כליון חרוץ יבא שטף צדקה, ועל כיוצא בזה נאמר "ומלט הוא את העיר בחכמתו".

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה

ע"כ אמר "ואנכי לא אשכחך", שלעולם לענין יתרון ותוספת מעלה תהי' ניכרת מעלתך היתירה והעליונה כי לא לריק יגעת. ומעשה העגל מתוך שעל ידו גרמת לכל הכבוד הזה לכלל האנושיות לא יוכל לעשות בך רושם נצחי, לפחיתות. והיינו דאר"א, מ"ד "גם אלה תשכחנה" זה מעשה העגל, "ואנכי לא אשכחך" זה מעשה סיני. שדרך ד' אדון כל המעשים המנהיג כל יצוריו למעלה ושלימות נפלאה מאד, עד שבסוף ההנהגה יתבאר שהחסרון יהפך כולו ליתרון ושלימות, אבל הצד היתרון שהי' אפשר להפחות מפני התפשטות השלימות זה לא יחסר כלל. ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ח

והוסיף המשל להחכימנו, כי א"א כלל שיהי' דומה ציור עומק היראה מצד סוגה של משרע"ה גם בהשפילו להשקיף על ערכינו כפי מה שהיתה מצוירת אצלו, אלא שבשינוי הערכים תהי' התוצאה של האמת כפי המקבלים נכונה ומתאימה לסידור החכמה העליונה, שזהו רצון אדון כל, "המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ".

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז

השגחת ה' על הצלחת האדם לממש את רצונו להשתלם

ושוב מעשה בר"ח ב"ד שהלך ללמוד תורה כו' א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' אריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי כו' אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. יש [דרך] עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש [דרך] עבודה תלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. ומי ששם מעינו לעבודת השכל, העיקר אצלו ההשגה הטהורה, ע"כ אין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו שלימות בדרכו. אמנם הבורר לו דרך ההרגש, התפילה והתקבלותה היא מסייעה להרמת מצב עבודתו, ע"כ תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ה

פעולת תפילת כל אדם על עצמו היא נערכת כפי הערך שתפעול התפילה עליו, על הטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל המבוקש. והכרח המבוקש שמעוררו לתפילה הוא תמיד מכוון ע"פ החכמה העליונה, להוציא אל הפועל אותו הרגש שהמתפלל צריך להשלמתו האמתית...ולהבין תכונת הדבר מבלי השתבש בתוצאות משובשות שאפשר להיות נדון מפרטי התפילה ותועלתה, היא נכבדת שתהי' עצם התפילה שלמה ופועלת במילוי תנאיה המשלימים את דעת אלהים האמתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ו

התפילה צריכה שתהי' מוגדרת בציור המתפלל, שצריך להשכיל שלא מצד חק שלימות העליון ית' לבדו היתה ראויה להמצא, כי הלא לפניו נגלו כל תעלומותיו ולא תוסיף לו התפילה חידוש ידיעה ושינוי רצון חלילה לו. כ"א מפני שהאדם מוגדר בהרגשתו, וידיעותיו מתקשרות ע"פ הוספת ההרגשה, וחסד השם ית' נמשך עליו להשלימו כפי מדתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ז׳

תכלית המציאות היא כדי שתצא אל הפועל הבחירה הטובה של עשיית הטוב והחכמה בחופש גמור מרצון וחפץ פנימי. אמנם הבחירה תלויה באדם, ע"כ בשעה שבנ"א הולכים בדרך ישרה ומתנהגים ע"פ התכלית שראוי לפיה למציאות שתמצא, כי ישמח ד' במעשיו, חשובה כל המציאות כולה בדרכי קיומה והפרחתה כאילו היא קנין האדם. אבל בהיות האדם משחית דרכו, ומצד בחירתו היתה תכלית המציאות נהפכת לרועץ. אבל הלא חפץ ד' לעולם יהי', ודבר אלהינו יקום לעולם, ומסיבות רבות מכריחות תעמודנה להשיב את האדם אל שלימות תכליתו. אבל כ"ז רק מעשי ד' המה ואין לאדם בהם יחש, ע"כ פעולות שכלול המציאות אז מתיחשות רק אל השם ית' לבדו, "ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני".

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ג

ובר קפרא בהיותו אינש בדיחא, ומאמר החכם נודע שהשחוק מבטל המורא, אע"פ שודאי הי' כל ענינו במדה ובמשקל הקודש. אבל אלה התלמידים שגו בזה שחסרו המורא הראוי, כאמור בזוהר (ע' בשלח נ"א ב') מאן דחזי מלכא ואנפוי נהירין סבר דלית בי' דינא, אבל חכימין ידעין דאית ג"כ דינא אלא דאורחי' דמלכא הכי למיהוי אנפוי נהירין. וה"נ דרך עבודתו הי' בשמחה וטוב לב, אבל המורא הראוי לרב גדול וקדוש ד' שכמותו לא יתכן שיחסר מלב התלמידים באשר מורא חכמים הוא מעמודי העולם, וההשגחה העליונה מדקדקת בזה מאד.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

היופי הוא הסדר המתוקן והמורה ביותר על כונת מכוין במעשה. כי אפשר לפי הציור המדומה שתזדמן תועלת מושג מדבר במקרה, אבל אי אפשר כלל שיזדמן דבר לוקח את הלב ביפיו ויהי' בלא הערכת מערכה בכונה, שמשפט היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקביל. ע"כ ראשית ההתבוננות במעשה ד' היא מצד חוקי היופי השולטים בכל המציאות הרוחנית והגשמית, העצמית והמקרית. וחק הזה הוא שולט גם בסדרי הזמנים, עד שבהסתכלות כוללת נבין סדרי המאורעות כולם גם אותם שלא נרגיש בהם כל יופי, איך הם משלימים להיופי הכללי והסידור המתוקן. ויופי המקרים שבזמנים מתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך אחד באחד יגשו, יביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל נוצר, עד שלא תמצא שום מקרה של פעולה שלא ילוה עמו היופי, ואפי' האומנו[יו]ת שיסוד רובן הוא בתועלת החיים החומריים בסבתן העקרית, נלוה עמהן בהכרח חק היופי שכ"א ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, ויש יחש לאומנתו של כל אחד ואחד עם כחות נפשו עד שלא תשאהו רוחו להחליפה באחרת. וזוהי התבוננות מעולה על דיוק ההשגחה העליונה ושלא יש דבר נעזב מחכמת אדון כל המעשים, והיינו דאמרי אינשי תלי קורא לד"א ואיהו דידי' עביד, פי' אפי' תשתדל לצייר לפני העסוק במלאכה פחותה שלפי ההשקפה יש בה עסק עם כיעור, להתוות לו מלאכה אחרת שיש בה עסק עם יופי, לא יתבטל עי"ז מחשק מלאכתו אע"פ שחק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחר היופי, אלא שיש כאן חק יופי חזק מאד (המתאמת) [המתאים] את אומנותו עם חוקי נפשו, ואפי' יחש הכיעור הוא ערוך ביופי פנימי שרב כחו למשוך אליו את נפשו לבל יזח ממנה, כדי שישתכלל העולם בכל דרכי ישובו. וכמו כן ההשלמות הדורשות זמן, כ"א מהנה בשעה שהזמן דורש לתן כוחות רבים על איזו חכמה ומלאכה היא נתונה לחן בעיני העוסקים בה, אע"פ שיש בה דרכים שאינם ראויים לכבוש לבבות, והכל מפני שיד ד' עשתה זאת שהכל יהי' יפה בעתו. ובמקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר למי שמסתכל בידיעה עמוקה בהן. למשל, המלחמות אינן יפות כלל אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשו[יו]ת של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינן יפות בעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה, והוסכם שהחרב הוא תכשיט והגבורה במלחמה היא תפארת לבעלי', והכל מפני שהוא יפה בעתו, ולעת שלא יהי' בו צורך ע"פ ידיעת החכמה האלהית, יתבטל היופי ממנו ומכל הדומים לו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד-אל, אלהים חיים, הטוב והמטיב ב"ה. והשקפה שני' על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעיים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית, גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, ראש תוך וסוף. ע"כ יסוד הקיבוץ נחשב במספר שלשה, שבזה יכוון הדבר ליסוד שלש ההכרות הראשיות, שבהן תסויים הצלחת הידיעה האמיתית, וממילא כל הטוב של ההנהגה ביחש האדם ודרכיו, המסתעף ממנה. והנה ההכרה תמצא אפשרות מצד הגיון חקירת השכל והניסיון מהקודם אל המאוחר, בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכלל ויבין [כי] כל מעשינו יד ד' בם שולטת להנהיגם לתכלית ראוי', לטוב עליון. וזה יקרא גדולת ד', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלים שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ד', כ"א גם הדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ד' המה, לתכלית נשגבה היוצאת מהם. למשל, כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתן לא הי' עולה על דעת שיש להן תכלית נשגבה. וזאת היא גדולת ד', שיכיר איך הוא גדול אדונינו, עד שאפי' המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר. והנה אחרי ההכרה שכל הפעולות הרחוקות נעשות בהשגחה עליונה מדוייקת, אז יגיע האדם להסתכל כמה רוממה ונאה היא המטרה שהוא הים הגדול שגם נחלי הפעולות הולכים אליו, וזוהי רוממות שם ד'. ע"כ אמר דוד: "גדלו לד' אתי", כלומר המשיג את סוף התכלית יכיר איך היו הסבות נאותות כולן להוביל אליו, וכמה גדולה היא יד ד' שהלכה לאין ערוך במרחק רב במקום וזמן ובמדריגות רחוקות לפי ההשקפה מהבאת התכלית העליונה על ידן, ע"כ "גדלו לד' אתי", הכירו כולכם על ידי גדולתו ית' ורוב חסדיו שהכל הכין לטובת יצוריו העליונה. "ונרוממה שמו יחדיו", הכרת עוצם חשיבות התכלית באיכות זו, תהיה מכולנו יחדיו. כי בבא הזמן המאושר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ע"כ בהיות רוממות שם ד' מכוונת לעומת הקדושה העליונה של הכרת ערך איכות התכלית העליונה של כללות ההנהגה העליונה, לא יתכן להיות בה עיקר וטפל כ"א אחדות הידיעה מפולשת בכל הכתוב לחיים. והנה זאת היא המדרגה הנאמרת ע"פ השגת רוה"ק, שלפעמים מתנשאת הנפש מעל להמושגים הפרטיים ומכרת את קונה ודרכיו העליונים. ע"כ בהיותה משערת שהיא רוממה אז ממצבה הרגיל, תקרא לעומת זה ע"פ הכרתה רוממות שם ד' ההשערה של הוד התכלית העליונה. אבל למעלה מזה היא השגת אדון הנביאים, והיא התעודה של התורה שאלי' נבא כולנו יחד עם ד', כבקשת וברכת האדון, "ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם", וברכת חכם ודאי תבא לעתה הראויה. הוא ע"ה בהיותו תמיד עם ד' לא היתה אצלו ההשערה העליונה, שהיתה ידיעתו האמיתית ברוממות ערך התכלית העליונה, דבר של רוממות. ע"כ לא אמר: ארומם שם ד', כ"א "שם ד' אקרא", בקריאה השוה לכל רגשות חייו התדירים, ולא מכח קיבוץ ההשקפות הפרטיות בא לידיעת איכות התכלית, כ"א בידיעה אמיתית מצד עצמו, ע"כ "הבו גודל לאלהינו", בהיותכם מכירים ע"פ ערך התכלית העליונה הכרח הסיבוב הגדול שצריך ע"ז להמון הפעולות הרחוקות, שכולן מעשה ד' הגדול הן. והנה המעלה הראשונה של "גדלו לד' אתי" תבא ע"י הדרישה השכלית. והמעלה הגדולה ממנה של "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו" תבא ע"י הבנת האמונה ביסודה, שלשני אלה יביא הקיבוץ השלם של יראי ד' וחושבי שמו. וכשם שבההנהגה הכללית יובנו כל הארחות הרחוקות בהיותן מקושרות לתכליתן הנעלה, ונעשות כולן חביבות, כך בההנהגה הפרטית של האדם, תישר כל דרכיו בהיותו מתדמה לקונו, לעשות כל דרכיו הרחוקות לפי ההשקפה ההמונית כאכילה והרחבתה כולה מחוברות בלולאות החכמה העליונה, עד שלא תקוץ בה גם הנפש החכמה מאד, כ"א תתענג על ד' ועל טובו, וזאת היא מטרת המוסר הנעלה הקבוע מזימון של שלשה. כי בהתאחדות ההשקפות השונות של בנ"א, ע"י הידיעה של האופן המחבר את המושגים הרחוקים תושקף האמת לאמתתה, ואין ב"ד שקול. ושולחן כזה הוא המביא תכליתו להקרא "זה השולחן אשר לפני ד' ". וכשנתבונן ביותר תבא לנו השקפה יותר מופלאת, שהמסתכל בידיעה ברורה בכל דרכי המעשים כולם איך הם מתרתקים לשלשלת אחת נכבדה, הוא לא יפליא עוד בין המטרה אל התכלית, וכל מעשיו כולם קדושים לו כי הם חלקים מחלקי התכלית העליונה, ע"כ הוא תמיד רק קורא בשם ד'. אמנם המקבלים, שאינם ראויים להידיעה הברורה הזאת, יכירו הבדל בין תכלית לאמצעיים, ותהי' מעלת המשיג האמיתי בתור קדושת ההנהגה שאין עמה הכנה וחולין כלל, וזאת היתה מעלת אנשי הסגולה, אוכלי חולין על טהרת הקודש בזמן ביהמ"ק. אמנם המקבלים הדרכה עליונה כזאת יבאו עלי' ע"י שהם באחזם דרכם יאמר עליהם: "הבו גודל לאלהינו", וכפי מעלתו העליונה לא יוכל לעולם להשתתף ב"הבו גודל", כי מעלתו היא קריאת שם ד', ויהי שם עם ד' וקרן (אור) עור פניו. אמנם המעלה הכוללת לכל שלמי המעלה, אם לפעמים יתרומם האדם אל מעלת הקדושה, אבל לא יוכל לעזוב תמיד מעלת הגדלת שם ד', שהיא מעלת הטהרה וקשר המעשים להשגת תכליתם. ע"כ בכתבי הקודש נאמר: "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו". וזה הוא יתרון האמונה, שעלי' נאמר: "וצדיק באמונתו יחי' ", כי יוכל על פיה להתקדש בדרכיו בהיותו הולך בעצת ד' גם במעלה שלא יוכל להגיע עדיה מצד שכלו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

וכאשר כל מושכל נבנה משלשה חלקים, חיבור שתי הקדמות והתולדה המתחייבת, וכמוהו בדעת האלהים ע"י הערת הלב באמונה להסתכל במעשי השם יתברך. ההשקפה הראשונה מהמון הברואים וכחו וגבורתו המלא עולם, וכשיתקבצו לו המוני ידיעות והשקפות רחבות בכלל המציאות ימצא בהם הקשר הנאמן המורה על כוונת הטוב והמטיב יתברך לחסד ורחמים, בין מריבוי הברואים ובין משלשלת המעשים ע"י ההסתכלות בהליכות המקרים האנושיים הכלליים, כאמרו "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". שקיבוץ הפרטים של הידיעות אל הכלל תבורר ההשקפה האמתית מדעת אלהים, ויהי' האדם פונה ע"י זה למעלה להתאזר חיל בהשלמת עצמו וזולתו, כי זה חפץ אדון כל ית'. ע"כ יפורש אמן, אל מלך נאמן. "אל" מורה על הכח והגבורה של עצם המצאת הברואים וכל עלילותיהם. "מלך" מורה ההנהגה וההשגחה שמנהיגם לטובתם השלימה. ו"נאמן" מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצוי' להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב. ע"כ "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך", כי "דבר אלהינו יקום לעולם" והטוב המיועד א"א שיופסד ע"י כל המון גלגולי סבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם אבל אין זה כ"א מפאת השקפתינו הקצרה, אבל כשנשא דעה למרחוק נראה כי ימין ד' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו. א"כ בהוראת האל"ף של ["אמן"], יובן קיבוץ הידיעות הבונות אח"כ את הכלל מפרטיהם. ב"נאמן" שהוא הנו"ן האחרון, החתימה של ההסכמה הכללית כשכבר הוכרו הפרטים וסידורם. והמ"ם שבאמצע הוא המושג הכללי שבא ע"י חיבור הכלל עם הפרטים, שהוא מלך עולמים ודברו הטוב לעולם נצב. וההסתכלות הכללית שלימותה בציור הלב, היא תלויה בודאי באיכות ההתעוררות הטבעית הטהורה שבאה ע"י הברכה, שהתעורר על ידה באמונת הלב. ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל. ולא אמן קטופה, כשמשלים הפרטים צריך שיסדרם לכלל כמדע מבורר שצריך לעמוד בתור שיטה משוכללת מבונה בכל חלקיה המתאימים, ע"כ צריכה שתהי' שלמה ולא קטופה. ובשלימות הכלל יתבאר תואר "נאמן", כמו שבריבוי המעשים והעלילות הנוראות יתברר תואר "אל".

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

ע"כ המשחרר עבדו, שגורם עכ"פ בהמשך בביטול העבדות גם אצל ישראל, הוא עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבדו, ומראה בזה שאינו מכיר יתרון המדות הקדושות שראוי שיקבעו בישראל ע"פ התורה הקדושה, שאז תהי' העבדות ברכה להאנושיות כולה, וביחוד שע"פ ההשגחה העליונה שביחוד התגלתה בישראל, נזדמן תמיד, ויזדמן שהגרועים שבבנ"א יהיו העבדים, ותחת שבהיותם בני חורין הם הפושעים הגדולים שדנין אותן באסורים קשים ולפעמים ביסורין או במיתה, אז בהיותם עבדים אימת הרב הישר ותכונתו הטובה היתה מונעתם מכל זה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד

דייקנות ההשגחה. חשיבות חקירת הסיבות הטבעיות והרצוניות שבהן משתמשת ההשגחה, שאינן רק כיסוי לסיבה האמיתית, אלא שהן עצמן חלק מההשגחה

שלש סבות הן, סבה טבעית, סבה רצונית, והכלל של כולן הסבה ההשגחית, שהיא מחוללת מצד יד ד' יתברך אשר הועיד לכל דבר וענין תעודתו, באשר אין לך דבר שאין לו שעה. ע"כ למדנו שגם בהיותנו יודעים את הסבה ההשגחית אנו צריכים מ"מ לחקור אחר הסבה הטבעית ע"פ הרוב, וגם על הסבה הרצונית, שמכל אלה תשתלם ידיעתנו בדרכי ההשגחה העליונה שהוא עמוד של דעת האלקים. ע"כ בתור סבה טבעית אמר שהנשים דברניות הן, והסבה הרצונית היא להסתכל ביופיו של שאול, והכלל העולה על כולן, הסבה ההשגחית שהיתה בזה הוא מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמנם שלשה אלה הענינים אפשרים הם להיות הערות נחוצות להעיר רוח מי שהי' צריך להיות מתחיל במלוכה הישראלית...אבל באמת צריך להשכיל כי ההגבלות בהיותן מעמידות כל המוסר, ע"כ ההשגחה האלהית גדולה עליהם, ויותר ממה שיוכל האדם להבחין מהקלקלה היוצאת מחסרון הגבלה, יש בו באמת. ע"כ הי' גם כאן בהתחלת מלכותו העיכוב המועט להשלים ההגבלה המכוונת מצד ההשגחה האלהית מפני שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא. וכשעמד ע"ז הכה בהכרח שורש עמוק בלבבו על יקרת ערך ההגבלות, שרק בהן יכון כסא ותסודר הנהגה. וכבר נכשל במיעוט השיעבוד אל ההגבלה של שמואל משבעת הימים שצוהו שלא יעלה העולה עד באו, ולעומת זה דוד הצליח בשמירת ההגבלה של מול בכאים. וזאת היא ג"כ מדת הענוה הנכונה, שראוי לאדם השלם להכיר כמה דל הוא ערך סקירתו המוקפת בגדרים צרים של ההוה והמקום הקטן לעומת מרחב המציאות שעיני ד' הנה משוטטות בו בכללו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו

היתכן שיחוק יוצר הנפש יתברך כוחות נפלאים במין שלם מהאנושיות על מנת שלא יצא אל הפועל בכל תכונתו.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״א

אמנם הסבות שהצטייר המות בחזון מחריד כ"כ הן ג"כ לטובה, כדי לפשט עקמומיות שבלב, לגרש את הרעות שהדמיון הכוזב הי' פועל בהתמכרו אל התאות החושיות, שהמות עם מרירות ציורו ישימן לחלושי כח. אמנם ראוי להשתמש גם בזה באופן מושכל ולא יקח מהרושם הזה את הציור המושג מחזיון המות לפי ההשקפה החלשה, המניעה רק את הרגש ע"פ החוש החיצון לבד, שממנו לא יבנה האדם לכונן הליכותיו. כי ראוי שיקח מחזון המות ציורים כאלה, שעל פיהם יוכל לחזק דרכיו לחיות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא. אבל אם המות יפעל עליו בציורו, [ב]אופן מבהיל כ"כ שיש בו כשלון כל כח החיים, א"כ כשישוב כח החיים לפעמו לא יהנה כלום מהדרכת המוסר שראוי שיפעול עליו מחזה המות. כי הוא יסבור שהכרח החיים דוחקו לשכח את חזיון המות כליל, כיון שבזכירתו לא יוכל עמוד ולהתקיים בחיים של אומץ רוח ולב מתנה...השיבוש השכלי היוצא מזה הוא אבדן החשבון שגם המות מעשה ד' הוא. א"כ ראוי החזיון הזה להוסיף על ידו עז ביראת ד'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בהסתכלו ביום המיתה "ד' אלהי גדלת מאד". אמנם הנה באבדן החשבון מרוב המהומה והסתערות הרגש היתירה, לא יוכלו לשא דען למרחוק לתן צדק לפועל כל יתברך, כ"א יציירו שהחרב הוא ביד מלאך המות עצמו. ע"כ יאמר מלאך המות ע"פ חזיונן וחרבי בידי, כאילו מקום המות במציאות נפרד הוא מהיכל החיים, שכולו אומר כבוד ליוצר כל, מחי' החיים, יתברך שמו. ומזה תצמח ג"כ דעה משובשת ביחש אל מות האדם, באשר לפי הידיעה מהוד נשמת האדם, ועד כמה לא תשיג יד המות לחבלה, ישוב אז זכרון המות למראה של גדולה והדרת קודש. אבל הנה הנשים שדעתן קלה וע"פ הרגש ישפטו שיגוע האדם ואיו, א"כ יראוהו כאלו יש בידו רשות לחבל, חבל נמרץ לעקור עד השורש כל המציאות כולה של האדם. וכ"ז בא רק ע"י ההשתתפות עם קלות הדעת של הנשים והדומים להן מהאנשים, שכשל כחם להיות חיים חיי אומץ וגבורה המלא חדות ד' גם עם זכרון המות. ע"כ ראוי מאד להזהר מהפגשם אז, ותוסף הזהירות תת כח על הפעולה השכלית הבאה בגללה לפי המשפט ההגיוני המחייב. ובחזירתו מן המת יקח ללבו דברי שכל, כי קץ כל האדם הוא דבר סידורי ערוך מיוצר כל לטובה ולברכה, הולך בפסיעות סדורות, לא מרקד ובא. והחרב חרב לד' היא, שבידו להמית ולהחיות, ואין הרשות נתונה לחבל כלל כ"א להתיק את הנשמה המשכלת למעון החיים המלא זיו והוד אלוה נורא אור פני מלך חיים.