השגחת ה'

ברכות פרק ח׳ פסקה א׳

יסוד ברכ(ו)ת מאורי האש הוא להורות שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעיים מעשי ידי ד' המה, והם ממלאים את תפקידם כפי שגזרה חכמתו הנעלה, כ"א גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו, שכל דור ודור מחדש בסתרי הטבע להוליד דברים חדשים ותולדות חדשות, כולם מעשי ד' המה, שיצר את הטבע באופן הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא הנהו חלק אחד מחלקי המציאות, שבכוחו להשלים ולהוציא אל הפועל את השלמת המציאות הטבעית, כל דבר בזמנו הראוי. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשון שהוציא האדם בחכמתו, והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם ממציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש. שכבר הורו חז"ל בפרק מקום שנהגו שנתן הקב"ה באדם מעין (בינה) [דוגמא] של מעלה והקיש שני (רעפים) [אבנים] והוציא אש מביניהם. א"כ האור הוא יצירה מלאכותית מבינת האדם, ואנו מודים ומכירים שהיא מעשה ד' שיצר שכל האדם על זאת התכונה. וכל הדברים הפרטיים שבכל דור ודור הם יוצאים אל הפועל אנו צריכים להכירם למעשה ד', כצמחי השדה היוצאים כל אחד בזמנו כן צמח השכל האנושי המלאכותי יש לו זמנו הקבוע, ובמלאת ימיו שכבר ראויה היא המציאות להיות משתלמת על ידו בכללה, אז מזדמנות הסיבות שיתעורר האדם בשכלו וברצונו, להוציא כל דבר בעתו, וזאת היא מעין קדושת השבת שאנו מכירין בששת ימי המעשה. ע"כ כאשר ביום השבת אנו מעידים על היצירה הכללית שלא נמצא עמה שיתוף שכל פרטי, אנו מעידין אח"כ בהתחלת ימי המעשה, ש"גם כל מעשינו פעלת לנו" ד', עד שגם הדברים המלאכותיים, כמאורי האש, מעשי ידיו הם, "אתה הכינות מאור ושמש".

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

...ולא נפלאת היא שהמעשים המורים בדומיהם על התכונה המוסרית הטובה שבהם יהיו תוצאות חיים לכלל עם ד', שמאת ד' היתה זאת שיארעו אלה המקרים הנכבדים, כדי להורות לרבים ההדרכה הנאמנה הראויה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה א׳

כדי להראות יחש הנס אל הטבע, כדי להכיר שהכל הוא מעשה ד' אחד, ואין הטבע עזוב מההשגחה הפרטית, כמו הנס, ע"כ חיברו בברכת ההודאה של הנסים יחש המקום, שהוא הנושא של הטבע: ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה, להורות שהניסים הם מחוברים ומשלימים את הטבע המתקומם במקום. [הזה] ונכללת בזה ג"כ ההערה שאנו למדים ממציאות הניסים, שאין לנו דברים של מקרה במציאות, כ"א כל הדברים המזדמנים הם נערכים בהשגחה של החכמה העליונה. שאם הי' נוהג רק הטבע, היינו דנים, שאע"פ שכללות הטבע נערכת בחכמה והשגחה, מ"מ אפשר שישנם דברים שהמציאות הכללית מחייבת את מקריהם בלא שום תכלית נמצאת, אלא שהם מתחייבים מהתכונות הכלליות. אבל כיון שנמצאים הניסים בהנהגה, שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא, לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם. ע"כ אפי' דיוק המקום שבו נעשה הנס, אע"פ שאפשר לתלות הדבר במקרה, שאם לא הי' במקום זה הי' במקום אחר, אבל הניסים מלמדים אותנו שאין לנו דבר קטן נעזב מהשגחה ודיוק, ע"כ גם הדבר שאפשר לדון עליו דין מקרה, ראוי להשכיל שיש בו תכלית של טובה. ע"כ כוללים אנו גם הזדמנות המקום עם מציאות הנס, להורות שכשם שיש תכלית נשגבה לעצם הנס, כן תצא ג"כ תכלית טובה מהתיחדו בזה המקום דוקא, ולא התיחד במקרה כ"א בכונה תכליתית טובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ב׳

הברכה וההודאה נאותה לפועל בכונה ולא בהכרח. ע"כ הברכה מיוחדת ביותר על הניסים, שבהם מתגלה היסוד שאין שום צד הכרח בההנהגה הכוללת והפרטית, כ"א הכל בכונה לטובה. וכיון שמתגלה שאין קץ ליכולת העליונה, מאחר שאין שום צד הכרח של סיבות שיכריחו הפעולות להיות נעשות, שהרי הוא פועל ניסים שאין הסבות מחייבות, א"כ הוא ית' הוא סבת כל הסבות. וכיון שאין צד הכרח, מבואר שאין שום צד מקרה בעולם שלא יהי' מכוון לתכלית הטוב. שהרי שלימות כל הנהגה טובה הי' ראוי שלא יעזב בה אפילו דבר קטן במקרה, אלא שלפעמים קוצר היכולת מונע שאי אפשר להתכוין על כל הפרטים שיהיו מכוונים אל תכלית נעלה. אבל כשהיכולת אין לה גבול, המדה כך נותנת, שאין שום דבר קטן נופל במקרה כלל. א"כ ראוי לברך על כללות הנס וגם על פרטיות המקום, שבודאי גם למקרה המקום יש סבה של טובה בהוה או בעתיד. ע"כ אמר יתרו: "ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". הודה על הפרטים, שניצולו מצרותיהם שסבלו מיד מצרים ומיד פרעה. שהפרטים סובלים צרות פרטיות מהעם הרע אפי' יהי' המלך טוב, ואם המלך רע, אע"פ שהעם טוב ג"כ סובלים דברים מזיקים, והם סבלו מרעת העם ורעת המלך יחד. אמנם הטובה הנמשכת מההצלה מן הצרות היא, שהעם נעשה חפשי מתחת יד מצרים. והנה בזה ישנם הודאות פרטיות שנעשו ע"י פעולה אחת, שע"י שהצילם ד' מתחת ידם והוציאם לחירות, ממילא פסק הסבל שהיו הפרטים סובלים מיד מצרים ומיד פרעה. והנה לולא הי' המקום נותן לייחש איזה דבר במקרה, היינו אומרים שעיקר ההודאה ראויה לפול על הדבר הכללי, דהיינו חירות העם, והטובה הפרטית נמשכה רק במקרה ולא בכוונה מכוונת. אבל כיון שאין שום צד הכרח ומקרה והגבלת יכולת לפניו יתברך כלל, עלינו להשכיל שאין שום דבר קטן שלא נעשה בכוונה, ע"כ צריך לברך על הטובה הקטנה הפרטית במקום הטובה הגדולה הכללית. ואמר "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם", מכיון שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, אנו מכירים שכל ההנהגה הולכת בתכלית מוסרית, ע"כ אין דבר קטן בלא כונה ותכלית מוסרית ואין לנו לתלות שום דבר שהכריחו איזה סיבות כלליות שיעשה כך, כי הוא גדול מכל האלהים וכולל כל הכוחות ושולט עליהם, ואין שום כח שיכריח הנהגתו בחלק היותר קטן ממנה. והעד שאפי' יצר מחשבות לבב האדם ורשעתם, שהם דברים רחוקים מהמעשים הנעשים בפעולות הכלליות הטבעיות, מ"מ חברם בזרוע כחו הבלתי תכליתי. והוברר שהדייקנות של העונשים של המצרים וההתיחדות שהי' באופן זה ולא באופן אחר, גם היא לא נפלה במקרה ובהכרח של איזה סבה כ"א בכונה, א"כ ראוי לברך על כל חלק וחלק. ומזה ידענו שהברכה ראויה בהגיע אל המקום, כי לא נעשתה במקרה התיחדות זה המקום כ"א להועיל. ועכ"פ יש לנו להמשיך ממנו את התועלת המוסרית הגלויה להודות לד' על חסדו בפגעינו בו, ולהזכיר ג"כ דייקנות המקום, להורות על היכולת הבלתי תכליתית והחכמה שאין לה חקר, עד שאנו מובטחים שאין במעשיו יתברך שום דבר קטן שלא יהיו ממנו תוצאות נכבדות. "כל אשר יעשה האלהים הוא יהי' לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", והוא התכלית העליונה הכללית שמתחלקת להמון סעיפים לאין קץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

זכרון הניסים ראוי שיבא רק מזמן לזמן כמו שהם נפעלים רק לזמנים מופלגים ע"פ העצה העליונה, "עצת ד' היא תקום". ע"כ אם שהניסים שנעשו לרבים, ודאי כשם שהמשקל של פעולתם הרוחנית היה לפעולה של התעלות הרגש השכלי לשעתם, כן הנחתם לזכרון באומה ובכלל הי' ג"כ כדי להשלים את המשקל של הרגש הנעלה ההוא החסר, כפי הראוי בכל דור ודור גם להפרטים שהם אברי הכלל, וההזדמנות של היחידים לבא במקום ההוא שאין דבר זה ג"כ במקרה, ע"כ החובה להשתמש בהמקרה ההוא המכוון לההשלמה הרוחני' המכוונת מראש...אמנם היחיד ודאי כל מקריו מכוונים ע"פ אותה המדה של ההשלמה שהוא צריך אלי', וכיון שהזדמן לאותו המקום ששם הותקן לו לחדש את ערך הרגשתו הנעלה, להיות לבו ובשרו מרננים לאל חי, חייב הוא לשלם חובתו שמשלמת אותו באמת. אמנם גם ההשקפות הפרטיות לא תוכלנה להיות דומות לכל אדם, כי איש כפי תכונתו ומעלת נפשו יקח לו שכל ושאר רוח מהמקרים הבאים לידו בימי חייו במה שיראהו ד' חסדו בניסים ונפלאות. השכל ההמוני יקיף רק שהמקום שבו נעשה הנס, הרי הוא עומד לעולם לזכרון לפניו בעת פגעו בו להודות לד' חסדו. אמנם המשכיל החודר יותר יתבונן ויכיר שבודאי יש ערך מיוחד לאותו המקום, שבו בחרה ההשגחה העליונה להטות אליו חסד מופלא יוצא מסדרי הטבע. ואם כמה ניסים יזדמנו לו, לא יסתפק בכולם בהערה אחת, כ"א יכיר בכל אחת מהנה הבנה פרטית, ויתבונן על המקום ועל הנושא של הנס, ומכל אחד מהפרטים יכיר איזו הבנה שכלית מוסרית שתהי' לו להועיל. ע"כ ההוא גברא, שאינו מאנשי השם, די לו בזכר ניסו במקום הזה, בלא קריאת שם המקום, בלא השכלה מיוחדת על ערך המקום ויחשו אל ניסו. אמנם מר ברי' דרבינא הוא הזכיר את המקום בשם, ברוך שעשה לי נס בערבות, כי על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם, ובאורח כזה יוציא את כונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המדה שהם ראויים לכך. ולא עוד, שבהזדמן לו עוד נס אחר, הכיר שעליו לעבור מהשקפת המקום אל השקפת הנושא של הנס הפרטי, שהוא מוגבל יותר מהמקום הכללי, וממנו ישאב ידיעות מוסריות שכליות ראויות לו. ע"כ בנס השני השכיל לומר בגמל, נושא הנס היותר פרטי מהמקום.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

השגחת ה' על קיום והופעת התורה

...וההודאה היוצאת מהיחידים תפעול על הרבים עד שבכלל האנושות יתקיימו המעמדים הנצרכים ותתרחב המוסריות, ויתרוממו הכחות הנפשיים לבקש את הצדק והטוב האמיתי. וכאשר העיר בזה ג"כ החסיד בחוה"ל שער הנ"ל ביחש הנימוסים המונחים ע"פ ההשגחה האלהית לטובת האדם, באופן מתאים אל הטובה העליונה והכוללת שתוציא את פירותיה בכל ערכם באחרית הימים, טובת תוה"ק והופעתה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ז

ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו, רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהי' לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים", "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע", הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית. ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית' גמלו מעודו כל טוב. והוא המכוון במקרא "יודו לד' חסדו", על הטוב המוסרי שעשה עמהם, שהוא חסד ד' ושאין מכיר אלא ד' הרואה ללבם. "ונפלאותיו", התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב בההגבלה של ההנהגה האנושית, זה יודיעו ויודו "לבני אדם". ונכלל עוד בזה שגם ההנהגות המטילות עול מצד סידורם, שבאו ע"י בנ"א מקיבוצם וסידורם המדיני והמוסרי, גם ע"ז יודו, שבכלל כולם יחד מעשה ד' המה, הנותן תשועה למלכים וסועד כסא מחוקקי צדק, לטובת החברה האנושית בכללה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

התפילה צריכה להיות מובנת בדעה שלמה, אז תפעל את פעולתה הראויה לה, שבשביל כך היא חקוקה במציאות ע"פ חכמתו ית' העליונה, ואז תביא עמה את התועלת החומרית והרוחנית שיש בה. הצלחת האדם היא שישכיל שכל כוחותיו וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם הם ערוכים מיוצר כל בחכמה, וכולם מתאימים להצלחתו הפרטית והכללית, הזמנית והנצחית. ע"כ כאשר יתחמץ לב האדם בקרבו, מעוצר רעה ויגון שפוגע בעולמו מצד מצבו הפרטי, או מצד המצב האנושי הכללי, ומרגש לב טהור ישא תפילה לד', תהי' תוצאות התפלה הטבה גדולה במצב מוסרו וחליפת כח חיים לכל רגשותיו. ואין צריך שיבהלוהו שאלות הפילוסופיא אם אין לפני השם יתעלה שינוי רצון איך תועיל התפילה, כאילו כל תועלת התפלה היא רק להפוך רצון עליון. זאת השאלה באה רק מקוצר דעת להבין, כי כל מערכות לב-כל-נוצר וכל פרטי וכללי הדברים שיביאו את האדם לידי השלמתו, הנה זאת היא מכלל החכמה האלהית שלא יחסר כל בה. ע"כ באשר האדם כשימצא קרבת אלהים לפי רגשותיו הפנימיים, אז תפרח נפשו וכוחותיו המוסריים יתפתחו ע"פ טבעם הנאות, ע"כ כל הדברים הצריכים להזמין את המערכה הפנימית של נפש האדם שתהיה מכוונת להשלמתה הם מכללי סדרי הבריאה...ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה, אריכות העיון המופשט, להשוות לפי שכלו ההגיוני את אפשרות שינוי רצון האלהים ע"י התפילה, מה שלא ישיג לעולם דבר זה, היא תוחלת ממושכה מחלה לב...ואז כשינצל מהדייקנות הפילוסופית היתירה, שבאה לאדם רק מפני הרצון הנכזב להביא את מערכת כל ההנהגה האלהית רק בפרטיות של אחת מנטיותיו ורעיוני רוחו, שאצלו הוא דבר גדול דהיינו משפט ההגיון לפי ערך השכל המופשט, אבל עצת עליון שכוללת הכל אינה מתעסקת כ"א בחוג הצ ר של השקפת האדם הפילוסופית כי הוא יתברך הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונותן חיים לכל בריותיו, חיים גשמיים וחיים הרגשיים יחד עם החיים השכליים. ע"כ רק לפי הרגש הטבעי הקצר והישר שאינו צריך לההצעות ארוכות של חשבונות רבים, בתם לב ונפש תבא התפילה ותתן פריה אשר נועדה לזאת, וכל המאריך ומעיין בא לידי כאב לב. כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכובד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם...והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ז

יש השגחה מיוחדת על דברים שמשפיעים על המצב הרוחני

כל המסבות שבעולם במצב האנושי הן סובבות, ע"פ עצת ד' שתהיינה מהם תוצאות לההטבה של הנפשות שיסודה הוא קרבת אלהים והדעת את ד' ולכת בדרכיו. אמנם יש מהן שילכו הדברים בדרך סיבוב עד שיפעלו פעולתן לההטבה הראויה של המצב הרוחני ג"כ, שהוא עיקר תעודת האדם בכללו ובפרטיו, אמנם שלשה דברים אלו פועלים את פעולתם ביחש אל דעת האלהים וקרבת עבודתו בדרך ישרה. וזהו שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו. רעב, "כי קרא ד' לרעב", כי יקרא ד' לרעב הוא מרעת יושבי הארץ שפרקו עול מלכות שמים מעליהם והשליכו לארץ משפט וצדקה יען שבעו וירם לבם, ע"כ יכנעו ע"י הרעב וישובו מרעה, ישובו אל ד' לקרא בשמו ולדעת דרכיו. הרעב ישכילם כי לא לאדם ללכת בשרירות לבו ולאמר רק הב הב למלא כל חפץ זדון ותענוגי הוללות, כי ילמדם לשמח בלחם לשבע, ויודו ע"ז לד' חסדו עת ישובו להם שנים כסדרן. ע"כ הרעב הוא המניע הישר אל ההטבה התרבותית לדעת את ד', בלא צורך לסבב סיבות מסיבות שונות. וכן השובע בא יבא בארץ כשיעמדו בני אדם במצב הגון וטוב, עד אשר יפנו ברוחם הטוב רק להשכיל ולהיטיב, ונדיבי לב כאלה יקרי רוח החפצים רק בצדק וחכמת לב, כל אשר יסורו מהם המניעות המעכבות את ההשלמה האנושית כן ירבו להתעלות, ויהיו יותר קרובים אל אור ד', ע"כ השובע הוא ג"כ האמצעי הישר של קרבת אלהים, במצב הטוב של החברה האנושית, והקב"ה מכריז עליו בעצמו. ופרנס טוב, זהו ודאי המניע העקרי אל הגדלת המוסר ואור היראה ואהבת ד' ודרכיו בארץ, ע"כ הוא הסבה הקרובה שאינה צריכה לעבור דרך סיבובים רבים עד שתבא לתכליתה של הדעת [את] ד'. כי ברבות צדיקים והרים קרן חסידים וישרי לב תרומם הצדקה והמשרים, יראת ד' וכל דרך ישרה של חסד משפט צדקה, שאלה המה חפץ ד' ודעת אותו, יגברו, והכל ע"י פרנס טוב, ע"כ יאמר עליו "ראו קרא ד' בשם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ל׳

הוא ממלא את המאמר הקדום כי גבול הטבעי של פעולת החלומות הוא רק שיפעלו על נפש האדם בעת השינה, ואין צורך שיפעלו ג"כ על מעמד הנפש בהקיץ. ע"כ החלום הטוב או הרע די לו בציורו, שהציור שהנפש מקבלת לשעתה תהי' זאת טובתה לפי מעמדה, כפי חק ההשגחה העליונה כפי מה שהיא צריכה, לחלום טוב או לחלום רע. אבל אין מגמת החלומות להתפשט הרבה במעמד האיש בהקיץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ב

השגחת ה' על חלומות האדם

כל פעולות הנפש הטבעיות ודאי הן לטובה לתכונת האדם, כי כל אשר עשה ד' הוא טוב, וכיון שהחלום הוא טבע קיים לאדם, ודאי שתנועות הנפש שע"פ החלומות הנה טובות לאדם לגופו ולנפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ז

ההשגחה מוצאת דרכים שונות ליישום מטרותיה

האגרת השלוחה היא אות על חפץ משלח המכתב והיא ג"כ סבה שיעשה חפצו. והנה החפץ ודאי לא ישתנה ע"י העדר קריאת המכתב, אלא שאם יקרא המכתב יהי' הוא הסבה להגעת החפץ, ואם לא יקרא יוסיף בעל החפץ לעסוק בהגעת החפץ ע"י סבות אחרות. כן החלומות כיון שהם חק קבוע בטבע הנפש א"א שלא תהי' להם תעודה. אחת מתעודותיהם אמנם היא להיות סבות ומניעים פנימיים להכשיר את נפש האדם אל העתיד לבא עליו. ובזה הוא דומה לכל כוחות הטבע שהם משמשים לצרכי האדם, בין לבנות בין להרס, רק כשיחובר עמהם עבודת השכל האנושי. כן ההוצאה מן הכח אל הפועל את הסתגלות הנפש למצב העתיד לבא עליו ע"י החלום, היא שייכת אל חכמת הפתרונים, שהיא צריכה להיות בנויה בודאי על יסודי חכמת הנפש וכוחותיה ואיכות הכח המדמה וקשורו אל כלל המציאות. ע"כ בהפשר החלום ע"פ פתרונו הראוי לו, אז תצא אל הפועל הכשר הנפש למצבה בעתיד ע"י סבת החלום בעצמו שיסייע לזה. מה שא"כ כשלא יפתר, לא יהי' עוד החלום הסבה המניעה את הנפש אל מצב העתיד. ובאין ספק שכמו שהחפץ של הכותב לא ישתנה באי קריאת המכתב, כן לא ישתנה חפץ העליון והדברים שכבר ראויים הם לאדם לבא עליו ע"י מניעת הפתרון. אלא שההנהגה האלהית הכללית תבא למבוקשה ע"י סבות אחרות חיצוניות ופנימיות, ועכ"פ יקראו הפותרים הגורמים אל המצב העתיד של החלום, באשר הם הניעו את הסבה, אף שמבלעדם הי' הדבר נעשה ע"י סבות אחרות. דומה דבר זה למה שאמרו חז"ל ע"פ "כי יפול הנופל ממנו", ראוי הוא לפול מששת ימי בראשית אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ט

גם במקום שנראה שאין כל סדר, יש סדר פנימי

ההוראה שיש בזה היא, שסידור של דיוק וחכמה נוהג בכל הבריאה כולה, שכולה מתנהגת ע"פ החכמה העליונה של מחולל כל ב"ה. ואפילו במקום שהסברא המהירה היתה דנה ששם רק תהו ובהו ודמיונות בלא סדרים, גם שם במקום-אין-סדר סדר פנימי יצוק בו ע"פ חכמה וערכים קיימים ונקצבים, "שאול ואבדון נגד ד' אף כי לבות בנ"א". ע"כ אפי' הדברים בטלים הנמצאים בחלום, אל תחשוב שאין להם קישור כללי ויחס ענין כלל. אין הדבר כן, הם ג"כ מהלכים כסדרם ע"פ חכמת הנפש בטבע הכח המדמה, עד שלהוציא איזה ענין שיש בו מטרה קיימת במציאות הוא צריך להכנת הרבה דברים בטלים, שכך הוא טבעו ומדתו של אותו הכח שעל פיו תוציא נפש האדם את חלומותיה אל הפועל. וכשם שהתבן אינו נופל במקרה בבר, כ"א מצרכי הבר הוא, וחק טבעי קבוע נוהג שלא יהי' בר בלא תבן, כן חק של בריאה ותולדה נוהג שלא יהי' חלום בלא דברים בטלים. וכשם שיש יחש להתבן אצל הבר, לא בדרך של קיום אבל בדרך שימוש של סדר ההויה, כן יש יחש אל הדברים בטלים להדברים העקרים שבחלום, שע"י שניהם יגיע החלום לתעודתו, שגזרה החכמה העליונה שיפעל בעולם, לא פחות ולא יותר.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״א

מספר הכ"ב ימצא באותיות שבהן יביע האדם כל הגיוניו ע"י הנפש המדברת, וכאורח הרעיונות המורכבים מאותיות, שבהמצא האותיות כולן, לא יחסר כח לשום הרכבה של איזה דעה ורצון שיהי', רק בהחסר איזו אות יוכל להיות נסבה שלא יוכל לצאת לפועל הרעיון המרוצה שצריך להשלמתו דווקא האות ההיא. גווני הסבות הממלאות את כל חלל המציאות, גם הנה מורכבות מסבות בודדות, בתור אותיות הממלאות תיבות וענינים, כדבר האמור בספר יצירה על הוית העולם וההנהגה בספר וסיפור. ע"כ השנה שיש לה איזה ערך נקצב לעצמו בחליפותיה, תוכל לכל היותר להיות נערכת בערך אות בספר ההנהגה הכללית. הנה בכ"ב שנה יהיו נשלמות כל המסיבות הדרושות להבלעת הרעיון הנרצה בשפה של ההנהגה הכללית. ע"כ יצפה לו אדם עד כ"ב שנה, וכ"ז הוא מפני שאין לך דבר השוה בערכו שיהי' בא במקרה גמור, כ"א בכל החזיונות הנמצאים יש לנו למצא דבר של ענין וערכי חכמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ד

ההשגחה מושפעת מהבחירה

הפעל "אינה", "והאלהים אינה לידו", מונח על דבר פרטי המסובב מההנהגה הכללית. ע"כ אמרו חז"ל שהוא מיוסד על הפסוק "מרשעים יצא רשע", שמטוב ההשגחה העליונה מזדמנות הסבות לשלם לרשע רע כרשעתו ע"י מקרים פרטיים. כן החלומות הרעים המה מסובבים מעקת נפש פנימית, אשר תדע נפשו כי הרבה אשמה, לא יוכל למצא לנפשו מנוח ותדריכהו פחדו מנוחה. ע"כ יראו רעיוניו זרות וצרות רבות בחלומו. ההרהורים הרעים המה ג"כ מסובבים מהתגברות המעשים הרעים בבחירה תחילה, אז לא יוכל להשתחרר ממחשבות רעות, גם בהיותו חפץ להיות פנוי מהם. ע"כ היא הרעה שהיא מתאנה לרשע ע"פ כללות הנהגתו שאינה טובה, ולא תאונה הרעה הפרטית הזאת להולך בכללו בדרכי ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ח

הליכת האדם בדרך טובה גורמת להנהגה הכללית לסייע לו בכך

כיון שההכנעה אל הסכמת הכלל מביאה את האדם לדרך טובה וישרה, כבר היא אחד מחלקי המוסר, שלא יחסר בהנהגה הכללית ענינים עוזרים לה בפועל. ולזאת תטיב פעולת סיעת אוהבים, תלתא דמרחמי, האומרים שהחלום טוב הוא ויהי' טוב, להוציא ההוראה והרגש הפנימי אל פועל השמחה והטוב. והחסרון המוסרי, שלמלאותו בא החלום ע"פ סוד ההשגחה העליונה, יתמלא ע"י ההכרה הפנימית שיתוסף לחולם בערך יקרת החברה ואהבת רעים, וההסכמה הראויה לרדוף להשוות רגשותיו, ומכל שכן מעשיו והנהגותיו לכלל הציבור, שבהשלמתם העתידה במערכת הכלל לבטח כולם הנם אוהבים ומרחמים, "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ט

ההנחה הכללית צריכה שתהי' כי החלמא הוא טבא, כי גדול הוא ערך הבטחון בד' שהוא מנהיג את האדם בחסדו, עד שהוא בטוח שכל הוראה שבאה באה בהשגחה לטובה. והם הרעים, המסעדים ע"י חברתם את ההטבה המוסרית יאמרו לו: טבא הוא, מצד עצמו כיון שכבר הי' סבה להרשים ביותר בנפשך את מושג הבטחון ואומץ הלב בד' האל הטוב. וטבא ליהוי, כי מושג נעלה זה יפעל בהחלט על המצב המוסרי המעשי. א"כ תצא עי"ז תועלת שיצמחו טובות רבות של מעשים טובים בחכמה ויראת ד'. זהו כל מה שביד האדם ובבחירתו לעשות להטבת דרכיו, וממילא מה שהוא למעלה מהיכולת האנושית, יבוכרו הסבות ע"י שמים להיות מזה תוצאות טובות ומוצלחות בפועל, רחמנא לשוייה לטוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ׳

אי אפשר להשכיל יחש הרהורי הלב וכחות המדמה, שבהם ועל ידם יארגו החלומות אל עולם המעשה והעלילות המתהוות בפועל, אם תוקח המציאות בהבנה באופן פרטי וגס, כ"א בהקפה כללית איך הגשמיות והרוחניות, חוקי הטבע וחוקי השכל, חוקי המוסר והצדק וחוקי הנפש, כולם אחוזים בארג אחד, העבר ההוה והעתיד איך הם נסקרים בסקירה אחת, כולם מאדון אחד הכל יוכל וכוללם יחד. אז ישכיל האדם את היחש האמיתי של הרהורי לבבו וכחות נפשו, איך שגם שם בעולם הדמיון יש סדר ומשטר, גם שם יש הנהגה של חכמה וצדק עולמים, וכולם קשורים הם בשלשלת ההשגחה העליונה, להיות עזרה להרמת מצב האדם בכללו ובפרטיו, המחובר בלולאות עם כלל המציאות הגדולה והרחבה. מזג הגשמיות והרוחניות ואחדותן, יובן לנו במספר השבע. בשבעת ימי בראשית יובנו ששת ימי המעשה הגשמיים והשבת הרוחנית, שהיא מטרתם והשלמתם, וכד' מהר"ל מפראג ז"ל יחש שש הקצוות הגשמיים, שהם תנאי כל חומר, והצורה השכלית הכוללתם, כלומר מידי אדון כל, החפץ בצדקת בריותיו והצלחתם, יתכוננו כל הסבות הגשמיות והרוחניות בחוברת, אשר מצד ההשקפה השלימה הזאת אין דבר שמתפרד מאחדות הכללית. שבע זימנין לגזרו מן שמיא, הפעולות הפועלות המכנסות את הפרודים לאחדות בגשם ורוח, בטבע ושכל, בנפש וכוחותיה, בהסכמה וחפץ טבעי, דליהוי טבא, לתכלית טובה ומוצלחת בהוה, ויהוי טבא בתולדות יוצאות ושופעות על העתיד, בתור הערה על אפשרות ההפעלה של רשמים הנראים לפנינו דקים דומים לאין, כרגשי חלומות על כלל המציאות המלאה כוחות איתנים. כי זה הוא פרי האחדות של המזג הכללי, של האדון המיוחד שהאיר עולמו באור שבעת הימים, "אור עולם באוצר חיים". וכך היא תכונת החיים להיות נקשר כל מיתר ופתיל, עב וגס, בחוברת עם כל שרעף ומחשב דק וקלוש, לערך עיני החומר, החושבות כל חומריות לחזקה במציאות. ועל כאלה נאמר "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", ובכל עושה הקב"ה שליחותו, מכש"כ במדה טובה המרובה ממדת פורענות, כי חפץ חיים הוא מלך חי העולמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

יסוד הברכה, שחלה דוקא ע"י הכהנים, מורה שאין שום ענין שהוא לפי צורך האדם ותביעותיו הפנימיות שע"פ טבע נפשו נעזב מההשגחה העליונה, כ"א סוד החכמה העליונה הולכת תמיד להקביל הדברים ע"פ תורת נפש האדם, כי הכל מעשי ידיו ית'. וכיון שיש בנפש האדם כוחות של דמיון, של הרגשה וכיו"ב, גם הם צריכין להיות מונהגים בהשגחה וחכמה ורחמים גדולים, שתצא מכולם התכלית העליונה של ההצלחה הגדולה וההשלמה הכללית והפרטית. ע"כ החלומות גם הם מונהגים, עם כל רפיונם, בהנהגה והשגחה. ואין בכל דבר הנוגע לאדם באיזה יחש שיהי', שיהי' נעזב ומופקר למקרה, כאשר בכלל אין דבר קל בעולם שיוצא מכללות המציאות כולה מבלי הקשר אליה. עצם הברכה שתחול ע"י כהנים, היא בנויה מפני שע"פ רגש האדם הטבעי הוא מתיחש יותר אל הטוב והשלימות, כשיראה שיש מבני מינו אנשי קודש הנגשים אל ד' קוראים וד' יענם. ע"כ נקבע בזרעו של אהרן כח זה הנקדש, שמסגולותיהם יצאו בהכרח אנשים שברכת ד' תחול על ידם, ובשביל כן מלאה החכמה העליונה את הכח הסגולי הזה בכללות זאת המשפחה. ע"כ ברכת כהנים נתנה מראש בערך ישר עם הכח המדמה הנוצר ג"כ באדם למלאות את כוחותיו להדרכה היותר טובה לפי ערכו. אמנם הברכה שהיא בכח, בסגולת הכהנים מצד המורשה, צריכה לפריסת ידים, לומר שהדבר תלוי שימלא בהוצאה מן הכח אל הפועל יחש הכהנים אל העם, ללמדם דרכי חיים ולפעול עליהם בפועל ידיהם להשכיל ולהיטיב. "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", "בשלום ובמשור הלך אתי ורבים השיב מעון". כן הכח הפנימי שיש בנפש האדם ביחושה אל הטוב והצדק, הוא צריך לצאת אל הפועל בפועל כפים. וכל המערכה הגדולה שנעשית בנפש האדם פנימה, בהמון רעיוניו ורגשותיו ודמיונותיו הגורמים לו חזיוני לילה על משכבו, שפועלים את פעולתם בכלל לטוב ולכשרון, למלא לבבו ביראת ד' ולתומכו באורחות חיי עולם, הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב. וכל המסיבות המזדמנות, אפילו היותר מקריות, הכל נארגות הנה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיצא אל הפועל הכח הצפון לטוב ולחסד. ע"כ החלום הנשכח, צריך לעולם שיובן בתור כח מניע פנימי אל צד הטוב, מפני העירו את לב האדם לזה. וחלישות נפש האדם הטבעית, שהיא מתפעלת מכאלה, אם היא פועלת עי"ז להוסיף בהשלמתה בדרך הטוב והישר, אין זה דלות נפש ורפיון כ"א נטיה הגונה טבעית, שכך יצר יוצר האדם את נפשו בחכמתו, ככל הנטיות הטבעיות שבהשתמש בהם האדם לטובה הוא קולע את סוד ההשגחה העליונה וכונתה בהן, כאהבת המשפחה, המולדת, הרחמים, היושר והצדק, שכולן באות ע"י רגשות פנימיים, שחלישות נפש האדם היא אמצעי להשרישם יפה בלבבו ולהעתיקהו על ידי כל אלה מתכונה לתכונה. וכשם שסגולת הכהונה תצא אל הפועל ע"י מלאת ידי הכהנים בצדק ובמשפט להטבת הכלל הרוחנית, ללמדם ולהדריכם, כן תצא סגולת חסרון הידיעה של החלום לטובה, בהוסיף האדם עי"ז יתר אומץ בדרכי ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ד

רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. כיון שאתה רבון כל המציאות כולה, ואני שלך, שיצרתני כולי בחכמה ועשית לי את הנפש הזאת עם כל רגשותיה, וגם היחש שביני ובין חלומותי, כמו הזכרון והשכחה, גם אלה לא באו במקרה כ"א ע"פ חכמתך העליונה, המלאה צדק ומשפט ורחמים, ע"כ הנני בצדק מחליט, שגם זה המקרה של אי ידיעתי את החלום, גם זה אינו יוצא מסדר הכללי של חכמתך העליונה שמנהגת הכל לטוב. ובאשר קרבת אלהים והבטחון והתפילה, מרוממת ומכשרת את נפשו של אדם אל קדושת המעלות וההנהגה השלמה, ע"כ הנני מוכן בכל מקרה שאני מוצא בכללות מעשיך בנפשי ובפרטיהם, להשתמש בהם להגדיל יחש ביני לבין רחמיך המרובים והשגחתך העליונה והחודרת, המגביהי לשבת ומשפילי לראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ה

הנפש בכללה היא מוכנת לשלשה מיני פעולות: מה שהיא פועלת ומתפעלת בעולמה הפנימי ממחשבותיה ורגשותיה, שבה אין לחלק את הפועל מהנפעל, כי היא בעצמה פועלת על עולמה הפנימי גם מתפעלת ממנו. הב' הוא מה שמקבלת רושם מעולם החיצון, והג' מה שפועלת על העולם החיצון. וצריך שתהי' מוכנת באלה השלשת החלקים כולם לטובה. וכוח המדמה וההרגשות הפנימיות המה הראשונים במערכה לפעול ולהתפעל במדות ובמעשים. ע"כ ראוי לבקש רחמים ולהביא עצמו לידי השתדלות על מצב מוסרי הגון כזה, שתהי' נפשו מוכנת להיות מתפעלת לטובה מרגשותיה עצמה, ולהיות תמיד נפגשת במערכה של טובה ע"י רשמיה מעולם החיצון, ולפעול תמיד בהפעלתה בכוחותיה על אחרים לטובה. ע"כ יבוקש כראוי, שבין מה שחלמתי על עצמי, שבא מכח הרושם הפנימי שבנפש על עצמותה, שתהי' מתברכת לטובה. ובהתחלת הברכה בעולם הפנימי מהחלומות שהם התחלות המחשבות היותר טבעיות, תתגבר אח"כ הקדושה והצדקה גם על הרעיונות הנגמרות בעצה וכונה. ובין שחלמו לי חבירי, מצד יחש פנימי שיש בין הרעיונות הבאים מפגישת המעשים והמצבים, שהם כולם נאחזים במערכת ההשגחה העליונה, לתן לכ"א מבני אדם את כל האמצעים הצריכים לו לטובתו החמרית והרוחנית.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ז

... ויש ג"כ במציאות שיזמין השי"ת המון סבות שנתערבו בכל פרטי הסבות ההולכות ומזדמנות, להפיק את התכלית, שמבלעדן הי' הדבר נוטה לרע וע"י עירוב כל פרטי הסבות ב כל סבה פרטית מתהפכות הנה לטובה...אמנם כל אלה היו סבות עומדות בפני עצמן, אבל רפואת מי יריחו ע"י אלישע, היתה שנתערבו חלקי המלח שרפאו את המים ע"י נס עם כל חלקי המים. וה"ז דמיון המון סבות רבות שמתלוות בכל אחת מהסבות המוכנות לרעה, להפכן לטובה ע"פ רצון השי"ת, "ברצות ד' דרכי איש".

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ח

דרכי היפוך הרע לטוב

היפוך הרעה לטובה אפשרי בשני אופנים, כי לפעמים יהיה דבר רע מורכב מכמה סבות רעות, שכ"א בפני עצמה היא רעה ולכשיצטרפו הן הגורמות לאיזו רעה גדולה חלילה. ואפשר לפעמים שאותן הסבות עצמן הרעות תהיינה הפוכות שתגרומנה את הטוב, כמו שהי' ביוסף שהסבות הרעות של מכירתו והאסרו גרמו [את] גדולתו. אך יותר טוב מזה שיהפך השי"ת את הסבות עצמן, שהתכלית הטובה תבא ע"י סבות טובות. והנה בקללת בלעם הרשע, הי' אפשר שיקלל והשי"ת יעשה את קללותיו לברכות, ואז הי' הדבר דומה להנחת הסיבות כמות שהן אלא שהתכלית תהופך. אבל כיון ששם השם ית' חכה בפיו, והוא בעצמו הי' מוכרח לברך, א"כ הסבות הגורמות בעצמן נהפכו לטובות. וזה נבקש, שכשם שהפכת את קללת בלעם הרשע לברכה, בהפיכת הסיבות עצמן, לא רק התכלית לבדה, מרעה לטובה, כן תהפוך את כל חלומותי עלי לטובה. שאם היו מורים על סבות רעות, שמסבבות חלילה תכלית רעה, לא די שתהפוך את התכלית ע"י הנחת הסבות כ"א גם הסיבות תתהפכנה להיות סבות טובות נוחות ומשמחות. ואמר "עלי" אע"פ שכבר כלל ג"כ אחרים, להורות שכ"כ גדולה היא לאדם הישר תשוקתו להטבת זולתו, וכ"כ הוא מרגיש ברעת רעהו ומשתתף בצערו, עד שמילוי הבקשה ביחש לאחרים הוא ממש נוגע אליו, והכל נכלל בכלל "עלי לטובה".