חטא

ברכות פרק ד׳ פסקה ל׳

אמת שלהמציאות הכללית ושלימותה דרושים ג"כ יושבי קרנות ועוסקים בישובו של עולם. אמנם החלק הפרטי של השלימות, העוסק בתורה מוצא לפניו דרך אורה שמדריכתו לאורח חיים, ויושבי קרנות מוצאים לפניהם מכשולות וענינים מטעים המשגים אותם מנתיב הישר, אם לא יפנו להנצל בהדבקם בתורה לפי כחם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

אבל באמת לא רק מצד השתלמות הרגש ראוי לפחוד, כ"א גם ראוי לדעת שגדרי הצדק והרשע אנו משקיפים עליהם לפי תכונתינו וטבענו הגופני. ואף כשאנו מדמים שיצאנו ידי חובתינו לגמרי, יוכל היות שהוא רק מפני שחסרנו השתדלות לרומם את רוחינו ולהוציא מן הכח אל הפועל את כשרונותינו שהטביע ד' בנו. ויוכל היות שכשיפקחו עינינו לראות באור הצדק האמיתי, נמצא כמה דרכי עול וחסרון שלימות בדרכינו שהם זכים אצלינו. א"כ באמת יש לפני ב' דרכים ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי. הרי כאן רגש ראוי מצד השכל והחשבון לפחד נוסף על הרגש.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ז

ביאר להם שעיקר השלימות הוא תלוי בחוזק הקנינים הרוחניים, לא בגודל ציוריהם. כי אף אם תגדל ההרגשה בציורים רבים בגדולת השי"ת ודרכי השלימות, מ"מ כ"ז שלא יהיו קבועים יפה בנפש כאותו החוזק שהדברים החושיים נקבעים לא יגיע אל השלימות ולגבול החוזק הראוי, עד שיהיו ההשלמות הבאות מצד ההשקפות השכליות חזקות כאותן השלמיות החושיות, צריך הכנה רבה ועצומה, ולזאת יתפלל כל חסיד. ואמר ראי' נסיונית שאין חסרון ההשתלמות בא מצד חסרון ידיעה בכמותה והרחבתה כ"א מצד חסרון חזקה והשרשתה בנפש, שהרי אדם עובר עבירה ומכיר בה שהיא גנות, ואומר שלא יראני אדם, ואם יראהו אדם יפרוש. ולא תפעול עליו יראת ד' ובושתו, עם כל הודאתו וידיעתו בידיעת השם ית' וחובת הבושה והיראה, אלא מפני שאין קנין השלימות של יראת ד' חזק בנפשו. ע"כ יותר משצריך ברכה להצליח בהרחבת המושגים המביאים אל השלימות וריבוי עניניהם, צריך ברכה שיהיו עניניהם מוטבעים וחזקים מחוברים עם החיים ומיושבים בלב ושכל הבריא.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב

כינוי דבר שאינו ראוי בלשון "עבירה"

אמנם להתנצלות על עצם הפרישה לסכנה, שאינה ראויה לצורך פרנסה בגדר הבוטח בד' באמת, כד' החסיד בחוה"ל על המפליג בארצות רחוקות לפרנסתו, שיש בזה מחוסר בטחון, מ"מ לא תעזבם [גם] ביד המקרה. גם בהיות שעצם הפרישה לבא לזאת המדה היא דבר עבירה בגדר שלימות הראויה. אפי' בשעה שהם פורשים לדבר עבירה יהיו כל צרכיהם לפניך.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה. ע"כ ראוי וחובה לשמור מכעס, שהיא הסתערות, לבד איסורה בעצמה ואפילו במקום המותר, משום שלא תחטא. כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה. וכמו כן ההשתכרות, אפילו אם איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות שעלולה לאבד ציורי המוסר והיראה. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך.

ברכות פרק ה׳ פסקה ו׳

..."וגילו ברעדה". הגילה באה מהרגשת האור והשלימות מקרבת ד', והרעדה באה כי יתגלו עם הקירוב אל השלימות ג"כ המגרעות המעכבות, וכיון שאנו באים למדה זו שדבר ראוי הוא להרגיש המגרעות המעכבות מהגדלת השלימות, שמתוך כך יבא להסירן ולתקנן, אף אנו נאמר כן בהתחלת רגש הלב שראוי הוא להתגלות, והחומריות שבו תתלבן ע"י השכל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ז׳

ואפשר שהגילה מציינת שמחה שמביאה גם התפעלות נפשית, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה. ע"כ דוקא עם שמחה כזאת צריך לצרף רעדה, כי בהתעוררות כוחות הנפש ע"י התפעלות אפשר לצאת ג"כ חוץ מהדרך הנכון. ע"'כ צריך לצרף עמה רעדה שתהי' משמרתו שלא להזיח דעתו וישמר מכל רע, אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמדות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת יראת ד' ממילא מתלוה, ועלי' נאמר יראת ד' תוסיף ימים, ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״א

...גם חובת התפילה היא לא רק עבודתה לשעתה כ"א שתפעול ג"כ על סדרי המעשים של אחר התפילה. והשיכור אם שהוא נח להתרגש אפילו לטוב ולצדק, אבל אינו ראוי לכוון קצב ומדה טובה וישרה למעשיו ע"פ הרגשו. כי הכוחות המוסריים צריכים דעה נוחה ומיושבת להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור, והשיכור כל העולם דומה לו כמישור ואינו יכול להכיר ערך ההשחתה שבמעשים בלתי הגונים, ע"כ אסור להתפלל.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

וי"ל שאלו השלשה שנמסרו לאשה מתיחסים הם לבקשת הבנים: נדה, מי שאינה שומרת כראוי היא ראויה לילד בנים פושעים ומורדים, ובודאי בני נדה הם הגרועים מכל התשע מדות לפי חומר הטומאה והעון.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה

פגיעת חטא אדם הראשון באפשרות שלימות השכל

יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו הוא מפני שההדרכה אל השלימות תגמר בשני ענינים עקרים: השלמת השכל והשלמת המוסר שמקורו מהרגשת היושר והצדק. ואם ילך תמיד השכל מחובר אל המוסר, יצליח ויהי' לברכה. אבל אם יעבור השכל ויצא מגבול שיעבוד המשרים אז ע"פ רוב תהי' קלקלתו גדולה. ע"כ ההלכה אם שהיא אמת ויש בה שלימות השכל, ראוי שיהי' מורא הרב שבא משלימות המוסר מכריע שלא להורות לפניו. והנה שלמות המוסר היא מצד המפורסמות שגדרן הוא הטוב והרע, לא האמת והשקר, כדברי הרמב"ם במו"נ. ולפ"ז, זה הצורך שיהי' השכל משועבד אל המוסר, הוא בא לאדם בכללו ע"י החטא, שכיון שנשתקע במפורסמות צריך הוא להנהגה המשלמת אותו לפי ערכו. אבל מצד שלימות האדם, עקרו הוא השכל הטהור שהוא אור ד'. ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה. ע"כ בראות עלי ששמואל במעלליו יתנכר, שנוטה הוא להיות משחרר את השכל מגבול המוסר המפורסם, חרד מאד, שלפי רוב כשרונו הנפלא תגלה פעולתו הרבה, והדרכה כזאת תוכל להזיק הרבה מאד. אמנם כ"ז הוא רק באדם שהוא במעלה במדת האדם, שהנטיה הטבעית של המפורסמות שולטת עליו, ואם השכל יצא מכלל זה תצא תקלה. אבל איש אלקים קדוש, שגבה ערכו, כענין אדה"ר לפני החטא, לאיש כזה השיעבוד אל המפורסמות אינו מעלה כ"א חסרון. ע"כ מילדותו לא הי' נמצא בו שיעבוד זה, ושכלו מהר לתן פריו מבלי הבט אל המפורסם. אמנם ודאי כיון שבא רק מצד הקדושה והמעלה היתירה, ישכיל מיד בגדולתו איך להתנהג בכל ענין, כי השכל הטהור בעצמו ידריכהו בכל טוב. ע"כ כאשר רצתה חנה להצילו שלא יענש, אמרה "אל הנער הזה התפללתי". וכיון שבא ע"י תפילה ונס, אין דבר רע יורד מלמעלה, ובודאי הוא רק מצד היתרון של טהרת השכל אצלו, שלא נמצא בטבעו שיעבוד אל הדברים המפורסמים שהוא בא מצד ההכרה המוסרית, והוא עתיד להכיר את כל השלימות מצד שכלו הטהור הזורח בנפשו הנפלאה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ו

מי שיסכל עוצם השגחת השי"ת הפרטית, יוכל לטעות שכח הבריאה ילך בכללות ויברא לפעמים גם דבר שלא ימלא תפקידו. אמנם המסתכל יפה ישכיל שאין שום מקרה נמצא, וכל הנברא נברא בצביונו להשלים תפקידו, ואם לפעמים יזדמן שלא ימלא תעודתו הוא ג"כ לתכלית, או מצד חטא קדום או להעיר לתפילה, אבל עכ"פ הכל דבק בהשגחת השם ית' העליונה.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ו

ההשקפה הפנימית מפני מה מביא העושר המופלג לסור מדרך הישר, היא מפני שע"י שהאדם רואה בעצמו שהוא עומד במעמד כזה שיוכל למלאות כל אשר תשאל נפשו, מסכים הוא בדעתו שלכך נברא, וכך היא תכליתו לפי תעודתו, ללכת אחר עיניו ולמלא כל תאותיו, ומזה נעשה אצלו רדיפת התאוות וההסרה מדרך הטובה דרך משפט ושאיפה פנימית. דומה לאותו הבן, שהמצב שבו הכניסו אביו יוכל לגרום שידמה הבן שהכין אביו לו כ"ז בעבור שרצונו הוא שיחטא, כי לא יוכל לצייר אחרת למה הוכנו לו כל אלה. אמנם השלם בדעת ישכיל שלא יוכל היות כונת האב כ"א להתיצב על דרך טוב מעומק ההכרה, עד שעם כל הדברים החיצונים המקרבים אל החטא, יהי' הוא קרוב לזכות. הנה ביארו השלמים הללו דרך (התפכות) [התפתחות] אבדת המוסר שבא מהשביעה היתירה, בתחילה טעות השכל בתעודתו ע"י המצב שלו וכל הדברים החיצונים המסבבים אותו, ואח"כ נטיה עצומה במעשה לבהמיות טבעית, ומזה נהימה בלתי טבעית מתגברת כארי שוחר לטרף.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ז

כי בהיות שבוש הדעת בהתחלה, הוא גורם לכל הדרכה רעה, וכל מדה רעה וכל דבר פשע, משרישים את השיבוש שיסודו הוא שכחת השם ית', שבזכירתו בא לעולם כל טוב וכל אורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

ומזה נבין כי העושה מצוה שבין אדם לחבירו כצדקה וכיו"ב ובדרך עסקו בה הוא פורץ גדרי התורה המוסר והצניעות, צדקתו תחשב לחטאה, שהרי הצדקה היא מעשה פרטי, ונפילת המוסר תוכל לגרום רעות רבות ולמנע מצדקות רבות, שטובת הצדקה של שעה תוכל להתבטל בהם בהרבה ערכי ביטול. וטוב מעט ביראת ד', שהיא טהורה עומדת לעד.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

כי מי שלא נשלמה מעלת חסידותו אין מלאכתו מתברכת כ"א כשיהי' עמל בה בכל כחו, מפני שיגיעת המלאכה היא ג"כ מבוא לשלימות האנושית, כדברי התנא "יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון". ע"כ שם השם ית' חק בעולם שלא יגיע האדם לצרכיו כ"א ביגיעה, כדי להרחיקו מעון הצבור בטבעו. אבל החסידים שהתעלתה נפשם למעלת היושר, להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה, הם רחוקים מעון ולא להם נתנה תעודת היגיעה, ע"כ מלאכתם מתברכת.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי. ע"כ ביאר לו שביטול ציור מוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בו"ד, א"כ לפי המדה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי הפוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו. והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא. ע"כ לפי מדת קיום ציורי המוסר אין זה נכנס בגדר הפקירות כ"א בגדר הגבורה הראויה.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״א

האדם שפגע בו ערוד הוא אות שכבר חטא חוץ משורת הטבע, שע"כ נשתלח בו מזיק שנברא רק לשם עונשם של רשעים. אמנם כח המשחית הזה שהוא יוצא מחוקי הטבע, הוא מוכרח להתבטל מפני קדושת חסיד כרחב"ד, שחסידותו יוצאת מגבול הטבע. ומפני שקיומו של ערוד הוא חוץ לטבע בהוייתו, ע"כ כשפגע בו רחב"ד הוכרח להתבטל. וכשנדקדק בדבר שורש החסידות האמיתית נמצא שהיא ההנחה האמיתית של כל דבר ע"פ תכונתו האמיתית בתכלית היושר והתיקון, עד שלא תמצא הפרעת סדר מפני כל רוח ונטי' אף כחוט השערה. ע"כ חסיד עולם כזה הי' יודע בתפילתו אם מקובלת ואם לאו מסידורה ושגירתה בפיו. כי בשמרו בסדר מכוון את כל סדרי היושר, הרגיש גם ביציאה קלה מתכונת היושר שראוי להמצא. ע"כ בהיות הערוד נברא בחטא מרביעת כלאים, כפי' רש"י שם בחולין, הם עשו דבר שלא בראתי בעולמי, ויסוד איסור הכלאים הוא מורה החסרון של היציאה מסדר הישר ששם השם ית' במציאות וחוקותיו הישרות שהן ראויות להשתמר, כדכתיב "את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים". ע"כ כח הרע שמחי' את הערוד, שהוא בנוי רק על הירוס השיווי וערך היושר, מוכרח להבטל בפגע בו ר"ח בן דוסא, שהוא הישר האמיתי אשר לא נטה משורת היושר ודרכי הצדק, שהם חוקי המציאות האמיתים ע"פ חכמת יוצרם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ט

אמנם אם לא כיון דעתי' בפשטן של התיבות, זהו ודאי ראוי לגערה, כי הכונה הפשוטה הזאת אינה תכונה שכלית כ"א תכונה מעשית, ע"כ מחינן לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתו, ולא יקל ראש, שהוא חסרון מוסרי לא חסרון שכלי, שיש בו מעלות ע"ג מעלות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ח

והנה דבר זה יש להסתפק, אם כפי תכונת האדם הוא ראוי שיחטא, א"כ חק התשובה הוא כפי הסידור של ההדרגה, ומעלת הצדיקים הגמורים היא שהתנשאו מעל להסידור הנהוג בכלל המציאות ע"פ הכח הניתן להם, שבזה הם מתדמים לקונם, הוא החופש הגמור, שעל ידו עלו מעל כל הדרגה וסידור, ע"כ אין כח הנבואה מגעת להשכיל את האשר הגדול הזה. וזהו דעת ריו"ח שאמר דלא נתנבאו הנביאים כ"א לבע"ת, אבל צדיקים עצמם, המתנשאים מעל כל סדר כ"א לפי היכולת הגמורה של שלימות חופש הבחירה, מדתם היא כעין פעולתם, דבר שהוא נעלה מכל סידור והדרגה, "אלהים זולתך". ור"א סבר שמעלת כל אדם ישר לפי הסידור של ההדרגה הוא להיות צדיק מעיקרו, וממילא מובן שהמקלקל דרכו, ששיחת סדר ההדרגה, אין בסידור ההדרגה הכנה לו שישוב ויתקן עותתו, כ"א בהתנשאו בבחירתו בכח החופש שבו למעלה מכל הדרגה, ע"כ רק שכר בע"ת ראוי שיהי' "עין לא ראתה אלהים זולתך". וצדיקים גמורים המה מטבע ההנהגה של ההדרכה השלמה המוטבעת מראש ע"פ מדתו של יוצר בראשית יתברך בסדרי הסבות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ט

לפי הדעה שהבע"ת הוא המתרומם מעל לסדר ההדרגה הוא באמת הרחוק, שמי שסדרי ההנהגה מגיעים עדיו הרי הוא קרוב, שאין סביבו מקום פנוי מסיבות והוא קרוב אל הדברים המסובבים לפי ההדרגה למיוחסים לו. אמנם הסובר שמעלת הצדיק הוא המופלא מכללות הסידור אומר לרחוק על הצדיק גמור מפני שהוא [רחוק] מעבירה מעיקרא, והוא הרחוק באמת נעלה מכל סדרי הדברים הקרובים איש לאחיו בסיבותיהם שעי"ז הם פועלים זה ע"ז. והקרוב הוא הבע"ת, שהוא המתנהג לפי ההדרגה שמראש הוכנה להשלמת האדם כפי תכונתו הטבעית, שהוא קרוב אל החטא וקרוב ג"כ אל תשועת התשובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ג

והנה על החכמה הגמורה אין פלא שתושג לזוכים לה רק בסוף ההשתלמות. אמנם מעלת השלימות של העדן, היינו קורת הרוח הגמורה שאין צריך עמה שלימות אחרת כי היא מספיקה לכל, כפי הנראה הי' אדם הראשון קודם החטא בזאת המעלה שהרי שמהו השם ית' בגן עדן מוכן לשלימות העונג השלם, אמר שלא כן הוא, אדה"ר רק בגן הי'. העונג הנמשך מהארת הידיעה בסדרי החכמה העליונה, והחכמה היא תולדה מגזרת הרצון השלם, שהוא סבה לכל חק של חכמה, ע"כ הי' אדם בגן.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ז

האדם צריך שיכיר כי השלימות האמיתית שעלי' נוסדה ההדרכה השלמה של תורת השם ית' היא נעלה מכל דיבור ושפה, ע"כ גם ההריסה של החוטא היא ג"כ בהכרח נעלה מכל דיבור. ע"כ מאן דמפרש חטאיה, וחושב כי בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא, וכבר ציור הגועל שראוי להיות בנפש להנליזה מדרך ד', שלמה בנפשו במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור. ורק אז יכיר הוד האושר האמיתי, ותהי' תשובתו גמורה מאהבה וענות לב, וזכר לדבר "מעודד ענוים ד' כו' " סמך למקרא שלפניו "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר". ועיי' מה שכתבנו בע"ה לעיל במאמר ריב"ל זה יין המשומר כו'.