יסוד

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״א

יסוד איסור כלאים

ע"כ בהיות הערוד נברא בחטא מרביעת כלאים, כפי' רש"י שם בחולין, הם עשו דבר שלא בראתי בעולמי, ויסוד איסור הכלאים הוא מורה החסרון של היציאה מסדר הישר ששם השם ית' במציאות וחוקותיו הישרות שהן ראויות להשתמר, כדכתיב "את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים". ע"כ כח הרע שמחי' את הערוד, שהוא בנוי רק על הירוס השיווי וערך היושר, מוכרח להבטל בפגע בו ר"ח בן דוסא, שהוא הישר האמיתי אשר לא נטה משורת היושר ודרכי הצדק, שהם חוקי המציאות האמיתים ע"פ חכמת יוצרם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

יסוד שלימות האדם הוא הדעת את ה'

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

יסוד ההכרה

אמנם יסוד ההכרה ותכלית ההכנעה הוא, שימצא האדם און בנפשו להתרומם למעלות הרמות הראויות לו מצד נפשו הגדולה האלהית, ושיתרומם מעל להדברים הבהמיים שהם שפלים לערכו. ע"כ לא ירבה רק בשפלות וכניעה, כי עליו להכיר ג"כ יתרונו ומעלתו מצד החסד האלהי שעליו, למען יגבה לבו בדרכי ד'. ע"כ כשבא לשחות בכל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה, למען ידע כי ההכנעה היא מדה יפה מאד, אבל שימושה האמיתי הוא שתעזור להתרוממות הנפש בדרכי ד' הגדולים, ולא להשאר רק בהרגשת השפלות, כ"א לדעת יפה [את] כל ההרגשים השונים המאירים מאור האמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה ב׳

השירה מורה על התרוממות הנפש למשאות נעלות, שמשקפת בהיותה מוכתרת בשכלה בבהירותו. והנה הנפשות מטבען נמשכות הנה לערוג לרוממות שלימות היושר והצדק האמיתי, ע"כ בעת רוממותן יאמרו שירה. אבל היסוד שהאדם צריך לעבוד, הוא שגם הגוף בכל פינותיו יהי' נמשך בפעולותיו לקראת רוממות השירה הנפשית. ואם רק הנפש תערוג אל ההוד האלהי והגוף בהנהגתו ישאר על עמדו הבהמי, הרי הוא נאה דורש ואין נאה מקיים. וזה הוא יסוד תורת השם ית', שנמשלת ליין שמרוממת בתכונתה אל מרום השירה את הכוחות הגופניים, ע"כ אין אומרים שירה כ"א על היין, להורות ששלימות השירה היא לכלול הגוף עם הנפש בכל משאותיה הרמות.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

הכרת הטוב היא יסוד עבודת ה'. החומרנות היא יסוד כל השחתה. התנאי להיות המלכות יסוד טובת העם

השיבוש הנמשך מההשתמשות בהנאות החומריות מאין פנות אל צד השלמות הרוחנית שבהם, הוא מחולל הריסה בדיעות ובמעשים. בדיעות, שמשכיח החובה הגדולה של הכרת טובה מן האדם, שזהו יסוד כל עבודת ד' וכל הערה מדרכת לדרך הישר לפי האמת...אמנם ההשפלה של התעודה השכלית לגבי הגשמית, היא יסוד כל השחתה, והיא היתה השחת[ת] ירבעם ב"נ שהעיז להפוך לתכלית [את] התבצרות המלכות בידו, שעם כל יסוד טובת העם שיש בקיום המלכות, היא עכ"ז מצד עצמה מטרה חמרית, אם לא שתהי' מכוונת לתמוך הכסא ע"פ ההשפעה הרוחנית, "להכין אותה ולסעדה (באמת) [במשפט] ובצדקה", והוא שהפך סדרי הקדושה הרוחנית, ושחת דרכו לע"ז לצורך נטיותיו החומריות, אם שלא השחית את ישראל במצבם המדיני, אבל השחיתם לאביהם שבשמים, במה שעשה העיקר [את] השאיפה הגשמית, והרוחנית לטפל, להיות משתנה לפי חפץ [השאיפה] הגשמית.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

יסוד השלוה

יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שמתפגמות נוטות לתאוה [ה]עוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט״ז

יסוד ההכרעה בהלכות בנוי ע"פ האמת והשלו'. לפעמים יכריע כח האמת ולפעמים יכריע כח השלום. ביאור הדבר, ודאי בכל מחלוקת וספק יש לחקור אחר האמת, אחר כל מי שהדעת והסברא והראיות נוטות לדבריו. אמנם כשכבר אין בידינו להכריע בראיות, אז יש עכ"פ צורך להכריע, וע"כ "אחרי רבים להטות", והיינו מפני השלו' שלא ירבו מחלוקת בישראל. וזהו שא"ל ר"ג, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, כאילו הנך כדאי להכריע דברי מי נראים יותר. א"ל שלא בא לידי מדה זו כ"א בחר בנטי' אחרי רבים, לא מצד ידיעתו שהם צדקו יותר, כ"א שאהבת השלום שהוא יסודו של עולם דורשת כך. א"כ אין זה כלל הכנסת הראש, שהוא השכל שלו, בין המחלוקת באופן שיראה כמבטל שכל רבו, כ"א גם יהיו הדברים לעצמם מאומתים כדעת רבו ראוי להניח הכרעתו מפני השלו'...וי"ל דבזה פליגי ב"ה וב"ש, דב"ש סברי דטעם אחרי רבים להטות הוא מפני האמת, א"כ כשמחדדי טפי אין שייך להטות, אחרי רבים להטות, דהגדולים בחכמה יורדים יותר לעומק האמת. וב"ה סברי שיסוד "אחרי רבים להטות" הוא מפני השלו', ע"כ אין להביט כ"א על המספר המורגש ולא על המעלות של החכמים, שמשקל הערכים עצמו יוכל להביא מחלוקת. עכ"פ שכשנקבע ד"ז, שיחיד ורבים הלכה כרבים ג"כ בלא מעמד א', הוא מפני השלו' ואין גנות בזה לסברת הרב היחיד שנדחית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ה

מכיון שמשתדל האדם במצות הרי הוא מורה הודאתו על הקפדת המעשים שהוא יסוד המלכות.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ט

שתי רמות ביסוד ברכת הנהנין

מפני שיש פנים לומר שיסוד חיוב ברכת הנהנים הוא מפני שבהשתמש האדם בהנאות הבהמיות הוא משתקע בפחיתות הבהמית, ומזה יוכל לבא לשפלות נפש במעשים בהמיים פחותים, ע"כ כדי להנצל מזה תזכירהו הברכה, שיצרף אל ההנאה החומרית הנאה רוחנית מהכרת השם ית' שנמצאת מכל הנאה שהוא בראה בחסדו ית'. א"כ י"ל שחובת האמירה וההתעוררות לדרך ההצלה לא תתחייב כ"א בההנאות הפחותות של מאכל ומשתה, אבל בהנאות העדינות שהן בטבען לרומם את הנפש וכוחותי', ומהן הריח שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא יתבהם על ידה, הי' עולה על הדעת שאין הברכה בזו חובה, ישמיענו כל הנשמה תהלל יה, דאפי' דבר שהנשמה נהנית ממנו, מ"מ צריך לברך. כי תכלית הברכה איננה (כ"א) [רק] הצלה משחיתות בהמית לבד, כ"א לרומם ג"כ את האדם להכרת קונו, וזה יחזק אצלו ג"כ ביתר שאת בהתבוננו על ההנאות הרוחניות וערכן, שאע"פ שאין הגוף נהנה ממנו ואין חשש שיתבהם האדם עי"ז, מ"מ יברך מצד הטוב העצור בהברכה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

ארץ ישראל היא יסוד התורה. התורה היא יסוד השלימות הישראלית והכלל אנושית

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה, שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה[ם] וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ, בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז

הסידור המתוקן הוא יסוד התורה

והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ב

מצוות יישוב ארץ ישראל היא היסוד לאושר המצופה לעתיד לבוא

ההערה גדולה מזה בענין ישוב א"י, שראוי להשתדל בכל דרכי הכלכלה ושכולם בכלל מצות ישוב א"י. שגם בדברים הטפלים לעבודת האדמה כמו גידול יונים, ג"כ אפשר שישלח ד' ברכה גדולה, וגם מזה ימצאו רבים חית ידם בכבוד בארץ אשר ד' דורש אותה. ע"כ יהי' לנו למשל הדרך המפואר וריבוי הברכה שנתברכה הארץ בגידול היונים, שהוא ענף טפל ורזה בישובה של הארץ, וממנה נלמד לדורות, בכל סעיפי המחי' לאחוז בהם וברכת ד' תהי' גם עליהם, והכל הוא בכלל מצות ישוב א"י החביבה מאד, שהיא יסוד לכל האשר התכליתי.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

יסוד שלום המשפחה

ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל".

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ט

הוראה היא זו שהפעולות הנפשיות הנה הפועלות על החומר, ומזה ג"כ בכללות המציאות שהצד הרוחני הוא יסוד המציאות ועקרה, והחומרי הוא נפעל ע"פ הרוחני. ע"כ השבת הנפש תלוי' ביותר במקום הקרוב לנפש, אע"פ שאינו מצטיין בחלקי חומריותו לחיזוק, אבל יש בו יחש נפשי ופועל ג"כ להכשיר את החומר לקבל הכחות הנפשיים ביתר שאת. ומההדרכה ההזנית הזאת יבא האדם לישר דרכיו תמיד להשקיף על צד הנעלה שבהם, ותיקר בעיניו רק התעודה הרוחנית שהיא יסוד המציאות, והגשמיות תהי' בעיניו יקרה בתור שימוש הגון לכל הכחות העקריים הרוחניים, אבל לא ישתקע בגשמיות ולא יתור לבבו לומר שהחומר הוא יסוד המציאות וממנו יפעלו הנפשיות, שהוא דרך רשע כסל מביא לאבד כל חמדת האדם.

ברכות פרק ז׳ פסקה א׳

יסוד הקיבוץ האנושי

ע"כ שלשה שאכלו כאחד שכבר יש בזה קיבוץ והקהלה, ראוי לבאר תכנית יסוד הקיבוץ האנושי, שע"י הקיבוץ יהיו המדות מיושרות ביושר אמיתי, ותתרחב הדרישה בדרכי ד' כשילמד כל אחד מחבירו דרכי היושר והצדק, ועי"ז יתגדל שם ד' ית' בעולם...אבל כשיתיסד יסוד השכלי של דעת אלהים בארץ אז יטו הלבבות לאהבה את כל מעשה ד' באהבת השם ית' אהבה של אמת וצדק, ואז ימצא חק הריעות מקומו הנכון. ע"כ לבסס את ריעות הבאה ע"י השאיפות הגשמיות באופנן הטוב הקיים והרצוי, יש הכרח ויחש מחוייב לרומם הרעיון, בהבנת תכלית היותר עליונה של יסוד המדיניות והקיבוץ האנושי, שניכר בולט במילואו בהודות לד' על חסדו, ויצא בפועל פרטי ע"י שלשה שאכלו כאחד שחייבים לזמן.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

יסוד האמונה ויסוד הקיבוץ

יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד-אל, אלהים חיים, הטוב והמטיב ב"ה. והשקפה שני' על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעיים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית, גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, ראש תוך וסוף. ע"כ יסוד הקיבוץ נחשב במספר שלשה, שבזה יכוון הדבר ליסוד שלש ההכרות הראשיות, שבהן תסויים הצלחת הידיעה האמיתית, וממילא כל הטוב של ההנהגה ביחש האדם ודרכיו, המסתעף ממנה...והנה המעלה הראשונה של "גדלו לד' אתי" תבא ע"י הדרישה השכלית. והמעלה הגדולה ממנה של "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו" תבא ע"י הבנת האמונה ביסודה, שלשני אלה יביא הקיבוץ השלם של יראי ד' וחושבי שמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

יסוד האמן. יסוד ההכרה הפנימית. יסוד ההצלחה הרוחנית. יסוד השפה

ע"כ להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית. ע"כ גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב...א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

יסוד סגולת התורה ויסוד ידיעתה. יסוד התרגום. יסוד קיום התורה. יסוד הכלל והפרט. יסוד שמירת דברי סופרים. יסוד הכלל בהעמדת תלמידי חכמים

נראין הדברים מסיום לשון הברייתא, שהשיווי של המתרגם עם הקורא הוא העיקר, וכשם שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ה"נ אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, דכן נראית כונת הדברים של "ואם א"א למתרגם להגביה קולו עם הקורא", דהיינו שהוא מנמיך קולו מהקורא ונמצא קולו של קורא גבוה יותר, ע"כ ימעך הקורא קולו, היינו ינמיכו. מיהו התחילו ביסוד הדבר שלא יגביה המתרגם קולו מהקורא כנראה שבזה יצוק דבר יותר עקרי או יותר מוכרח להזהר, מהצד השני, המובן ג"כ יותר בפשיטות. הערת הדבר, נראה באשר תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנית לאורה להיות קרובה אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק'. והתועלת השני' באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד אלה ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי' לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזוז אחד מחבירו...ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד' לאיזו ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגביה קולו יותר מהמתרגם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה...אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל. ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד, וכן הי' במתן תורה, דבר ד' הוא נגד הסגולה הפנימית, וקולו של משה על ידו באה לנו הידיעה, וכפי כח ההשתדלות של הידיעה כן נשפעת קדושת הסגולה, והאלהים יעננו בקולו של משה...ובאשר צריך לעולם לחזק אמץ ב' הענינים, כי בשקע האדם עצמו רק בענינו הפרטי, יקטן ערכו ולא תבא ממנו התכלית המעולה שבאה רק מכלל הציבור. ובהיות האדם משקיף רק על יסוד הציבור לא יוכל להרגיש את תוכן פעולותיו והנהגתו המוסרית הפרטית עד כמה יקרה ונכבדה היא. ובאמת בשפל ערך השלימות הפרטית גם אוצר הכלל הלא יחרב וייבש, כי אין הכלל כ"א קיבוץ פרטים ברב יתרון. ומה מכוון הוא הדין במצות צריכות כונה, שלמדונו הפוסקים ז"ל שמצות דרבנן אין צריכות כונה ודאורייתא צריכות כונה. כי יסוד חיוב שמירת דברי סופרים בנוי בעקרו על שלימות הכללי[ת], הנמשכת בהנהגה מיוסדת ע"פ גדולי העם וחכמי התורה האמיתיים, עיני ישראל. ע"כ זקן ממרא קיי"ל דאין מוחלין לו גם אם רצו ב"ד, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ע"כ הדבר נמשך אחר עקרו, שיסודו המעשה שהוא הניכר ברב עם. אמנם חיובי התורה המה כוללים אושר הכללי עם הפרטי. ע"כ אף שמצד ההשלמה הכללית עשה מצוה עכ"פ במעשהו, אבל לא השלים עדנה נפשו הפרטית כיון שלבו ריק מכונה נכונה. ומכוונים דברי הכתוב "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני [...] לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו' ", בהיותם סמוכים על המוסד הכללי לא יחושו להשלמה הפרטית לכוין לבבם לעבודת ד', אמר אמנם מוסד הכללי ג"כ תלוי הוא בהשלמה הפרטית, וכי ידל מעינו הפרטי גם הכללי לא יהי' ולא ימצא. ע"כ כדי להורות ע"ז יהי' העונש אבדת חכמת החכמים, שזה הוא מעוז הכלל ויסודו, וברבות ההשלמה הפרטית יהיו המצויינים ברוכים ברב מעלה של חכמה ודעת האלהים, ע"כ יוכלו להגדיל אושר הכלל בפאר ומעלה רוממה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳

יסוד שלימות האדם

והנה הבדל ידוע ימצא בהשקפה המוסרית על כלל העולם וחיי העונג הגופני בין דיעות גדולים חכמי לב, ואף ששורש הדבר אינו במעשה כ"א בעיון והשקפה, מ"מ א"א להמלט שלא יבוא ג"כ חילוק פעולה מעשית מזה. והוא אם יש לתן ערך להנאות החיים מצד עצמן, חוץ ממה שמובילות אל תכלית יותר נשגבה ממה שהן עצמן נערכות, או שההנאה לעצמה אין לה כל ערך, ואולי ראוי לחשוב אותה למשא וטורח לבעל נפש משכלת. והיתרון הוא רק מצד התכלית האחרונה הבאה ע"י לקיחת החלק בחיי הגוף לדרכי היושר ודרישת החכמה שהוא יסוד שלימות האדם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ז׳

יסוד כיוון ההנאה הגופנית להתעלות. יסוד מידת החסד והרחמים. יסוד מעלת ההנאה העצמית. הכרת הטוב כיסוד העולם הרוחני והגשמי. יסוד ברכת המזון אחר האכילה

יסוד המאשר את דרכי ההנאות הגופניות לדרך טובה, הוא שע"י היותו נהנה ורואה חיים טובים בעולמו יחפוץ להטיב בהם ג"כ לזולתו. וזה הוא יסוד מדת החסד והרחמים המתאמצת בנפש לרגלי פעולותיה הטובות להרבות הנאות זולתו ושמחתו בחיים. ע"כ בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, להורות כי ראוי לשמח על ההנאות הגשמיות שתמצא ידו להיות מהנה את זולתו בכל עז והרחבה. וזה ראוי להיות יסוד ג"כ להנאות עצמו, כי בהיותו רחוק מן החיים אין הדרך רחוקה שיתעלם ג"כ מצרכי החיים של זולתו. ואם שהאדם אפשר שיכול להעביר דרך הנאות העולם על עצמו, לתכלית נטי' רמה, אבל רב בנ"א הראויים ומוכנים להיות נהנים מאור החיים של עוה"ז להם אי אפשר לחוב. אמנם בתכלית הברכה יש עיקר להבליט ביותר כח ההכרת טובה שהוא יסודו של עולם הרוחני והגשמי במוסריותו וכל תיקוניו, ע"כ אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, להיות מוטבע כח הכרת הטובה בכל דרכי תכלית ההנאות. ומההכרה הקטנה לבעה"ב תבא ההכרה הגדולה לאדון כל ההודאות, שהכרת טובתו רצויה רק בהשלמת יצוריו בתיקון דרכיהם לטוב ולחסד לאחריתם הטובה הכללית והפרטית. אמנם גם בסעודת האדם לעצמו יש שם השקפת בעה"ב והשקפת אורח. ההנאות לעצמן כשהן בדרך דעת ויושר אם שהן אינן דברים עקריים, ואף אם נחליט שראויות הנה לכבדן כערכן, עכ"ז ראוי לשום על לב שיש תעודה לאדם נעלה הרבה מתעודתן. ואם שאין ראוי לבזותן, אבל לדעת כי עם תכליתן הקטנה הן מכינות תכלית יותר נשגבה מהפעולות הטובות וכל כשרון של משפט וחכמה ופעל טוב היוצא בכח השימוש בהנאות הגופניות. ע"כ אם שבעת הנאתו ראוי לו לשמח בעמלו, אבל אח"כ בהיותו פוטר עצמו מהעסקים הנמוכים ראוי לרומם נפשו אל דברים הנשגבים, להאיר באור דעת אלהים חיים, והוא יסוד ברכת המזון שבאה אחר האכילה. ואם האדם ישקיף על עצמו לשעה כבעה"ב בעוה"ז ונהנה בשמחת לב בהנאות ההוה, אין רע, אבל רק אם כשיתרומם מזה יכיר שהוא אורח ופונה הוא למטרה רמה לאור החיים האמיתיים. ומצד המעלה היותר רמה, יברך ג"כ את מצבו ההוה שהיא ההשקפה של ערך בעה"ב. שבהיות כל מעשיו לשם שמים, ועינו ולבו אל רוממותו, יכונו כל דרכיו וגם שמחת הנאתו של ההוה תרומם נפשו, ותגדלה לעשות חסד וטוב ברב הדר ותפארת.

ברכות פרק ז׳ פסקה י׳

יסוד התעלות האדם

שלימות האדם בנפשו ומדותיו, שמהן תוצאות לכל מיני השלימות הפרטית, תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים מרכז חייו רק ענינו הפרטי, כ"א עניני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו. וזה ימצא ביחוד בהיות נכסיו קרובים לעיר, שאמנם צריך שיהי' איתן במצבו הפרטי שיהי' בעל נכסים, כנכסים גשמיים כן נכסים רוחניים במעשים טובים ומדות טובות ודעת ויראת ד'. אמנם עם כולם יהי' קרוב לעיר, קרוב לחיי הציבור, ומוכן לעזרתם בכל עת שיוכל להתעלות ממצבו הפרטי אל המצב הציבורי. ועל זה היסוד בנוי גודל ערך מצוה דרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב

יסוד הכבוד. יסוד מעלת הלימוד ומטרתו

תכלית הכבוד הראוי לגדולי העם כדי שתהי' השפעתם ניכרת ותרבה הדעת, כי דבריהם הנאמרים בחכמה ויראת ד' יהיו נשמעים ומזה תמשך הטובה השלמה אל הכלל כולו, ע"כ להורות על תכלית הכבוד, שלא ידומה שראוי הוא הכבוד למי שהוא בעל זרוע יותר, ויוכל להטיל אימתו על הבריות, או שיוכלו להפיק ממנו טובה מפני עשרו וכיו"ב, כמו שמשובש מושג נתינת הכבוד אצל רבים מבנ"א, ע"כ באו ללמדינו כי אין יסוד הכבוד כ"א מצד תקנת הכלל כולו בההשפעה של אנשי המעלה והחכמים, כדי שיהיו דבריהם נשמעים לעבודת ד' וכל דרך טובה, ע"כ אין מכבדים במקומות שאין ראוי להשפעת השלימות להיות נבנית בהם...ע"כ במקום שאין מוכשר לקבל רושם התורה באופן מלא, אין מכבדים, כדי להורות על שורש הכבוד ויסודו. וכן בידים מזוהמות, אין הדעת פנוי' ואין כבודה של תורה לעסוק בה בחקר כבוד. גם כלל טהרת הידים הראויה לתורה ותפילה, היא יסוד להערה שכל לימוד וכל חכמה אינו בא למטרתו כ"א שיהי' ערוך בלב המקבל והלומד וקרוב לפעלו. ע"כ צריך שיהו הידים נקיות ראויות לקבל ההדרכה בפועל כפים.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

יסודה של תורה הוא בא"י

מפני שיש לארץ ישראל היתרון שאוירה מחכים, כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהי' ניכרת לאמתתה רק בא"י, מפני ששם היא ראוי' להתקיים כצורתה בכל פרטי'. אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצות הוא רק בערך ציונים, כדחז"ל בספרי ודברי הרמב"ן בזה, שיסודה של תורה הוא בא"י. והנה יש יתרון בחכמה בכמות, דהיינו מי שלמד יותר, ואפי' חוץ לבקיאות גם בפלפול וסברא יש ג"כ ערך של כמות, הדברים שאפשר לאמרם בפה ולשון בדרכה של תורה וזה אינו תלוי במקום. אמנם ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה.