כלל ופרט (ציבור ויחיד)

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ח

רחל ולאה בנו שתיהן את בית ישראל, לאה ממנה יצאה מלוכה "יהודה גבר באחיו", וכלל האומה שכח המלוכה חל עליו נקרא על שם יוסף, כדחז"ל שכל ישראל קרויים יוסף "נוהג כצאן יוסף". כח המלכות ראוי שיצא מגזע אחד ושורש אחד, כי "בפשע ארץ רבים שריה", ע"כ זכתה לאה בכל המחצה המכוון כנגד חצי החלק של צד המלוכה. אמנם צד האומה הוא בעל מעלות ומפלגות שונות, וזהו אושר האומה והצלחתה בהיותה מרובה בפלוגות, ובלבד שהכל יכוונו לבם למקום אחד אלא שכ"א יעבוד עבודת הכלל ע"פ כשרונו. והנה די לחלק האומה שיהי' נמצא בו חלק של אצילים בעלי משרה ויתר העם יהיו לעובדים נכנעים לגמרי להנהגת השלטון. אמנם מלכות ישראל מיוסדת ע"פ מדת הענוה, "נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש". ע"כ אע"פ שמצד הסדר העליון הי' ראוי שרק חלק אחד יוצא מהגבירה מכוון כנגד העם, דנה לאה, בעלת המלוכה, דין בעצמה שראוי שיהי' חלק האצילים בעם גדול ג"כ בכמות כאחד מחלקי העובדים לפלגותיהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״פ

האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כחות גופו זב"ז וכחות נפשו זע"ז, ושניהם יחד בקשר אמיץ, ומי הוא האדם שיוכל להתפאר ולומר שיודע הוא את כל כחות הגוף והנפש, ויחושם ג"כ אל העולם הכללי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ב

הכלליות מרחיבה את זוית הראיה של האדם ומדייקת אותה

כל זמן שאדם שקוע בפרטיותו, בהנאותיו היחידיות מצד חושיו המוגשמים והמוגבלים, אז מדת הטוב והרע מצומצמות אצלו רק כפי הנוגע לעצמו ובשרו. אמנם כשיתעלה למצב שכלי, לאהוב את אשר השכל הטהור והיושר האמיתי נותן, וימצא זאת בנפשו כשיהי' באמת דורש את אלהים ופונה בכל לבבו את ההשכלה הטהורה. אז ימצא כי האהבה והעונג אינם ראויים כלל שיהיו לו מוגבלים רק ביחש לנפשו ולחוג הקרוב לו, כ"א כגבור ירוץ אורח שכלו להיות מודד את כל חפצו לפי ערך הכלל כולו, ואצל הכלל כולו אין רעה במציאות הכל עשה האלהים יפה בעתו, והרעה שנדמית להיות רעה פרטית היא מסבבת טובה רבה אל אוצר הכלל. והאיש שהתנשא ברוחו לאהבת השכל והיושר האמיתי הוא יתענג, כי במה שנוגע לעצמיותו הפרטית יש לו מצב של הפסד ורעה. אבל הלא הוא סובל כדי להיות תוצאות לטובת הכלל מזה, כי הלא ההנהגה הכללית של המציאות היא ודאי טובה. וכל אשר עשה ד' הוא טוב, א"כ ודאי תצא מרעה זו טובה גדולה שקולה הרבה נגד מרירות הרעה. והטובה, אם גם יהיו מקבליה בחוג קרוב או רחוק בזמן ובמקום לו הכל שוה. ונפש נדיבה האוהבת את הטוב והיושר אין מרכז המשקל נפשו הפרטית כ"א הכלל, החשוב לעולם נגד הפרט ועומד לעולם, ע"כ יהיה באהבה מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה...מי שהגבה לבו בדרכי ד', הנטיות כולם עולות להתכלית המקובצת הכללית הנבנה מהם, הוא אוהב את ד' אדון השלום בכל לבב, ביצה"ט וביצה"ר. גם אינו מסתכל כלל על פרטיותו, כי אהבתו, עידונו ועינוגו האמיתי הוא שיהיה הטוב והיושר נעשה. ואם הטוב והיושר, שהוא לפי ההבנה היותר אמתית חפץ ד' ית', מחייב שיתן את נפשו, בשמחה יתנדב לזה, יתנדב ויתענג, כי נפשו חשה את החיים הכלליים בכל שאונם, שכאור לפני אבוקה בטלה אצלו ההשתעבדות לחיים הפרטיים אע"פ שהם חייו...באוצר הכלל ימצא האדם השלם אשרו חייו ושמחתו. ואוצר הכלל לעולם הוא מתעלה והולך לטוב בכל מסיבותיו הפרטיות המתכנסות אל תוכו, ככל הנחלים [ההולכים] אל הים. ע"כ בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד, בהודאה טהורה ושלמה לאדון כל המעשים, מלך שהשלום שלו, שהכל ברא לכבודו, וכבודו מלא עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ד

האדם שנפשו אינה ישרה, כשמזדמן לו איזה מצב רע, אז לא די שלא יקבל באהבה, ולא יעלה להשכיל את הטובה הצפונה בהרעה, עכ"פ אל הכלל, ואיך ראוי להיות שמח בדרכי ד' הישרים, אלא שעצם הדבר לא יישר בעיניו, ומעשה ד' יהיו בעיניו כאילו הולכים להם באורח בלתי נכון. לענין ההצלה משחיתה זאת אמר, שהוא יהלל הדבר מצד עצמו באופן שוה, ופנייתו לטובתו הפרטית לא תשנה את השקפתו, כי יודע הוא שכל דבר נעשה בחפץ עליון ית' וכל מעשה ד' ראוי הוא לתהלה, כי ודאי עומד הדבר להצמיח ממנו ברכה ותהלה. למעלה מערך זה יעלה האדם, שלא זו בלבד שעצם הדבר יהי' בעיניו ישר, באשר יודע כי היא לטובה לכלל המציאות, כ"א הוא חש שגם בעצמותו הפרטית הוא ראוי להתעורר ע"ז בשמחה, ולא עצם הדבר והענין הנעשה יהלל, כ"א ישיר מעומק נפשו על קחתו חלק בהענינים הנוגעים לו, לבצע בהם את חפץ ד' הנהדר, בנעימה אחת כטוב וכרע מצדו. וזאת היא מצב שמחת הנפש להיות בהרגשתה הפרטית, להיות כ"כ טוב לב ושלם עם ד', עד שלא לבד שהדבר והענין ימצא בלבבו מקום הילול מצד טובת הכלל, שראוי לו לבטל את טובת הפרט בעבורה, כ"א ימצא בנפשו הרגשה מלאה, שזאת היא עצם טובת הפרט בהצטרפו אל יסוד הכללי, ע"כ אמר אם חסד אשירה ואם משפט אשירה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ה

המאמר הוא יותר פרטי ויותר חיצוני מהמחשבה והדעה הפנימית, מ"מ הוא פועל על המחשבה הפנימית. ובהתרגלו לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב, תתברר הבנתו להבין את זאת גם בהגיון לבבו פנימה, שהפרטי[ו]ת והחיצוני[ו]ת תוציא אל הפועל את פעלה על הכללות והפנימיות. וכן הדין בהנהגה, שאע"פ שהמדה הגלויה היא שכל מה דעבדין, לטב הוא בחק הכלל כולו, מ"מ מדת הבטחון תרומם את הפרט אל מדת הכלל, ותתגלה ג"כ הטובה הצפונה בכל דבר הנראה רע אפילו במצבו הפרטי. כי סיבוב ההנהגה הכללית הולכת להסכים אל ההטבה המוסרית, וכשאדם מכין עצמו לקבל רושמי מוסר טובים ממצבו הפרטי ע"פ מדת הבטחון בד' ודעת אלקים אמת, הרי יש כבר במצבו הפרטי ערך מדעי כללי, ומתגלה המאור שראוי להיות מתגלה במצב המקיף הכללי גם במצבו הפרטי. וזה הוא אחד משרשי גילוי פרטיות ההשגחה בצדיקים, לפי ערך קרבתם אל ד', וערך מדעם ועבודתם הטהורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ד

ע"פ התכונה המתגלה לעינינו במדרגת היצורים, אנו רואים שכל יצור שהוא עומד במעלה יותר עליונה במדרגת היצירה מתכנס כח החיים שלו ביותר למרכז אחד. ע"כ הוא נח לקבל הפסד ממי שהוא במדרגה נמוכה ממנו, עד שהדבר מתגלה בבע"ח הפחותים מאד שאפילו תנתחם לנתחים לא תקח מהם את כח החיים שלהם. וממילא מובן שבמי שעומד ברום מעלת היצירה היותר רמה, שהוא האדם, שענין המרכזיות ביחס לכח החיים שלו עומד בערך מדוייק מאד. והנה מה שיש שייכות להתעלות הבריאה אל המרכזיות, הוא מכוון אל הסדר הנאמר בתורה, שכל המאוחר ביצירה בבע"ח הוא יותר נחשב וחזק בכח החיים שלו. ובאשר האדם הוא אחרון ליצורים, הוא מתרכז בכח החיים יותר מכולם. כי הנקודה היסודית של קיבוץ המרכז תהי' משוכללת כשכבר קדמו לה כחותיה הפרטיים. ע"כ מתוך שהוא אחור למעשה בראשית הוא קדם לפורענות. ויש בזה לימוד ג"כ לענין מהותו הרוחנית של האדם, שתכליתו היא שיהיו כחות נפשו כולם מתרכזים למטרה אחת יחידה ועליונה. וענין המרכזיות הוא בו יסוד קיומו והוייתו, ובהפסד כח המרכז הרוחני ממנו ע"י יצר מחשבות לבו הרע, שאינו פונה עוד לתכלית מיוחדת להשכיל ולהיטיב כ"א לכל אשר תפנה רוח תאות חיי השעה, אע"פ שאצל שאר החיים יש זכות קיום גם במצב חיים כזה, אצל האדם אין לו זכות לחיים בהפרד נפשו לגמרי מתעודת התרכזותו, כי בהיותו אחור למע"ב, נוצר לתעודה זו שאפילו כל היצורים ירומם בימים העתידים לאחדם למטרה אחת, וכ"ז יצא רק בלכתו בדרך הישרה המתאחדת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

אהבת עצמו ואהבת הכלל

מצד [מצב האדם בהוה] אהבת עצמו ואהבת הכלל כולו, הם כסותרות זא"ז. כשיהי' אדם קובע עצמו לאהבת עצמו, תהי' אהבת הכלל רחוקה מכליותיו, וכשיתגבר באהבת הכלל, תהי' אהבת עצמו בטלה אצלו. אמנם ראוי הוא שיהי' האדם חש טעם אהבת עצמו בכל תקפו, ועם כל עומק הרגשתו באהבת עצמו יהי' מבטל אהבתו הפרטית לצורך ותכלית אהבת הכלל, אז יצא האור האמיתי בצדקת האדם, שממנה תוצאות גדולות למעשה הטוב ודרך ד'. והנה מדת האהבה לעצמו במדה גדושה מצינו אצל אחאב לפי מצב רשעו, וביותר עובדא דנבות, שמלך, שבמשפט יעמיד ארץ, יעות משפט בעדי שקר, כדי להפיק אהבתו הפרטית לעצמו להיות לו גן ירק. לעומת זה ביטול אהבת עצמו עד קצה האחרון ונתונה לאהבת הכלל, מצינו בר"ח ב"ד המסתפק בקב חרובין מע"ש לע"ש וכל העולם כולו ניזון בזכותו. הרי שהיתה נפשו עורגת לזה שיטיב ד' לכל העולם עד בלי די, והוא לא יחוש להנות מכל טובו של עולם. והנה כל ערך בפ"ע הוא רק חצי המציאות, והמציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא. אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה, מפני שבכל מקום שתבא, תהי' גוררת עמה אהבה זו עול, הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל, מאהבת עצמו. אבל אם יצוייר שעם האהבה היותר גדולה לעצמו תבא יחד ג"כ אהבת הכלל היותר אדירה, אז ודאי היא טובה וישרה, ע"כ העולם נברא בשביל ב' הענינים. אהבת עצמו, מדת אחאב, היא חלק בלתי רע מצד עצמה, והיא ראויה לענין עוה"ז ותיקוניו, אלא שצריכה להלות עמה אותה אהבת הכלל הטהורה, מדת רבי חנינא בן דוסא, שיכולה ליסד את הרוחניות היותר עדינה ונשגבה, העוה"ב. וכשיתקבצו שתיהן אל מקום אחד, אז יהי' שכלול עניני עוה"ז ושכלול עניני עוה"ב באים עד מרום מעלתם. והענינים הגשמיים עם הענינים הרוחניים שניהם יפרחו ברב תפארת, ויהיו לתועלת גדולה זמנית ונצחית אל הכלל והפרט. ובכלל אין אהבת החומריות מצד עצמה שום חסרון כ"א מעלה גדולה לישובו של עולם ותיקונו, והחסרון האחד הוא מפני שע"פ רוב לבו של אדם אינו רחב לקבל בכל שלימות ותוקף שתי האהבות, אהבת החומריות ואהבת הרוחניות בכל שלימותן. אבל המעלה האמיתית היא שישתלם האדם כ"כ, עד שתהי' בו אהבת החומריות ונטיה רבה לישובו של עולם גדולה כ"כ, כמו שתצוייר להיות באיש אשר לא יתערב בו שום אהבה רוחנית המונעתו מהתמכרות לאהבת החומריות, ע"כ יהיו מעשיו גדולים בעניני החומריות ותיקוני העולם, ויהיה כ"כ איש נאצל, קדוש אלהים ועובד ברב קדושה לשם השם ית', עד שתהיה פנייתו לצד הרוחניות גדולה כ"כ, עד שתתראה לפנינו כאילו הוא איש שאין לו דבר עם החומריות. ולערך זאת השלימות, שנגיע אליה בחסד עליון לעתיד, היא תכונת בריאת העולם שתשתלם ע"י האדם בהשלמה גמורה, בין מצד גשמיותה בין מצד רוחניותה. כי באמת ישנם הרבה דברים שמצד עצמם הם מעלות ויתרונות, ואנו רגילים להרחיקם בתור רעות וחסרונות. והדבר בא לא מצד עצמם כ"א מפני שהורגלנו לראות איך שהמעלות ההן דוחקות ודוחות את המעלות הגדולות מהן בערך גדול. ע"כ עלינו להשתדל שלא יהיה המצב הזה מתמיד, להיות תמיד יוצאים בקשרי מלחמה, לדחות מעלות ויתרונות, יהיו בערכם גדולים או קטנים, רק להרחיב כ"כ כשרוננו, גבורת נפשנו וטהרת לבבנו, עד שכל מעלה תתן עז לחבירתה, החכמה והיראה, הגבורה והענוה, הכשרון לכל עסקי העולם בין בהרגל בין בלימודיות, והדבקות והאהבה האלהית וההליכה בדרך ד' כתורה וכמצוה, כולם יחד צריכים להיות בחוברת אחת בנו. ולא די ש[לא] יתנגדו אחד לזולתו כ"א יגבירו כ"א כח זולתו, וכל מעלה תתגלה בכל הודה כאילו לא [היה] לה שום דבר דוחק ולוקח מקומה. וכן הנטיות הגשמיות והרוחניות, כשתתגלה הנטיה לענינים של תיקוני החומריות בתוקף גדול כ"כ, כערך הראוי להתגלות אצל איש שאין לו כל מושג רוחני כאחאב, האיש המגושם, שלא היה לו אפשר לצייר ברצונו שלימות רוחנית, מפני רוב התמכרו אל החומריות כאשר אנו רואים ממעשיו, ועם זה תהי' כ"כ חזקה הנטיה הרוחנית לתורה ולעבודה ולכל מדה קדושה כר' חנינא בן דוסא, שלא הי' לו דבר וענין בעסקי החומר. לעת מעמד של שלום גדול כזה בין הגשמיות והרוחניות וכל התלוי בהן, הוא תיקונו של עולם והאופן הראוי לצאת אל הפועל כל חפץ השי"ת בעולמו, שישמח ד' במעשיו, שהוא ית' הוא אל עליון קונה שמים וארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ד

האושר הפרטי והכללי מחוברים זה בזה. תכלית הטוב והיושר הפרטי, בנויה בערך הכרעתו על הכללי. אמנם תכונת הכלל היא קיבוץ הפרטים, ע"כ סוף כל סוף צריך הפרט להתעלות שיהיה אושרו לבדו ענין נערך ונחשב מאד כאושר הכללי. מושג האחדות ירחיב את דעתנו על ערך המוסר מצד הצירוף אל הכלל, ד' אחד, יוצר כל, מה רבו מעשיו ומה עצמו יצירותיו. ההליכה בדרך הטובה והישרה תביא ברכה לכל מעשי ד' שהם מיוחדים באחדותו, קשורים זה בזה במערכה נפלאה, שעכ"פ תצא ההערכה אם גם יעברו רבבות אלפי שנים. ע"כ אין קץ לתכונת רוממות עבודת ד' ואין כל שפה להגבילה כ"א בשם ד', עבודת ד' וחפץ ד', באשר אין אנו יכולים להכניס בציורינו, כמה נכבדה היא מדת הצדקה של עשות טוב עם כל מעשי ד'. והטוב הפרטי הנעשה בחוגו של האדם הפרטי, יש לו ודאי ערך נערך עם כל הנמצא, כיון שהכל הוא מעשה ד' אחד, ואין דבר נפרד עומד לעצמו חוץ מקשר האחדות. שאם אמנם עין האדם תקצר מלצייר משאת נפש זאת, אבל הננו מתכנסים תחת הדגל של שם ד', ד' אחד. אז הננו יודעים בטח שהננו נושאים נפשנו אל הרמה שבתעודות של הצדק, עשות טוב עם כל המצוי. והטוב הזה הולך במהלך נעים, לא ידלג ולא יקפוץ, לא יעלים עין מכל פרט בודד ולא יבליע שום מערכה קטנה וקלה, ולא יהפוך שום סדר וערך, מפני שהוא נערך ע"פ הערכת ד' אחד, "הכל יכול וכוללם יחד". המשאת נפש הכללית תובן באושר של יציאת נשמתו באחד. אמנם המעלה האחרונה, הנקודה הפוגשת את עצם הנושא של הצדק והטוב, היא המעלה של הטוב הפרטי. זהו המובן באושר עוה"ב, שם נאמר "ונחל עדניך תשקם", עדנך לא נאמר אלא עדניך, מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור כפי כבודו. ההצלחה הפרטית הנשגבה מאד שהיא שקולה לעצמה כערך כללי ויותר, היא המדה שראוי להשתבח בה אחרי העליה של הדבר היותר אדיר בכללותו, שם יש אור חדש זרוע, ודעת אלהים מופעת במושגים אמיתיים זוהרים ונהדרים, שאין לנו מהם הערכה אף דמיונית, שם יופיע אור הפנימי של הנפש הרוממה בכל עוזה ותפארתה, והעולם הפנימי הלא פרטי הוא בתכונתו. אמנם אשרה הפרטי שהוא גדול כ"כ במעלה, שבא אחרי המעלה הכללית, אשריך ר"ע שיצתה נשמתך ב"אחד", ונעלית במעלת הכלל היותר אדירה, ואתה עוד עולה מזה אל המעלה הפרטית "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", מזומן לחיי העוה"ב, החיים הפרטיים הגבוהים שעולים עוד על החיים שבהם יש זיקוק הכרחי אל הכללות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ב

...אמנם עוד יש יתרון יותר גדול בפעולות החומריות, שמצד זה ראויים לכבוד חלקי הגוף, להכיר יתרונם בנטיתם המעולה אל צד המעלה, שהרי לא רק לזמנו ודורו של אדם ישאירו הכחות הגשמיים את הפעולות הרוחניות, כ"א לדורות לעד ולעולם. וראוי שיחקק יתרון הימין על השמאל, כערך יתרון ההוה והדור שהוא עומד בקרבו כשהוא נערך לבדו, לעומת כל הטוב שאפשר להשפיע על העתיד והדורות הבאים, שבאופן מוחש פשוט יתגלה בכתיבה של דברי תורה חכמה ודעת ומוסר השכל, וה"ה לכל המעשים הקיימים וקבועים לדורות. לאלה ב' מערכות הפעולות ראוי לחלק את יחס הימין מול השמאל, ולתן יתרון לימין למען יתעורר האדם לתן יתרון אל הדברים הטובים שראוי לו לעבוד בשביל הכלל בתור נחלת עולמים, יותר ממה שהוא יכול לעבוד בגללו בתור ההוה העובר ובלתי מתקיים, מפעולות קטנות [באות] תוצאות גדולות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

הקישור לכלל מסייע לאדם לשמור על רמתו המוסרית

החבורה האנושית איך שתהי', תזכיר לאדם כמעט את הערך האנושי והחברותי ותהי' סעד להרמת רוחו וערכו בעיני הבוחן. אור היום ושאון החיים המלאים ענין ע"פ כל הכונניות שכוננה החברה האנושית בשאר רוחה העולה למעלה, ג"כ יהיו לעוזרים להסך על האדם מנפילה דמיונית אודות ערכו של האדם, לרגלי התאחזו בצד הכיעור והגסות שבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ה

צרכי הציבור יכולים להיות סימן להכרח פיתוח כישרונות האדם הפרטי

כשם שראוי לחוש על חוש החפץ הפנימי מפני שלא לחינם הוקבעו מאת ד', אשר נתן לנו את הנפש הזאת, כן עוד יותר ראוי לשום אל לב את יחש רכושו השכלי והמוסרי הפרטי אל הדברים השוררים בכלל העולם הכללי. כי לפעמים תזדמן סערה חיצונית והתעוררות כללית בעם בכללו, שאז צריך להוציא אל הפועל ולהשתמש בכשרונות צפונים, אשר בלא עת חפץ [ההתעוררות] הכללית ההיא אין להם שימוש. ראוי אז לכל בעל כשרון לחפש בכחותיו, בין אותם שהם עצמיים לו, בין אותם שבאו לידו מפני הגזע וקדושת הורים. אם רק קרנא קריא ברומי, אם באה התעוררות כללית לכלל תביעה של כשרונות הפרטיים להשתמש בהם, הוצא אל הפועל והועיל לבני עמך, ואשר את דרכי דורך ע"פ הכשרונות הראויים להשתמש בהם לעומת ההתעוררות הכללית החיצונה. כי כשם שיוצר רוח האדם בקרבו ית' תכן את כל התביעות הפרטיות להתעוררות הכחות הנפשיים והגופניים, לאושר הגוף והנפש הפרטית, כן יסד ית' שמו ג"כ בכלל העולם יחש נאמן מן הכלל אל הפרטים. והאדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז. וראוי להשקיף על הכשרון הפרטי, אף אותו הבא בסיוע של נחלת אבות, כעל תאנים שנוחות להתקלקל בעבור זמנן, ולא יוכל להפיק מהן התועלת הרצויה, כי ד' עשה את האדם ואת העולם בחוברת, משולבה, שיהי' הקשר אמיץ ונאמן בין הפרט אל הכלל, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות".

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ו

משפטי התורה בענינים שבין אדם לחבירו, יעמידו תמיד את ערך המשפט רק לפי היחש שיש בין שני הנדונים מצד אותו הענין בעצמו בלבד, ואין לערב ערך הנושאים בענינים אחרים. ואם יתחייב איש מיתה בידי אדם על כל חטא, לא יתכן לזכותו בשביל ערכו הכללי. אמנם ההעברה על שורת הדין מצד החסידות, ו"עת לעשות לד' ", תתן לפעמים הרשות להשקיף לא רק על נקודת היחש שבין הנדונים לבד, כ"א על כלל הענינים, על ערכו של הנידון בכלל החברה האנושית. ע"כ בהיות מדת הצניעות אבן פנה לכמה מדות טובות שמהן יגיע רב טוב לכלל העם. ע"כ אין ספק שמצד החשבון הכללי של המדה המפוארה הזאת, כשהיא מופשטת לעצמה, תכריע את כף הזכות. והתועלת היוצאת לכלל האנושיות מלימוד והטבעת מדת הצניעות, תעלה בערכה על ההפסד של העברת שורת הדין הפרטית. ע"כ ביחש אמירתו של דוד בתור פרטי, וחוסו ומדת רגשותיו, לא הי' אפשר להיות גומר שלא להרגו. אמנם מדת הצניעות לעצמה, ע"פ חשבונה המופשט, כמה טובות מוסריות שמביאות לרב טוב יוצאות ממנה, היא חסה עליו, למען הוציא את המדה היקרה הזאת אל הפועל בכלל העם, אותה ואת תולדותיה היקרות עד אין ערוך.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ט

לכלל אין בחירה

הנה לפנינו הרעות מוכרחות בכלל ההנהגה, וכמה דברים גדולי התועלת בעולם לא יצאו אל הפועל אם לא קדמו להם סבות של בחי רה רעה, של בני אדם המכונים להרע. הציור הזה שהרע מוכרח לשכלולו הכללי של עולם, הוא סועד לב רבים לחשוב שא"א להחליט שתהי' הבחירה חפשית. אמיתת הדבר הוא, שיש הבדל בין חק הכללי לחק הפרטי, ודאי הוא שהבחירה בחק הכלל אינה חפשית, הכלל צריך בהכרח להמציא רעים כמו שהוא ממציא טובים. אמנם עבור זה הלא בערך הכלל אין כל דבר רע בהחלט, כי הרעה הפרטית בצירוף הכללי תהי' מסבבת טוב. ע"כ כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים, שנאמר "כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה".

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ס

שהבחירה מצידה הכללית אינה חפשית, גם אינה מתגלה הפעולה רק להרע כי גם תוצאות טובות יוצאות מכלל תנועות הרבים איך שיהיו. ע"כ מהשקלים הפרטיים, שיסודם הוא בערך מנין, מתכנסת הקופה שממנה יקחו התמיד המכפר הכללי, להורות שאמנם מצד יחש הכלל אל הפרטים ראויים הפרטים לכפרה מצד שחופש הכלל אינו מוחלט בבחירה, ורעת התוצאות של כל דבר חטא אי נה מוחלטת לרעה בערך הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״א

יחש הפרט אל הכלל יבוא מצד המוסריות, התורה והאמונה, ומצד הטבעיות, קשר החברה המכרחת את האדם להיות מדיני וקשר הלאומי שבכללו חטאות הפרטים יפלו בשני אלה, והתיקון שהרעות הפרטיות יהיו לסבות מחוללות טובות בכללות, ימצא ג"כ מקום בשני אלה הסוגים. הרושם המוסרי של צירוף הכלל מהפרטים, מצד הדיעות וקדושת התורה, תהי' מכוונת נגד זמן שחיטת התמיד וזריקתו. הצד הטבעי של היכר צירוף הפרטים אל הכלל, הוא ניכר בערך היום אל הלילה, נגד מה שהלילה ייחד כל פרט במציאותו היחידה, יבא היום לעורר כח קיבוץ החברותי ע"י המון המעשים המשותפים הנעשים תחת השמש. ע"כ כל שהיום הולך ומתגבר, הולך ומתחזק ג"כ רושם החברה האנושית בקיבוצה הטבעי, עד חצות היום שהשמש בגבורתו והחיים סואנים ברעש ומלאים ענין. ע"כ (הוא) מועד קביעות ב"ד, הבא מצד מקרי החברה בקיבוצה שלרגליה באו המשפטים והדינים, הוא ג"כ עד חצות, מאז והלאה כי ינטו צללי ערב, כבר מתחיל רגש ההתיחדות להכנס מעט בלבבות, ע"כ רושם תוצאה שלמה של חיי החברה בכללה במילואה, במשל של תקף זמן קצר לעומת הזמנים הארוכים שפועלים פעולתם בחיי הכלל, לצרף את הרע אל הטוב להכלילו ולהביאו לתעודה, שבזאת יכופר עון הפרטים ביחש חטאים טבעיים לחיי הקיבוץ הכללי, נאה להיות הרושם עד עת מועד טבעי, חצות ממש.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

יש בחוק הכלל ערך השבת כל רע לטובה

הדעת האמיתית וההכרה של חופש הבחירה היחידית והתולדה הנמשכת ממנה, שהרע הפרטי הוא רע מוחלט מצד פרטיותו, וחיוב העדר החופש בבחירה בערך הכלל ותולדתו, שיש בחק הכלל ערך השבת כל רע לטובה, תגביר את כח הכלל ותתן עז להתרכזות ומשמעת, בין בענינים הרוחניים בתורה והוראה וכבוד חכמים והוקרת דבריהם, בין בעניני לאום בהסכמה וזירוז, ושני אלה ביחד יבנו בית נאמן לאומה, בחומר ורוח. וממילא מובן שיד השיבוש בדעה כזאת מחוללת פרעות מוסריות וטבעיות במדרגת הקשר הלאומי, בין מצד רוחניותו בין מצד טבעו המורגש. הדבר המראה בעליל על צורך ההתרכזות הלאומית מכל הפרטים המפוזרים אל הכלל, הוא מה שתחולל האומה מקרבה לפעמים אנשים גדולים, שהם באמת הנם תולדה של קיבוץ כחות רבים מפוזרים באומה בפרטים רבים. וכשיתקבצו באיש אחד, אז תופיע לעינינו צורה של שלימות נפלאה שכולם יכנעו מפניה. ומאין בא זה הכח? מפני שהתכנסו למרכז אחד המון כחות רבים, שכל אחד מהם מוצא מקום בפ"ע בפרטים ידועים ומיוחדים של האומה. ובהיותו מתיחד לעצמו, יכול להיות שלא ישא פרי רב ברכה, מפני שלא השלים חוקו, או מפני שיש עמו חסרונות ידועים, או שעצם הכח הפרטי הוא כולו חסרון כשאין לו משלימיו מהמון כחות הצריכים להיות לו בתור תבלין. אמנם בהתרכזם באיש אחד, הכח הכללי המשותף יצרף את החסרונות אחד אל אחד, עד שמה שיחשב חסרון בחק הפיזור, יראה מעלה גדולה ונהדרה בחק ההתכנסות. וכל זה בא ג"כ מכח העם כולו, שהאדם הגדול הוא בן לעמו ולחברה שממנה יצא, ומרכושה הטבעי והרוחני נבנתה נפשו הגדולה. ע"כ בהיות האומה הולכת משרים והפרטים שומרים אורחות מוסר לפי ערך הפרט, אז מתקבץ כלל שלם, והחסרונות הטבעיים הכלליים משמשים לשימוש של מעלות פועלות טוב בכלל. והפעולה שפעלה החברה על היחיד הגדול, חוזרת אליה ע"י המשמעת הנמצאת ומתנחלת עי"ז רב טוב רוחני וחומרי. אבל בהיות הדיעות הגורמות לכונן יפה אשיות הקיבוץ והמרכז, לחזק את המשמעת והאגד הלאומי בחמרו ורוחו, מתרופפות, אז אין העם משתמש בכח הגדול היחיד ואינו הולך לאורו, כי אינו מכיר שהליכתו לאור הגדול, לאורו של עצמו הוא מהלך, כי רק האספקלריא הכללית נראתה בקרב הגדול המורם מעם. ע"כ לפעמים רק אז יתרפאו מאולתם, בהרגישם חשכת ההעדר בסילוקו של צדיק וגדול דעה ואביר מעשים שבדור. והנה לעומת שני הרשמים שצריכה ההתחברות הכללית להיות חזקה בהם, מצד הרוחניות ומצד החומריות, שהיא מובן התורה והלאומיות, נמצאו שתי איכויות של מרכזיות: איכות מרכז מצד האמת, היא מרכז התורה וההוראה, שמשם יצא דבר ד' אמת לכל ישראל, ומרכז ההסכמה מצד השלום. כח מרכז ההסכמה הוא גדול בענינים המדיניים, שכל דעה שמשרשת בלב יותר את גודל הטוב של צירוף הפרט אל הכלל, היא מחזקת יותר את האימון הזה של ההסכמה הכללית. ומרכז האמת היא תולדה אמונית שתבא בדעת נפש, כשיכיר העם את ערך ההצלחה של התכנסות הפרטים אל הכלל מכל צדדיה, אז יכיר שהחכמה האלהית הכללית המתעסקת בהשלמתם של [ה]בריות, בהכרח תקבע חותמה, חותם האמת, על המרכז הרוחני, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא. כשאנו חפצים להכיר את רושם של קיבוץ שני הכחות יחד, של המרכזית המוסכמת והמרכזית המאומתת, אנו מוצאים אותה בסנהדרין עצמה, מצד ערך המרכז לצד האמת הלא ממנה יוצאה תורה לכל ישראל. אמנם זהו בדברים המוסכמים מצד בירורם, אבל במה יהיו חזקים הדברים המסופקים, שנפסקים ע"פ הרבים, "אחרי רבים להטות"? פה תסייע האמת המוסכמת, שגם היא הנה אור עולם לאומה. אמנם מצד היותה יוצאת ע"פ תורת אמת, [היא] איננה תולדה של האמת המוסכמת לבדה, כ"א חיבור כחות של האמת המוחלטת עם האמת המוסכמת. אבישי בן צרויה, שהי' איש גדול בתורה, ורב, ובעל בעמו, בהנהגה הלאומית, עד שמצא לו מקום מרכזי בלבם של ישראל, בין מצד המרכז הראוי אל האמת המוחלטת שהיא מכוונת אל הרוחניות של האומה, ובין מצד המרכז הראוי אל האמת המוסכמת שהיא מצד הלאומיות החמרית של האומה, א"א למסור ציור הדבר כ"א עם הדיבור שהוא שקול כרובה של סנהדרין. בזה יפרע מהם כמה חובות נגד הטבעיות הקיבוצית, חטאי השכל והיושר האנושי, וחובות אמוניות ותוריות בהכירם כמה רע ומר אבדן המרכז המתיחד מכל צדדיו. אז יכירו ג"כ כמה גדול הוא ערך הצירוף של הפרטים אל הכלל, ולא יעלה על לב להרס אלה הדיעות הטהורות מחוללות השלום הכללי בעולם, שהנקודה הפנימית שבהם היא הכרת כח המוסר הפרטי והכללי, שמתקבץ רק מבירור של אלה שני הקצוות, של חופש הבחירה הפרטית והמניעה שלה ביחש הכללות, שמזה תבא הברכה האמיתית להגדיל יראת ד' ועבודה תמה וטהורה בקרב כל יחיד ויחיד, ולקשר את כל הפרטים באהבת עולם אל הכלל כולו, תיקון המעוות של המנין מבלעדי שקלים. והענינים הכלליים נלמדים במעשים, לא באמרים. וזאת היא דרכה של ההשגחה האלהית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ג

אי אפשר שיכה שורש המרי של רקבון הקיבוץ הבא מדיעות הרעות לכשמתרחבות, שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתה מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראל, ואמר "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התיחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ד' דורש אותה ומ"מ דוקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתיחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התיחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחק אומה שלמה בלאומיותה, כ"א התרכזות למען הוסיף כח ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. ע"כ דוקא יאמרו עמים רבים "לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב", זאת היא תורת החיבור של שני הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל. ע"כ ליעקב נזדמנו לו במקום אחד מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, ואותו המקום המיוחד, נעשה לו ראוי לקראו בשם לזכר עולם "מחנים", א"י, המרכז, תתן כח גם לחו"ל, ההתרחבות, עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו. ואומה שמורשה כזאת לה בדיעותיה, א"א שתאבד דרך ומסלול הראוי בין אלה שתי התורות של הפרטיות והכללות בחק יחידיה, וממילא מהר תרפא ממחץ פגעים של דיעות הרעות המהרסות את הצדק הפרטי והאגודה הכללית, שהנה לא לפי רוחה, וכמעט תשוב אל לבה, תבין ותשכיל את רב אשרה בערך הבחירה הפרטית, "ובחרת בחיים", המתאימה להבטחת הברית הכללית שהיא חק עולם, כחקות שמים וארץ, כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני אמר ד', כן יעמד זרעכם ושמכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ד

כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים. ביותר תשריש בלבנו ההכשרה למסירות נפש בשביל הדבר היותר קדוש ונשגב, חפץ השם ית', את הנקודה היותר רמה שבצדק הפרטי שאי אפשר לבא אליה כ'"א בידיעה הברורה של חופש הבחירה. וכבר היו נכשלים שלא עמדו בניסיון בימי רעה שהי' לעמנו, וישימו להם סתר פנים והתנצלות בכחשם בחופש הבחירה הפרטית. אמנם מסירות נפש מצד הידיעה הברורה של יקרת האמת לבדה, אהבת השם ית' מצד הרגש הטהור שראוי להמצא באיש שלם בשכלו ובדרכו, לא תגלה כ"א את עומק הצדק הפרטי. אבל כשתהי' המסי"נ מצורפת לרעיון של ההטבה הכללית, מסי"נ יחיד בשביל הרבים, נתינת החיים בשביל יקרת החיים, נתינת חיי היחיד בשביל חיי הרבים, היא מדת הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כשמתרכבים אלה שני הרעיונות יחדו, יגלה לפנינו צדק היחיד בכל אורו והדרו, ויקרת ערך הכלל כפי גדרו האמיתי, עד למדת מסירת החיים הפרטיים. העקידה, שהיתה בציור ואל הפועל לא יצאה, תורה לנו תכונה הרמה של מסי"נ, מסי"נ בשביל החיים, מסי"נ שעמה יש הוקרת החיים, והיינו כי זהו עומק הצדק הפרטי, כששם עצמו נטפל אל הכלל כפי מדת היושר האמתית. זה נודע לנו מאפרו של יצחק, העל[א]תו לעולה ברצון תמים וקדוש בשביל אהבת ד' הטהורה, היא הנקודה היותר רמה שבצדק היחידי, וההורדה, ע"י "אל תשלח ידך אל הנער", המורה כמה יקרים הם החיים, וכי המסי"נ עצמה נתכוננה כדי להשתמש על ידה בהטבת ערך החיים, לא לאבדה כ"א לרוממה ולהביאה לתעודתה. הצדק הפרטי ימצא לעולם מקומו בחיי עדן עולמים, בחיי הרוח הנצחי, בחיי עד, בהתענג על ד'. אמנם במה יתואר לנו, פה בעמדנו במקום שאנו מוצאים הדבר הרם שבמוסר וצדק, בערכם של חיי הכלל, רק בהתכללו עם הצדק הכללי. ומפני שתכונות אלו הקדושות קבועות בנו, הננו נשמרים משחיתה מוחלטת, העוקרת בשובבות דעתה את הצדק הפרטי ומהרסת את היסוד הכללי. ע"כ כמעט נוסרו מיד ד', שבו אל עיקר תכונתם ברית אברהם, איש החסד, השם מעינו להצדיק את כל הבריות כולם, ועקידת יצחק המורה לשום שימוש לעבודת הכלל את הדבר היותר עמוק שבתכונת הצדק הפרטי, היא מסי"נ באהבה ושמחת לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ה

קדושת הכלל מתגלה מתוך קישור הפרט אל הכלל. תרומה כספית מקשרת אל הכלל

הקדושה הכללית המצטרפת מהיחש הנאמן של כל הפרטים אל הכלל, אם שכפי המעלה הרוממה שבאת בקרב עמנו, עם ד' אלה, אי אפשר הי' לנו לזכות לה כ"א בשביל מורשת קדושת האבות, אפרו של יצחק, אבל המורשה תמסור לנו רק את הכללות של כל השלמה, להביאה לידי שכלול וקנין נכון, דרושים מעשים תדיריים של פועל והמה נמצאים בכסף הכפורים. בכלל כסף של יחידים, הניתן לאיזו מטרה קדושה ועליונה, מאגדת את הכוחות הפרטיים אל אוצר הכלל. שהרי הכוחות הפזורים שעסקו בהרוחת הכסף ההוא, הנם עולים משפל פרטיותם אל עליית מעלת הכללות. ע"כ כסף הכפורים, הוא המורה על התכונה שכבר נקנתה בפועל בכלל המעשים של עם ישראל לקשר פרטיהם אל הכלל יפה, אשר מכח קדושת אלה המעשים והדומים להם ממינם, מתנדפים כעשן דיעות הרעות המנגדות לזאת התכונה שכבר נקבעה יפה בלבבות ע"י קדושת מצות ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ו

הדעה העליונה והקדושה של הערך הנאמן של הפרט עם הכלל, לא תגמור לפעול כ"א כשתעבור את כל הגבולים, דהיינו שלא תעמוד רק במעמד הפרטים והכללים של האומה בלבדה, כ"א תתרחב עד האהבה העליונה של כל ברואי ד'. אז כאשר תגביה מכונה במעלת הכלל היותר מקיף, שכל מצרים לא יעמדו לפניו, היא מתקיימת לעד לעולם ומוסיפה פירות של ברכה לעד...שהכל נובע מחשבון הצדק של ערך הפרט אל הכלל, שמעקרו נובע רק ע"פ דעת האמת של תורת ד', מחופש הבחירה הפרטית וכריתות הברית הכללית, שמעמדת לעולם את הפרט במציאות המלאה הגשמית והרוחנית ואת הכלל כנזר ועטרה עליו, אשר רק בהצמדם יחד לעד לעולם יאירו את דרך החיים, רק הוא המחזיר בכח נצחיותו את המעדת הרגל המקרית של איזה דור או דורות שאבדו דרכם. ע"כ כל הנחלים של מורשת אבות וקדושתם, בתור הכנה וההוצאה אל הפועל מקדושת המעשים בתור תולדה, הולכים אל התכלית היותר עליון ויותר כללי, הוא בית המקדש, מקום האורה, "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם תזרח שמש הקדושה על הצדק הפרטי בתכלית המעלה, "אשר ידעון איש נגע לבבו" "ובא אלה לפני מזבחך", עד התכלית הרם היותר נשגב, "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים".

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ז

הדברים הנאמרים בתור מקוריות אל היסוד שהתרשם באומה, הם כלולים במה שיצא אח"כ בתור עם שלם אל הפועל. ע"כ מראה יעקב ואפרו של יצחק כלולים בפועל בכסף כפורים וביהמ"ק. אמנם כסף כפורים תגמר תכונתו ביחש עם ישראל ובתור עם לבדד, ובית המקדש יגמר את ההיקף הכללי הגדול. ועדיין לא נדע איזו תכונה פועלת בפועל, אם כללות הפרטיות של כלל ישראל, מפני שהיא קרובה יותר אל המעשים ההוים, והלב היחיד קרוב הוא לחוש ולשער את אור המוסר הכללי ההוא, או שעכ"פ מחשבתן של ישראל עולה היא עד המגמה היותר נשגבה, ע"כ היא קרובה להתכנס בלב ולסול בשבילה דרכי מוסר וארחות צדק ומשרים ביראת ד' טהורה. אבל כיון שבעת היסוד הראשון של מסירות הנפש הפרטית והתיסדות ההתנחלות הקדושה הזאת, כבר נאמר "בהר ד' יראה", הר ד' הוא עומד להיות דוקא לנס עמים, א"כ אנו רואים שהיחש קרוב ואינו נבדל עם כל ההכנות הרבות והגדולות הצריכות לו, להיות פועל על נפשות האומה הישראלית לכוין אותן לאביהן שבשמים. וכיון שעם גודל האמת ואור הצדק שיש בו הוא ג"כ קרוב אל הלב והפעולות נמשכות אחריו להתישר על ידו, ודאי צריך שיהי' הוא היתד שכל הפרטים נגררים אחריו. א"כ ודאי מסתברא כמ"ד ביהמ"ק ראה, וההכנה הפנימית שיש בישראל, שבגללה הם ראויים למעמד טוב ונעלה נצחי, שאינו צריך להשתנות בערכו כמו שאינו משתנה לעולם במקומו, "לעולם זאת על ישראל", היא המגינה על כל פגע גשמי ורוחני, "כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי. והנה במקום שיש בו קשר כללי לאומי, כבר יש שם הנצחיות, שהרי הכלל לעולם הוא קיים, "דור הולך ודור בא". א"כ כל הדרכה, שתתברר שהיא מוסיפה טובה למצב הנצחי של הכלל, היא ראויה להשמר באהבה. א"כ כבר יש מקום שתחול כל התורה כולה, עם כל המון מצותיה ופרטיה, כשיתברר שכולם יש להם ערך אל אושר הכלל ונצחיותו. א"כ אותו הלימוד של [ה]נצחיות הפרטית, שבאה באמונת השארת הנשמה ותחיית המתים, אינו צריך להתלמד בכלל האומה, בתור יסוד [ש]בנין הצדק ושמירת התורה תלוי עליו, שהרי כבר יש לאלה מקום לתלות בערך הצדק מצד הכלל, שהוא נצחי גם בעולם האחד. והנה דבר ידוע הוא שבהיות הצדק הפרטי יסוד נאמן אל הצדק הכללי, ע"כ חייב הדבר שיהי' מקום מוכרח במציאות אל הצדק הפרטי ג"כ. והצדק הפרטי א"א לו להיות מיוסד בחוזק ויסוד מוסד, כ"א בלימוד הנצחיות הפרטית שהיא באה ע"י תחית המתים והשארת הנפש. והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפי האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים. ולפעמים כשאין המשיג מוכשר לציירם כראוי יביאוהו לידי עצב ורוח כהה, כי די להשריש יפה חובת הצדק מצד חיובה הכללי, וממילא ירגיש השכל הפשוט והברור, כי לא יתכן שהפרטי, שהוא היסוד אל הכלל, לא יהי' לו שום תוכן בעבור הזמן של חיי הגוף. והדעה הישרה מחייבת שהאיש שמלא את חלל חייו בעבודות נכונות של הצדק הכללי, ימצא ג"כ בבא עתו להתיחד בעולמו הפנימי את אשר פעל ועשה, ויתענג על ד' בעולם שכולו טוב וכולו ארוך. וראוי הדבר שלא יחלקו כלל שני המצבים לגדרים חלוקים, כי ברכת ד' היא החיים המלאים צדק ע"פ תכונתם ואופיים, א"כ כאשר אם נמלא את החיוב של צדק החיים לפי המושג ההוה, המושג הגופני, שאז אין אנו מוצאים שום ציור לצדק החיים, כ"א בהצטרף עמו מערכת הכלל, אז נמצא לנו הגבלה על הצדק, לומר שכל דרך בחיים שמסכים אל הטבת הכלל, בהוה ובעתיד, הוא דרך צדקה, דרך ד', וכל הפונה מאושר הכלל היא דרך חטאים שראוי לסור ממנה, ואותו הצדק עצמו יורנו, שכשיבאו חיים שלהם פנים אחרים מאותם הפנים שאנו מכירים כעת, ישמשו לנו אלה דרכי הצדק להעבירנו בדרך בטוחה ממצב אל מצב באופן הגון, ע"כ די באמירה אחת, "עד העולם". אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר. א"כ ישים האדם אל לבו, שמוסר החיים יחייב שיש תכלית טובה אל כל המציאות, וכיון שישנה, הרי היא ודאי נמשכת מהצדק הכללי, ואז הרעיון האחד של הנצחיות כולל [את ה]צדק הכללי עם הצדק הפרטי. ע"כ הוא פועל ג"כ, שכשם שהמוסר הלאומי מועיל לעשות את הכלל לבנים לעמם, נאמנים לכל דבר שיש בו הצלחתו והרמת קרנו, כן פועל הוא ג"כ על הצדק הפרטי להתנהג בכל דרכיו באורח צדקה ומשרים, ויצר הרע לא יוכל להתגבר עליו לומר שישליך את ההשקפה המוסרית הכללית, ויראה להוסיף לו גם בעול טובות פרטיות, שהרי הצדק הפרטי הנצחי הוא נמשך ממילא מהידיעה של הצדק הכללי באורח ישר, שאם אין צדק פרטי נמצא, שאם תקוה אין לאדם להיות נשאר בעצמותו קיים לעד, מה הוא המוסר הכולל היוצא מן החיים בכללם, הרי הם עוברים מהר, ומה יתרון לרודף צדק ומשרים על הרודף מעשקות, שאף אם אמת הדבר ששכר מצוה מצוה, והאהבה הטהורה אל חיי צדק היא דבר נעלה וטוב, מ"מ כ"ז ניתן להאמר רק כשיש יסוד נכון על מה לבנות חיי צדק ולהגדירם בשם הצדק, אבל אם לחיי הפרט אין תכלית כ"א עוברת, הלא בטל מצד ההכרה הפנימית עיקר רושם של חיי צדק, כי איזה צדק הוא ש[ה]עובד [ה]עוסק בכל טוב, לא יראה ולא יחוש מטובו לפי ערך קיומו של עצם הטוב. ע"כ כ"ז שהיו הדורות שלמים להשקיף על החיים בהכרה מוסרית, הי' די לכלול ב"עד העולם" במאמר כללי, נצחיות היא תכלית הברכה של ד' אלהי ישראל, את כל מיני הצדק לפלוגיהם. אבל משהושחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, אבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים, א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי איננו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשקפה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי, ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות פרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו. ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה [י]מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדן כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר, לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, "מן העולם ועד העולם". והדברים מתבררים יותר כשנשים אל לב, שכמו שבאדם הפרטי יתראו לעינינו תכונות הרגשיות ותכונות שכליות. התכונות של הרגש כשהן מתנהגות כראוי במשרים, הן מכריעות את האדם לכף זכות למעשים טובים ולמדות טובות, אע"פ שאינו בא לידי חשבון ודעת מפני מה הוא עושה את המעשים הטובים ההם ומה תכליתם, ואינו יורד לעומק הדברים במה יקראו אלה המעשים בשם טובים, מהכרה שכלית. אבל הרגש הישר הטבעי יורהו דרכו ללכת במשרים, "תומת ישרים תנחם". מ"מ צריך שיהי' נמצא גם העילוי השכלי שיעלה האדם ממעלת הרגש אל מעלת הדעת והחשבון, שידע מבלעדי רוח השירה והפיוט גם ברוח שכל ומשפט, למה הוא עושה את הטוב, והתוכן שעבורו הטוב נכלל בשם הטוב. ואם לא הי' במציאות מקום להמשפט השכלי לברר את היושר והצדק הנמצא במשפט הרגש, אז לא הי' אפשר כלל לקרא את הרגש ההוא בשם היושר והצדק שאנו קוראים לו. אלא מפני שעומק החכמה והמשפט החד הוא חותך ג"כ בטעמים נכונים את הצדק שיש בכל הדרכים הטובים של נטיית הרגש הטוב, ע"כ אנו מכבדים מאד גם את הנטיה בעצמה גם אם לא באה אל מעלתה מצד החכמה, מפני שעכ"פ הטוב ההוא הוא טוב מקורי שנוהג בחכמה. וכאשר הננו מוצאים הדבר בפרטיות בהדרכה האנושית, בכל דרכי חייו, מובן שהנהו נמצא גם בכלל ההנהגה הכללית, ובמקור של הצדק האנושי, שאף אם מפני החשבון של הטוב המסודר שיגיע אל הכלל ממעשים טובים, כשנצרף עמו את נחיצות התכנית הלאומית של כלל ישראל, נמצא כבר די השב לנימוקים של רגשי יושר על כל ארחות המוסר, וכל דרכי התורה, באשר בהם חיינו והיא שעושה אותנו לעם, והיא המרוממת את כללינו לעד לשם ולתהלה ולתפארת, אף אם החשבון של ההשארה והחיים הפרטים הנצחיים לא יהיו ידועים כ"כ. אבל כ"ז אינו כ"א מצד הרגש והנטיה הטבעית, שהאדם נמשך אחרי היושר והטוב כשמטהר את נפשו. וכל דבר הגורם הצלחה נצחית לדורות רבים הבאים וכל דבר שמקיים ומחזק ומגדיל את ערך עמו הפרטי בחומר וברוח, הוא נכון למצא בחושו שיש חובה קדושה ונטיה מוסרית שיכנס בעולם של כל המעשים המסתעפים מכל אלה. אבל כשיבא החשבון לעלות על הרגש, ולשאול מה הוא המשפט והצדק השכלי שיהי' איש עובד ימיו הקצובים עלי ארץ, למען יהי' נמשך טוב ליוצאי חלציו ולדורות גם של זרים שבאים אחריו, והוא לא ידע ג"כ לחוש את הטוב אשר עשה. אמת הדבר כי המשפט השכלי יחייב ג"כ שלא נאה לאדם להעמיד את מרכז הנטיה לטובה רק את עצמיותו, אבל צדק נכון הוא מאד להיות מתאוה לחוש ולראות את הטוב אשר הוא עושה במערכת הכלל. ואם אין עולם אלא אחד, אף שנצבור משפטים כלליים לכל דרכי התורה מצד הכללות והלאומיות, לא ימצאו לרוות רק את צמאון הרגש, ולא לשכך את תביעת המשפט והחכמה, שגם הרגש ראוי להיות נדון על פיה. ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, "מן העולם ועד העולם", למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו. ואם שטוב הוא הרגש ללמדנו, שהתשוקה היותר מפוארה היא הטוב הכללי, אבל צדק ג"כ החשבון בתביעתו, שהמשפט המוסרי הוא מחייב שהעובד הפועל טוב יאריך ויתקיים, לראות ולהתענג על ד', לשמח בראותו שהצטרף בטוב הכללי, "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלהי לעולם אודך".

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

האמונה והקבלה למה שנאמר מפי גדולי עולם הוא עמוד האורה המאיר כל מחשכים, מפני שאי אפשר לכל אדם להשיג בדעת עצמו את האמת הפנימית, ובפרט בענינים העומדים ברומו של עולם בעיקרי תורה ואמונה, ע"כ גדולה היא עניית אמן, המורה על ההסכמה והקבלה באמונה, לדעת הברכה שתקנוה אבות העולם אנשי כנה"ג ויתר גדולי מאורי העולם. אמנם צורך האמונה, מצד חסרון השכל להגיע אל הידיעות הצחות בבירור עצמי, הוא רק בחק הפרטי. היחיד אין כחו גדול לחדור בסתרי אלה הידיעות הרמות שעליהן הושתתו הברכות והתפילות. ע"כ עליו לקבלן באמן ואמונה, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". אמנם הכלל, העם בכללו, עם ד' אלה, עם חכם ונבון, הוא עומד למעלה מהכרח האמונה, עליו בכללו הלא נאמר "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו". והדבר הוא פשוט, אימתי הדברים האמתיים של דעת ד' והשגחתו ויתר הענינים הטהורים שנכללים בתפילות וברכות צריכין רק למסורת ואמונה? רק כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחיד[י]ותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא יהיו ניכרים לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל, המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתנו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש, מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות, וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם, ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה, שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", ע"כ אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה? שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר [ו]העתיד, בצירוף ההוה, "מן העולם ועד העולם". ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית, "ברוך ד' אלהי ישראל". כל ברכה היא רק חלק אחד אחוז מהשקפה מוסרית, המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו, בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין, ע"כ נגד הכלל נאמר "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה". המושג הכללי של ההשקפה המקפת מראש ועד סוף ממלא את הנפש החושבת אורה, אורה עליונה כללית שאין כח בשפה לספרה, "לך דומיה תהילה", "מרומם על כל ברכה ותהילה". ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו? באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתנו, לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם עד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ו

השלמת הכלל מול השלמת הפרט, עיסוק מופרז בכלליות עלול לפגוע בשלמות היחיד ולהיפך

הצד הטוב האנושי, הרעיונות הטובים להשכיל ולהיטיב, הוא מחולק לשתי מערכות: הנטיה להשלמת עצמו של אדם בכל דרכי הטוב, והנטיה להשלים את הכלל. והנה בפנים ידועים הדברים נוגעים זה בזה, שהרי כל מה שיתוספו באוצר הכלל, אנשים פרטיים בעלי כשרון ושלימות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו. ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל. אמנם כאשר האדם מורכב מתכונות שונות, ע"כ לעולם לא יעמוד על הנטיה הממוצעת. וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה, תקנת הפרטים המה מרובים בכמות (אולי צ"ל: באיכות) ותקנת הכללים המה מרובים באיכות (אולי צ"ל: בכמות), ע"כ ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצויינים שבבני אדם נוטים בדרך שוה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם, כ"א ע"פ רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכ"א יתכנס בשלימותו הפרטית. אע"פ שזאת היא הדרכה טובה, מ"מ ברוב ההתעסקות של כ"א בשלימות עצמו, יעזבו עניני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. ע"כ בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו. אמנם זהו טבעו של רוח האדם כשמתעוררת איזה נטיה תלך בלא קצבה, ע"כ בעת שיעבור זמן רשום וההתעוררות תהי' חזקה להתעסק בענינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידים בעסקי הפרטים, ויתמעטו החכמה והצדק, והעושר הפרטי החמרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה לא לבד לפרטים שהם עמודי הכלל, כ"א גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. ע"כ ראוי אז, בעת המפזרים יותר מדאי, לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם יצא להשלים את זולתו, לבל [ילמד] טרם ילמד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו, [ו]כדי שיתאמצו הכחות הפרטיים, ואז ישוב גלגל החיים לדחות העושר הפרטי הצבור באוצר הפרטים אל הכלל בכללו. זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר לבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר.