מחשבה

ברכות פרק ט׳ פסקה ע׳

מחשבות של חידוש בתורה בניגוד למסורת

וכן הוא בדרכה של תורה, שאמנם עניני התורה יוכלו לעורר רעיונות רבים בנפש לפי מצב הנפש, אבל אינם נקראים בשם תורה והרחבת ידיעתה כ"א אותם הענינים שיש להם יחש ישר אל התורה מצד כחה של תורה וכללותה, והמרחיק ללכת להרחיב דברים רק ע"פ חזון רוחו, מפני שלפי תכונותיו ודיעותיו גרמו אותם הענינים התוריים להולד בלבו אותם המחשבות הוא קרוב להיות מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ד

הקשר בין מחשבת האדם לכלל המציאות

הרהורי הלב שבאדם, גם הם יש להם חקים קבועים ושאינם קבועים ככל הבריאה כולה. ומתוך שהנפש האנושית כוללת בקרבה יחש גדול אל כל המציאות כולה, ע"כ בעומק הויתה יש מקור גם לכל הידיעות המתיחסות לה בכלל המציאות, בהוה ובעתיד. אלא שכ"ז שלא השלים האדם את עצמו להיות יודע את נפשו במעלה רמה כזאת, הנה אותן הידיעות הנה בה נגנזות ואינן יוצאות אל הפועל. והרהורי הלב שהם בכלל באים מתוצאות הכח של הנפש הפנימית, ע"כ המה ג"כ משמשים בתור אמצעים להוציא על ידם את הגנוז בנפש, לעת המתחייב מצד ההנהגה העליונה הכללית והפרטית שיהיה צפוי לעיני האדם חלק מעתידותיו. וכ"ז יורה לנו מה רב כחו של הסדר האלהי, גם במהלכים שנראה לנו לפי עינינו הטרוטות שאין שם סדר, כמו מהלך הרהורי הלב, מצד פעולת הרהורי הלב להיות הם הפועלים בהצעת המחזה הרצוי. הראיה היא מהמקרא שנאמר "אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו", שיצאו הרעיונות ועלו לעורר כחם בההוצאה אל הפועל את הכשרון הטמון בפנים הנפש מהיחס אל כלל המציאות מתוך שהאדם הוא אחד מחלקיה, ולעתיד מתוך שזמנו ההוה הוא ג"כ חוליא אחת מאותה השלשלת הארוכה של העתיד. ע"כ לבאר מקור הדבר, מה שאין צורך בחומר אחר להוצאת המחזה הכולל בתוכו חלקים של ידיעת העתיד כ"א הרהורי הלב עצמם, מפני שהנפש בעצמה היא המקור הגנוז של הידיעות הללו, מביא ממה שנאמר "ורעיוני לבבך תנדע". שלא הבטיחו בידיעה אחרת כ"א במה שידע את עמקי רעיוני לבבו, היינו הידיעות הגנוזות בעצם נפשו הפנימית. והדין נותן כיון שאין צריך כאן לנטיעה מן החוץ, ויסודי הידיעות באים מכח פנימיות הנפש ששם הכל צפוי מיחוסים כאלה, גם הדברים המביאים את ההעלם הזה אל הגילוי, די להם ג"כ הקנינים של הרעיונות שכבר הובאו מהעולם החיצוני אל הנפש פנימה ובאו לידי גילוי, הם יעוררו ג"כ כח גילוי בחלקי הרעיונות הגנוזים, שהוא אחד מחלקי הנפש להיות רעיון גלוי אחד מוציא מקרב הנפש המון רעיונות גנוזים. ומזה בא הכח לכל איש ממולא בידיעות שהנה גנוזות בלבבו ואינו מכיר במציאותן, שכמעט שנדבר עמו באיזו ידיעה שאנו מביאים אותה לידי גילוי ויהי' לה יחש עם המון ידיעות גנוזות, מיד יעלו על רוח ההוגה-דיעות המון הדיעות הגנוזות וישתמש בהם לבנות ולסתור ולהרחיב את הדברים הגלויים שהצענו לפניו, ובלשון הזוהר, "רוח אמשיך רוח ואייתי רוח".

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ה

יש הבדל בין הרעיונות הגלויים שרובם הם מובאים מעולם החיצון ממה שרואה האדם מן המציאות, לרעיונות הצפונים שהם באים ע"פ רוב מדברים שמקורם הוא נפש האדם עצמו. ע"כ נחלק לב' מערכות: החזיונות התלויים בעצמים מן המציאות וחזיונות התלויים בפעולות. העצמים הבאים מן המציאות יש להם יחש אל הרעיונות שהם כבר גלויים בפועל, מפני שהם באים מדברים שהם בפועל בעולם החיצוני אל נפש האדם הפנימית. אמנם רעיונות התלויים בפעולות הם באים מפנימיות הנפש אל הגילוי, שהרי הפועל הוא האדם בחוג מציאותו, והפעולות העקריות הן צריכות למחשבה תחילה, ע"כ הן שייכות אל חלק המחזות הפנימיים, מצד חלק הנעלם של הנפש. ומביא ראיה שבין מהלך של הרעיונות הגלויים, בין מהלך של הרעיונות הצפונים שדרכם לבא מעומק נפש האדם עצמה, הם בנויים בחלומות ע"פ חקים שיש להם יחש עם המציאות. ע"כ מצד חלק המחזות הנכללים ב"רעיונך על משכבך סליקו", הרעיונות הגלויים שמטבעם לבא מן העולם החיצוני, לא חזי אינש דיקלא דדהבא, מפני שלא ראה כאלה בטבע המציאות החיצונית ומצד מערכת הרעיונות שהם בעצם הנפש גנוזים והם מתעוררים לצאת [לפועל] ע"י מגעם של הרעיונות הגלויים, אם הי' אפשר שיהי' צבורים בפנים הנפש דברים של תוהו, הי' מזדמנים בחלק המחזות השייכים לפעולות, שמקור הפעולות המה מחשבות הפנימיות שהאדם חושב לפעול, דברים סתורים לגמרי מן המציאות. ומתוך שאותו החלק של "רעיוני לבבך תנדע", נובע הוא ג"כ מחלק המציאות של פנימיות הנפש שלהגיונותיה הפנימיים יש ערך אמיתי, ע"כ לא חזי אינש פילא דעייל בקופא דמחטא, מפני שרעיון כזה לא יהגה לב אדם במחשבתו הפנימית. עכ"פ הדברים מלמדים לנו, שאין לנו פינה בכל המציאות כולה שלא נמצא שמה סדר מערכי של הממשלה העליונה, מהמסדר האמיתי, וע"ז נאמר "ומלכותו בכל משלה". ע"כ לא יהי' לנו לתמהון כל הדברים הנעשים תחת השמש אפי' במהלך הדיעות והרהורי הלב של בנ"א, כי גם להם יש סדר וחקים, מונהגים בחכמה עליונה, להגיע לסוף אל מרום ההצלחה. והחסד האלהי, אע"פ שהוא עובר דרך מעברים שנראים בעינינו נגד מטרת התכלית, ממש כערך המעשים השוטפים בטרם הזמן שנראים כסותרים את העצה העליונה, והם באמת מקיימים אותה, כערך "ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה".

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ו

החכמה השלמה בידיעת נפש זולתו, שהיתה בשלמים הללו מסוד ד' ליראיו, היא שעמדה לכ"א מהם להמציא לכ"א מהשואלים רעיון כזה אשר לא יהי' ביכולתם להזיזו מהם כל אותו היום, למען יעשו הרעיונות את תפקידם בחלום ג"כ.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ח

החמור הוא סימן ההכנעה הגמורה וקוצר הדעת שלא ידע כ"א אבוס בעליו. והוא בערך ביטול דעת האמורא אל החכם שדבריו יתרגם, באשר איננו רשאי להשתמש בכשרונו כ"א להיות עיניו ולבו רק לאשר יאמר לו החכם, בין יסכים על דבריו או לא, כי לא לו המשפט.

ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ז

אומץ הרוח היא מדה נחוצה לאדם למטרת חייו הגשמיים והרוחניים. וכאשר המחשבות הנוגות עולות לפעמים על הלב ומדכאות את הרוח, יש אשר יחשב האדם שבהיותו נוטה לקול הגירוי של דכאות הרוח, בהוציאו אנחה מלבבו בזה יעביר את כח דכאות נפשו ממנו. אמנם זהו רק דמיון כוזב, כי אין קץ להמון הציורים שעל פיהם יכול דמיונו של אדם לצייר לו מחזות של תוגה ודכאות לב. ע"כ בהיותו מחזק את כח התוגה ודכאות הנפש ע"י הוציאו אל הפועל את האנחה, אז יוסיף כח הדמיון להתעולל בו, ויציב לפניו עוד חזיונות שונים של תוגה שיכבידו עליו אנחותיו. ע"כ העצה היעוצה בלשון חכמים מרפא היא: התקוממות האדם באומץ רוח נגד המון רגשות התוגה הסוערים בקרבו...אבל האנחה היא מתפרצת ותוכל להתפרץ בכל עת, וביותר בעת הראוי לשימוש של לב אמיץ, ואינה גומרת ענין בחשבון ודעת עם עסקי המחשבות המדכאות, מזה ראוי להתרחק.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ג

ההשקפות השכליות האמתיות לעצמן, מוצאות הן מקומן בכל ציורי המציאות, בין הנמצאים בין המוסכמים, כי גם עולם הרעיונות והציורים הולך במסיבותיו לכונן עולם מלא ע"פ עצת ד' שלעד תקום. הכח המוציא אל הפועל את ההויות הטבעיות, המורגשות והשכליות, בכח החיבור והציבור, ההכללה והעירוב של הכחות והפזורות, הרבים שבמציאות, בהשתתפו אל הכחות האדירים, שכ"א לעצמו הוא במדה רבה וגבורה וגדושה, יותר ממשא החיים במקום שהם מתרכזים, כצינה של כימה וכחמתו של כסיל, שבפני כ"א בפ"ע אין העולם יכול להתקיים. ע"כ יבוא אופן ההוצאה אל הפועל יצורים וחיים במדה ובמשקל, ע"י כח כזה שיש בו את תכונת ההשבחה וההשבתה, להגביל את הכחות הסוערים העוברים גבול, ועי"ז יתגלמו בצורתן הראויה והרצויה לבנין העולם והחיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ה

המאמר הוא יותר פרטי ויותר חיצוני מהמחשבה והדעה הפנימית, מ"מ היא פועלת על המחשבה הפנימית. ובהתרגלו לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב, תתברר הבנתו להבין את זאת גם בהגיון לבבו פנימה, שהפרטיות והחיצוניות תוציא אל הפועל את פעלה על הכללות והפנימיות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ב

מחשבות רעות אינן מגדירות את מהותו של האדם כרשע, כל עוד הוא לא מממש אותן

רבא חשב שיסוד המשפט להחליט על ידו שהוא צדיק רשע או בינוני לא יבא מצד מסקנת המשפטים, כ"א מצד הרעיונות הנופלות בלבו של אדם לפי ההשקפה. שבצדיקים גמורים לא יבא כלל ברעיונם שום משפט כ"א המאומת לצדק ולטוב, ולבינונים יבאו ג"כ רעיונות נוטות לצד משפטי הרע, אע"פ שאחרי העיון השכלי ידחו אלה הרעיונות שאינם מוסכמים ע"פ הטוב האמיתי, מ"מ מאחר שיש מקום בנפש שמחשבות שאינם ע"פ הצדק והטוב האמיתי יבאו על הלב, כבר יצא אדם כזה מכלל הצדיקים, והוא האדם באשר הוא אדם ראוי הוא שגם בהיותו בתכלית היושר והתיקון יעלו לפעמים מחשבות ברעיוניו שאינם כפי הצדק והמוסר הטהור. אמנם זהו כחן של צדיקים, שמחשבות כאלה הם אינם מתקבלות אצלם בתור מסקנות פעוליות כ"א הם נדחות. ואם נדון לפגימה בגדר הצדיק כל רעיון שהוא רק עולה על הלב, אפילו אם לא יקום ולא יצא לפועל והסכמה שכלית פנימית כלל לא תהי' עליו, לא שבקת חיי לכל ברי'. ע"כ גדר הבינוני הוא שכ"כ התעצמו בו גדרי הטוב עם הרע, עד שלא יבחין בתערובות הרע שבמוסרו, ויבא ג"כ על פיה לידי החלטה. אבל מי שבהחלטתו אין תערובות רע אפשרית כ"א במעוף רעיונו לבדו, ודאי נחשב הוא בין צדיקים גמורים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

...כל ברכה היא רק חלק אחד אחוז מהשקפה מוסרית, המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו, בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין, ע"כ נגד הכלל נאמר "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה". המושג הכללי של ההשקפה המקפת מראש ועד סוף ממלא את הנפש החושבת אורה, אורה עליונה כללית שאין כח בשפה לספרה, "לך דומיה תהילה", "מרומם על כל ברכה ותהילה". ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו? באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתנו, לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם עד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ח

האיש הגדול הראוי להיות עמוד התווך בדורו ומשגב לעמו הוא בתכונתו איש כללי. דרכיו ומעשיו, בין הפרטיים בין הכלליים, הם תמיד נושאים עליהם חותם של עולם גדול וכללי. ע"כ בהשפיעו בדרכי חייו על העומדים מחוץ למחיצתו הפרטית, תהי' השפעתו ניכרת בדרכים שיש בהם שייכות אל כלל גדול, אל עם שלם להקימו ולהצליחו. וכן כשנשפע הוא מדברים שחוץ לו ג"כ תהי' השפעת הדברים עליו ניכרים בהכרה כללית, זהו מה שנוגע על מעשים. ומה שנוגע לדיעות ורעיונות, כל מחשבותיו ישאו עליהם תו הכלל והאומה השלמה, כי לא יוכל הגדול לצמצם עצמו בדרכיו ובמעשיו ובדיעותיו בחוג קצר וצר. וכן ראוי למי שממנו יצא חוטר מושלים ביעקב לדורות עולם, שכל מעייניו ודרכיו היו כלליים ולאומיים, המאירים אור להמון רב בתור דרכי עם שלם נאדר בקודש. כן ביציאתו, דהיינו השפעתו על אחרים, וכניסתו השפעת מה שחוץ לו עליו, במעשים והדרכות פעולותיות. וכן במהלך הדיעות דרש באוכלוסא, ע"פ משאת נפשו הצמאה לחזות בשמחת הגוי כולו אושרו ותיקונו, עד שכל דרכיו ופניותיו, רגשותיו הפרטיים, כולם היו מובלעים באורח חיים הכללי, זה הוא הבא באנשים. אמנם מי ראוי להיות הוגה דיעות וחושב מחשבות בדברים לאומיים וכלליים, איש זקן הבא באנשים, איש שכבר כבש לו אורח חייו ע"פ נסיונות רבים, וכבר משל על כל רגשותיו הפרטיים. בזאת תצא תורה ואורה לעם. אמנם בקום צעירים, הצריכים למוסר פרטי לעצמם, לחוות דעה בעם בכללו, זהו הדרך המסוכן המביא להשחתה, כקללת "ונתתי נערים שריהם". כי למי נאה להיות דורש באוכלוסא, בשביל אוכלוסא ועניניה הכלליים, ודבריו יהיו נשמעים ונפעלים, כשיהי' לפי גודל נפשו ראוי לזה, כשמצטרפת מעלת הזקנה, הנסיון והחכמה, לבא באנשים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות. האחת, שתיקון העולם הנמשך ע"י בא רק בהיות מצורפת עם טהרת הלב ויראת ד' וחכמת התורה, גם הסבלנות על העיונים והדיעות שהם שונות מדיעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו. וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח, רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות, ורואים שדוקא מכל הדיעות של החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעה שהיא שונה מדעתו. ובזה תהי' הסבה היותר חזקה למחלוקת ומריבה, וחרב המדנים יתפשט עי"ז באומה, להיות חרב איש ברעהו, בפועל ובשוט לשון. וכ"ז הוא תולדה של הבדידות המופלגת, בעסק התורה, זה הוא הרע המגיע לתכלית השלום של האומה, הצריכה להתנהג ע"פ רוחם של בניה בוניה, ת"ח המרבים שלום בעולם. והרע השני, שמגיע בענינים עיוניים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין. ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורמת המגרעת של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה ג"כ יהי' חטא, כנזיר הנקרא חוטא, ועוד שחטא יוצא ע"פ אותה ההשפעה שמשפיעים ת"ח על העם, אם לא יהיו עניניהם מבוררים. זהו הנרצה מדמיון נואלו שרי צוען, הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ו

...ואם זמות יד לפה, יש לפרשו ג"כ לצד המעלה שהוא נאמר על ענין הכנת החכמה, שצריך הבא להנהגת ציבור להיות מוכן בכל חלקי התורה וידיעתה, כמו שצריך לעניין תיקון המדות להיות מוכן תחילה בשלמות הענוה, ע"י הניבול ע"ד תורה, כן צריך להיות מוכן בשלימות החכמה והעצה בכל הענפים המתחדשים. ואמר "זמם" לשון מחשבה ומזימה, שאם הרבה לחשוב ולחקור בד"ת לברר כל דבר והלכה לסעיפיה, יד לפה, היד מורה על המעשה והפה על הדיבור, כלומר, דיבורו הוא סמוך למעשה. כי א"צ לחשוב הרבה, כיון שכבר האריך במחשבותיו קודם הכנסו להנהגה לברר רוב ענייני ועיקרי תורה, ויוכל לגזור חיתוך כל דין ומעשה בבירור כדבר מלך שלטון, בלא המתנה והמלכה מרובה, כי יד ומעשה של המונהגים קרובה לפיו ודיבורו. אבל בהיותו מתעצל במחקר פרטי מעשים והלכות, אז בבא תור מעשה ישאר נבוך ולא יוכל להוציא אל הפועל.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

אמנם הטהרה היוצאת ע"י ההתיחדות בעולם הפנימי, יוצאת היא דוקא מפני העושר הגדול הנמצא בכחות הנפש האנושית לכלול בהגיונותיה הפנימיים כל ציורי העבר, ההוה והעתיד שלה, להעריכם במערכה אחת, ולפעול עליהם לקשרם לדרך הנשגב הכללי ללכת באור ד'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט׳

תכונות היום, הלילה ובין השמשות, והופעתן באישיות האדם בהרחבה, צמצום וטשטוש

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה. אמנם ההתיחדות הזאת היא מדרכת לצירוף של כלל יותר גדול ורחב כאשר ביארנו, אבל לכאורה אין אנחנו יכולים לחשוב בחשבון הרשמים המביאים יתרון כ"א אותם שהם ברורים, או מצד היחש של הסביבה החיצונה המקפת, דהיינו במילוי אור היום, או של הפנימית היחידה, בסילוק אור היום, וחשכת הלילה, [ה]מביאה את האדם לכינוס נפשו בעצמות הוייתו פנימה, אבל הציורים המטושטשים, שאינם נגמרים לא מצד ההקפה החיצונה ולא מצד הכינוס הפנימי, בהם לא ימצא האדם מנוחה והרחבת מושגיו. אבל באמת כל זה איננו כ"א השקפה קצרה, אבל בהקיף האדם את כל המון המחשבות אשר על מרחב הרעיון, אז יכיר וידע שגם המחשבות שאינן נגמרות, העולות בטשטוש, והציורים הכהים, גם הם מכלל השלמת ההבנה במציאות החומרית והרוחנית, וכשהם מתאחדים יחד עם הציורים הגמורים והבהירים, מכללותם ישתלם האדם להכיר הכרה מלאה את המציאות ופעולותיה, וממנה יקח לו לסולם למעלות בקודש, לדעת את ד' ועוזו. והנה הזמן [של] בין השמשות, אם נחשבהו נבדל בתכונתו מן היום גם מן הלילה, עלינו לצייר שאותו הציור הכהה, העולה מהמציאות בזמן שההכרה הסביבית נחלשה, והפנימית ותולדתה הרחוקה לא באה עדיין למדרגתה, שאינו בכלל הבנין של תעודת היום והלילה, ש"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת". אבל כשאנו מעמיקים בעומק העיון ע"פ השקפה מקפת, הננו מכירים שגם הציורים הכהים בכלל השלמת המציאות הם. ע"כ הציורים החיצוניים הכהים מצטרפים עם הבהירים שלהם לא לגורעם כ"א להשלימם. וכן הציורים הפנימיים הכהים, ותולדותיהם הציורים של העולם הרחוק מאד הבא לרגליהם, הם מצטרפים ג"כ לשכלל חותם השלמת הציור עם חבריהם, הציורים הבהירים, יחדיו. ע"כ אין לנו לחשב כלל את זמן בין השמשות לענין מובדל, כ"א הוא מצטרף ליום או ללילה. וע"כ גם אם יש נקודה שלילית במציאות, לא תשפיע לגריעותא על הרשמים הנפשיים. אע"פ שהיתה מוכשרת בעת יציאת החול וכניסת הקודש לבריאת המזיקין, מ"מ לא תעכב על השלמת הנפש האנושית, ביחושה אל העולם, מפני שהוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

...אמנם היתרון הנמצא למצב הנפש בלילה, שאיננה משועבדת לגבולי המציאות המורגשת, אשר תפיל על כוחותיה הפנימיים כבלים, ע"י השערת המקומות והמרחקים, עד אשר דוגמתם יצטייר ג"כ בשכל, לחשוב לרחוק ומיואש את אשר יושג בהרבה הכנות שכליות ומחקריות, מבלי להשכיל כי אין ההרחקה הזאת תלויה בעצמות האמת, כ"א בחלישות כחותינו, שאנחנו צריכים לצעוד כ"כ לאט עד שמתדמה לנו דבר הנשגב רחוק, "מרחוק ד' נראה לי".

סדר זרעים פסקה א׳

המצוה שמפתחת יפה את כח הכרת הטובה היא כבוד הורים. אנו רואים בנים מגעגעים בכל לב לעשות מצדם איזה דבר המציין אמונת רוחם להוריהם, וביותר אחרי מותם. וזה בא מצד כח ההכרת טובה החזקה מאד ושולטת בכח רב בנפש האדם. והנה כשתהיה הטובה גדולה, עד שימצא האדם עצמו קשור בחובה גדולה לציין במעלליו והגיוני רוחו ודיבוריו את הכרתו ותודתו, וביותר אם ילוה עמה גודל חשיבות המטיב ותכונת המעלה שיוצאת מההכרה ההיא כשתהיה גדולה, לא ינוח הלב כ"א כשיכניס אותה במעשים וענינים ראויים לפי התפשטותה וגדלה.

סדר זרעים פסקה ל״ז

היחס בין המחשבה והמעשה

העולה מכוונת כנגד הרעיון, מכפרת על המחשבה העולה על הלב כדחז"ל. הוד האומה ויתרונה יראה בהיות המחשבה והבינה נתונות לכל בניה, "כל בניך למודי ד' ". אמנם עם היותה רבתי בדעות תהיה המשמעת המעשית גדולה, לבלתי סור מן המצוה לכל דבר דת ודין ע"פ התורה, המתפרשת כרגיל ע"פ הכהנים מורי התורה. הגוזלות אמנם היו ע"ג הסלים, הרעיון התנשא מעל המעשה והרים עי"ז את ערך המעשה מדעת נפש. (ו"עקב ענוה יראת ד' ", שמה שבידם נותנים לכהנים) והיו עולות כולן כליל, בהוראה להכונה הרוחנית ששרויה בלב כל יחיד מישראל בטעם המעשה. ומ"מ מה שבידם נותנים לכהנים, כפי ערך הדעה היותר מתרבה ומתגדלת בעם, עוד יותר היה מובן ערך הגודל הניתן למעשה התורה והמצות כולן, מצד הערך המעשי שבהן, וערך ההצלחה הכללית היוצאת מהאחדות המקודשת שמתמלאת רק ע"פ ההמשכה למרכז אחד בכל חוקי החיים. אמנם לולא קדושת התורה ואלהיותה, הי' מוכרח להמצא כח מנגד מוחלט בין תעופת הרעיון שהוא מחולק הרבה לפי מעלת הפרטים אל כיוון המעשים לפרטיהם. אבל בהיותה תורת ד' וערוכה בעצה עליונה, היא מכוננת באופן כזה שגם כל הפרטים המסתעפים ממנה בתולדותיה ע"פ דרכי המשפט, י[נ]שאו בד בבד עם כל רעיון נשגב שיוכל להגותו, לב כל חכם יותר נעלה. ע"כ עם היות הגוזלות באים עולות, רצופות במחשבה עליונה ואידיאלית, אינו מונע וגם עוזר שמה שבידם נותנים לכהנים, ותרומת היד המעשית הנראית מצומצמת בדיוקי פרטיה מתאימה היא עם המחשבה היותר מתנשאת ומתרחבת בעז רעיונותיה. ובזה יונח קו להתאמת העבודה היותר חמרית עם כל מרום ונאצל. "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, 'בכל דרכיך דעהו' ".

סדר זרעים פסקה ל״ט

המזבח הוא אות הברית על האחדות הרוחנית, על שם ד' אחד השוכן בישראל, ע"כ הי' קצף גדול על ב"ג וב"ר כשבנו מזבח אחר, ולאות שההתאחדות המעשית תהי' לעולם הולכת שלובת יד עם ההתאחדות הרוחני(ו)ת, שכמו שיהיו המעשים כולם מחזקים את דרך ד' בפועל בכלל האומה כן יחזקו את הדיעות הנשגבות שלה. אמנם התנאי הנצרך לבא מקיבוץ פרטים לאחדות שלמה במעשה ובעיון הוא שלא יעמיד היחיד את פרטיותו בעיקר, בין בפועל בין במחשבה. כי כל הרעיונות המחשביים וכל המעשים צריכין להיות הולכים בעיקרם לטובת הכלל הגדול בעיקר, בין מצד הפעולות בין מצד הדיעות, ובזה ילך בדרך טובה ואורח חיים בפועל וישיג ארחות חיים בדיעות טהורות. וזהו שורש ההשתחואה המורה על הביטול של הערך הפרטי מול האור הגדול, אור ד' הטוב לכל, שכבודו מלא עולם. ע"כ לתמם כל החזיון של הביכורים לכל הצדדים הניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא.

שבת פרק א׳ פסקה ג׳

...אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים, ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם ג"כ לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ומקרא מלא אמר הנביא, שגם לו יבא תר בחפץ צור ישראל, "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו". וכבר הי' דוגמת העתיד בימי שלמה, שהעבודות הגופניות היו מסורות לגרים מבני הנכר המוכשרים לכך ע"פ תכונתם, וישראל עשה חיל בעבודת הרוח וכל מלאכת מחשבת בתורה ובתעודה, במוסר וחכמה, בין חכמה מעשית כהנהגה ושלטון שרים ונציבים, בין חכמה עיונית שרי קודש והוגי דיעות, שזהו באמת חלק ישראל בעמים רבים, "כי חלק ד' עמו".

שבת פרק א׳ פסקה י״ז

מהפעולות החומריות הפרטיות יבאו תוצאות ישרות למחשבות כלליות, כמו שיש דמיון לתעודת השבת הרוממה עם המעשים החומריים, שעל ידם מצטיינת היא בקדושתה אל נתינת פת לתינוק בערך הידיעה להאם. האם אמנם היא כלל הכנסיה תכיר את קדושת השבת ועליונותה מריבוי האזהרות והמעשים החומריים, מריבוי הדיוק בפרטי המלאכות האסורות, האבות ותולדותיהם. והחומר שבהן יביא להכרה מה רם ונשא הוא הערך של הקדושה העליונה החופפת על השבת.

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

...החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

...והנה המוח החושב, המצייר תכלית כל דבר, הוא מעורר בכחו את כל כחות החיים לשקוד על מלאכתם באומץ ואנרגיה. ע"כ כל מיחוש, אם יזדמן רפיון פרטי בכח מיוחד ישוב לו האומץ ע"י התחזקות האומץ בכח השכלי המעורר לפעולה בחפץ כפים ואומץ חיל. אבל הראש כי יחוש, המוח כי בעצמו ישיגנו הרפיון מי יאמץ את החיל, שהוא בעצמו הוא המקור לההתחזקות הזאת, כל מיחוש ולא מיחוש ראש.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

...והנה ראשית כל נפילה מוסרית מתרקמת במצב הנפש פנימה במחשבה ורגשי לב. ע"כ כאשר יפול האדם במצבו הפנימי ממדרגה שהי' עומד עלי', ויהי' נוטה יותר אל דרך הבהמות והחומריות הגסה ע"פ פנימיות מצב נפשו, שבהשתרש דיעות כאלה בצאתן ממדריגות רגשי לב והרהורים למצב הסכמות מעשיות, יביאוהו למעשים רעים והשחתות גדולות.