ציבור

ברכות פרק ז׳ פסקה י׳

שלימות האדם בנפשו ומדותיו, שמהן תוצאות לכל מיני השלימות הפרטית, תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים מרכז חייו רק ענינו הפרטי, כ"א עניני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו. וזה ימצא ביחוד בהיות נכסיו קרובים לעיר, שאמנם צריך שיהי' איתן במצבו הפרטי שיהי' בעל נכסים, כנכסים גשמיים כן נכסים רוחניים במעשים טובים ומדות טובות ודעת ויראת ד'. אמנם עם כולם יהי' קרוב לעיר, קרוב לחיי הציבור, ומוכן לעזרתם בכל עת שיוכל להתעלות ממצבו הפרטי אל המצב הציבורי. ועל זה היסוד בנוי גודל ערך מצוה דרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״א

בהיות האדם מתבודד רחוק מחיי החברה, אם אמנם רחוק הוא להוסיף שלימות בכלל הציבור שהיא חובתו האמתית, וע"ז בנוי רוב משפט האדם ושרשי תוה"ק שהיא מורשה קהלת יעקב, ומתקיימת במלואה רק בהתאסף קיבוץ כללי המאוחד ע"י קשרים נאמנים. אמנם חיי החברה מביאים ג"כ מכשולים עמהם. ההתערבות עם כל מיני אנשים, ומהם בלתי הגונים שא"א לכל חברה להמלט מהם, עלולה לפעול על פעולותיו לרעה. ע"כ יתפלל כל חסיד שאחרי מלואו חוקו להתאחד עם הציבור לא ישלוט שטן במעשי ידיו, ולא יוזק לא בעסקי הגוף והממון שגם הם תוצאות מחיי החברה, ולא בעסקי הנפש והמוסר, וביותר צריכה שמירה טהרת המחשבה, שהעירוב האנושי יביא את האדם לחמדת הכבוד הגאון והיהירות, ע"כ לא יזדקר מזה שום הרהור חטא ועבירה ועון. ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה הן או תולדותיהן יש להן קיום עתיד ג"כ, כי ציבור לא מתים, ע"כ ראוי להתפלל כי תוצאות רושם שלו בחיי החברה יהיו נקיות מדופי, לא רק בעודו חי ופועל כ"א גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקילקול, כ"א תמיד יהיו מוכנות להטיב ולהרים קרן ביראת ד' ודרכיו הישרים. ע"ז מסיים, מעתה ועד עולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א

ברוב עם תתגדל קדושת רוממות כבוד עבודת השם ית'. אמנם בהיות עיקר השלימות היא הבאה מצד הבחירה החפשית בהכרת האמת לאמתתה ובהישרת דרכיו ע"פ התורה והמצוה. ע"כ אין ראוי להיות קדושת השי"ת הצריכה ציבור נעשית בעבדים, שהם משועבדים לאדוניהם ומוכרחים במעשיהם שלא מצד בחירתם ג"כ, וזה הוא אחד מטעמי תורה בהרחקת העבדות, "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים. וע"פ הירושלמי טעם פטור עבדים מק"ש, דבעי' מי שא"ל אלא אדון אחד, והיינו שתהי' הכרתו באחדות השם ית' הכרה עצמית, מצד ידיעתו ורגשות נפשו הטהורים. וזהו מיוסד ע"פ הכלל הגדול שיסוד השלימות האנושית בכללו, בנוי ע"פ הבחירה החפשית. אמנם זאת המדה צודקת היא בערך אל הפרטים, כי כל איש פרטי הוא בוחר גמור בדרכיו לטוב ולהפכו, מה שא"כ משפט הכלל, על כלל ישראל נאמר "חי אני...אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם", ודברי העקידת יצחק בענין הברית דפ' נצבים הם שאין בערך הכלל שום בחירה, ע"כ אם שהכלל הוא קיבוץ פרטים, אבל יש בו איזה יתרון עצמי בכללו, במה שאין בו תפיסת מקום בחירה אל הרע הגמור, והנסיגה מאחרי ד' לגמרי. והבחירה בנוי' רק אם יהיו הפרטים של הכלל רבים ונשאים במעלה גדולה או מעטים ופחותים במעלה. ע"כ באשר מספר העשרה הוא ערך הכלל. אמנם התשעה המה מספרים הפרטיים, והעשירי הוא סוכם את הכלל. ע"פ אותה התכלית עצמה שתימצא במה שלעומת הפרטים אין ראוי לצרף עבד, יוכל להצטרף לעשירי. כי בערך הכלל גם בתור עבדים תתכן התכלית המוכרחת לבא, ואם שאינו דומה למעלת בנים, ע"כ תשעה ועבד מצטרפין.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ד

יסוד היתרון של מצוה דרבים אינו רק מפני הכפל העוסקים במצוה, כ"א גם תכונת מצוה דרבים היא מקבלת נגד התקוה של שלימות כל הכלל של הנבראים, ומצות היחידיות הן מקבילות לעומת השלימות הפרטית. ע"כ בהיות מצוה דרבים מכוונת נגד שלימות כלל האנושיות ג"כ, היא רומזת ג"כ אל הזמן המאושר לעתיד לבא, שאז לא יהי' עוד באדם איש רע ומשחת שיהי' צריך שמירה למוסרו מפני רע תכונתו ע"י אדנות של אחרים עליו. "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל" אמרו חז"ל שבאו"ה נאמר, א"כ גם בהם בכלל האנושיות תקותינו חזקה לריבוי השלימות. ואז בהיות כל האנושיות פונה לעבודת ד' ולדעת את דרכיו, אין מקום לעבדות כפי תכונתה שהיא עכשיו מטעם ההישרה של הכרח לחלק מהמין האנושי, כ"א אפשר שתמצא מצד אהבה והכרת המעלה של אנשים שעומדים במדריגה שאינה כ"כ גבוהה בהשלמה ודעת ד' לרמים מהם, כמו שאנו חפצים בכל לב להיות משרתים את האיש השלם בחכמתו וצדקתו. וע"ז נאמר: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' ". ועבדים כאלה שיהי' שחרורם לפעמים ג"כ טובה כללית, כי בעת המאושרת יהי' כל מי שתגיע לו השלימות עוסק לאשר את כל יתר הנבראים, תהי' תכונת מצוה דרבים נמצאת באופנים רבים ושונים, ע"כ נאה השחרור במקום מצוה דרבים. גם זה יובן שיסוד העבדות ראוי למי שאין עיניו ולבו כ"א אל אהבת עצמו, אבל מי שכבר רמה נפשו עד שמכיר באמת הצלחתו, ע"י מה שיאשר ויצליח את הרבים, הוא אינו ראוי בשום אופן להיות עבד. ע"כ איסור השחרור אינו נמשך כ"א עד מקום מצוה דרבים, שאז אין ערובה על תכונת העבדות המונחת בעבד בטבע, וכשישתחרר תוכל ג"כ תקלה לצאת על ידו או ע"י זרעו. כי יש מי שנשתלם בהדרכתו החיצונה ומ"מ אינו שלם בפנימיותו, אבל מי שערגה נפשו לזכות את הרבים הוא כבר ראוי להיות בן חורין.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ה

הפרטים המתווספים אל הכלל הקיים כבר, אמנם מרבים אותו וגם מגדילים את איכותו, אבל אינם יוצרים את איכותו

יתרון הכלל על הפרט הוא בשתים: מצד האיכות ומצד הכמות. כל איש אשר יש לו לב נכון יקדיש כל עמלו לחיי הכלל והשלמתם, משני אלה הטעמים יחדיו, מצד שהשכל והיושר גוזר שראוי יותר הרבה לחוש על עניני הכלל שהם הרבים מאשר ידאג רק עבור עצמו שהוא יחיד. ועוד יש יתרון, עצם ערך החיים הכלליים יש בהם חשיבות יתירה, וראוי לבקשם ולהשתדל בקיומם יותר מההשתדלות על ערך חיי הפרטים, כמו שאנו אומרים שיש יתרון בחיי איש חכם וצדיק מחיי איש חסר השלימות, וכאלה מהמעלות האיכויות. ע"כ אף שמצד יתרון הכלל מצד ריבוייו על הפרט אין הבדל וגבול לומר שעד כאן נשלם מספר הכלל, והמותר הוא נכלל בכללו הראשון כיון שאנו עסוקים בהיתרון שמקבל הכלל ריבוי הפרטים, א"כ כל פרט המתרבה בו הוא עושה תוספת לעלה ערך הכלל. אבל כשאנו מדברים על ההבדל המיני שיש בין ערך הכלל לערך הפרט, עיקר הדבר מונח בהיסוד שעליו ראוי' להיות מתיחסת סגולת הכלל, ויתרם המה תוספת פרטים שרק מרבים את הכלל בכמות, ומגדילים את האיכות ג"כ, אבל אינם קובעים את האיכות. ע"כ באשר יסוד הציבור הוא מנין עשרה, א"כ עשרה הראשונים יש להם היתרון שבגללם נקבעת השלמת התפילה בשם עבודת הכלל. ע"כ גם אם מאה באים אחריו הכל מגד[י]לים את הכלל, ע"כ נותנים לו שכר כנגד כלם. וזה יורה כי היתרון שבין מין למין הוא גדול באין ערוך מהבדל היתרון שיש באותו מין עצמו בין המרובה להמועט. כמו שביאר בכוזרי על ערך ההבדל שבין הסוגים, שאין לדמות ערך הצומח להחי, והחי אל המדבר. ע"כ בהיות העשרה ראשונים מביאים את העבודה של התפילה אל מין שלימות הציבורית, כ"א מהם נותנים לו שכר כנגד כולם הבאים אחריהם, שהם מוסיפים שלימות באותו המין עצמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ז

הכרת הטובה היוצאת גם מהמרדות והרעה צריכה לציור של אגודת הכלל. אם ישים היחיד רק את הרגשת הנאתו נגד עיניו, לא יוכל להכיר את הטוב האצור בהמוסר עצמו שהי' לו לצער. אמנם הצירוף הכללי משיב הכל לטובה, מאחד הסובל ילמדו רבים ויקחו מוסר, והמוסר עולה הוא בערכו מצד תועלת הרבים עד ששוה להצטער עליו אותו הצער בשמחה וטוב לב. וכשהאדם משים לבו, שראוי לו להיות נוטה אל השלימות האנושית שבכללה היא אהבת הצדק והטוב, ישמח על כל אשר יסבול לטובת הכלל, הרבים. ע"כ יודה קמי עשרה שהוא סכום אגודת הרבים במספר.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ח

קיבוץ הרבים לא יהי' ראוי לערך נכבד כ"א מצד צורתו המוסרית, כי אם נבא להכיר ערך הרבים מצד החומריות לא יצדק לנו כ"א במקרה, כי התאוות החומריות שואף כל אחד על שלו ויחידותו. אמנם המטרה המוסרית להשכיל ולהיטיב, היא תאגד את הרבים ותתן בלב כל יחיד להתנדב באמת לטובת הרבים, שע"י ההשפעה הרוחנית היחיד ג"כ מלא חפץ שרואה תעודת הטוב והצדק נגמרת ע"י סיוע שלו אל צירוף הכלל. והנה דבר זה הוא פשוט שא"א לכל קיבוץ להתקיים בלא הדרכה מוסרית, אבל יש הבדל בין המכיר את החומריות לעיקר, אלא מפני שבלא הדרכה מוסרית לא אפשר להתקיים ולבא למטרה חומרית, יתן חלק גם לחכמה ומוסר בקיבוצו, להאיש הרואה בצדק את ערך הרבים לאמתתו. שיסוד החשיבות הציבורית אינו בא כ"א מצד הערך של המוסר והחכמה היוצא מכללם...וזה הציור יבליט את יקרת ערך הציבור לפי האמת, ביסוד ההשקפה האמתית מפני מה ראוי הוא הציבור לסבול עבורו הרבה ולהיות נושא בעולו. ע"כ דוקא תרי מנייהו רבנן, כי החכם האחד בהקיבוץ הוא מצוייר מצד ההכרח גם למי שכל מגמתו היא החומריות. אמנם מעלת הציבור שגורמת להשכיל את ערך הטוב הצפון במוסר שדי, להודות בלב שלם ודעה ישרה לגומל לחייבים טובות היא באה בביאור רק בההכרה שתעודת הציבור היא השלימות המוסרית בעצם, להרבות בחכמים יותר מהכרח ההנהגה, כי לענין ההנהגה דבר אחד לדור, אבל לענין סגולת אהבת התושיה מיקרת עצמה, תבא ההשתדלות להוסיף כפי האפשרי. ובאשר רק ע"י קיבוץ רבים עוסקים בהכנות חומריות תוכל לצאת תכלית החכמה מיחידים, ע"כ חביב הוא מאד גם הציבור ההמוני, שממנו בכללו תצא תורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ט

יסוד החיבה הציבורית מתבארת כמש"כ רק בהיותינו מכירים שא"א לשום יחיד להגיע למטרה נעלה כ"א בצירוף הכלל, וזאת היא יסוד החברה האנושית שבגללה אנו צריכים לחקים מרובים מצד התורה ומצד ההסכמה, ע"כ לא יוכר ערך הציבור בהיות כולהו רבנן. אמנם ג"ז צריך להתבאר כי החכמים בהיותם מכירים שאר רוחם ירצו להיות אולי נבדלים מן הציבור בהנהגתם, בהעריכם עצמם שהם צריכים להדרכה יותר רמה, שאפשר שימצאו כאלה שאינם נמנים ומצטרפים עם הכלל, אבל מהם לא יבנה הכלל בפועל. וההשפעה המוסרית האמתית תצא רק בהיות אנשי המעלה מתערבים עם הציבור ונמנים עמהם, דהיינו תרי מנייהו רבנן ולא חוץ למספרם תרי רבנן. אמנם יש ודאי לחכמים מעלה מיוחדת שאי אפשר להם להיכלל עם כל ההמון היורד מהם הרבה, והחכמים הגדולים בני עלי' שהם למעלה מספירת העם כולו הם ודאי אורו של עולם, והי' ראוי להרשים גם בצד המעולה הזה את יקרת הציבור. אבל דבר נאצל כזה הוא נשגב מהרגשת הכלל. ע"כ ראוי לציירו במה שקרוב לו, דהיינו ציור של חכמים כאלה הסמוכים למעלתו ומתערבים עמו, גם כשישא העם נפשו אל זאת המעלה ירום בערכו, "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ד

אף שהחסד והנדיבות הוא יסודו של עולם איך שיעשה, מ"מ אנו חייבים להשכיל אל דל, וכל שאנו יכולים לקיים את עניני הצדקה באופן שיהיו עומדים כתריס בפני העניות שלא תתרבה בעולם, היא יותר מכוונת ונערכת. אמנם כשהסבות מעיקות עד שא"א לנהל עניני הצדקה באופן גבוה, שצריך לזה כוחות גדולים ומוסדות יקרים, צריך אדם לעולם להחזיק במדת הצדקה הפרטית ובזה יהי' עושה את חלקו בנדיבות כפי אשר תשיג ידו, ונעשה משותף עכ"פ אל הכלל של עושי צדקה וחסד שבכללם הם מצילים רבים משחיתותם, מחרפת רעב וחלאים רעים. והנה המזבח הוא האות לאחדות הכלל, כי אסור להיות כ"א מזבח אחד במקום אשר יבחר ד', וב"ג ובני ראובן כשבנו מזבח אחר וחשבו ישראל שהוא להקריב עליו, הי' עליהם קצף גדול מפני החלישם את כח הכללי שע"י המזבח המיוחד. והנה בזמן שביהמ"ק קיים, שהיינו במעמד לאומי חזק בין במצב הגשמי בין במצב הרוחני, היינו יכולין לתקן עניני צדקותינו ג"כ באופן כללי, במוסדות גבוהים רבי הערך, כפי ערך כחות אומה גדולה כוללת, והי' מזבח מכפר על ישראל, המזבח, כלל עבודת ישראל שכולל הטבת המצב המוסרי בין במה שנוגע בין אדם למקום בין במה שנוגע בין אדם לחבירו, והיינו יכולין מצד האגודה הלאומית לכונן פנים גדולות למעשה הצדקה שלנו. עכשיו שאין ביהמ"ק קיים, וכוחות הלאומיים נתפזרו לכל רוח בעונינו, "כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול", אנו צריכין להחזיק בכל עז במעוז הצדקה הפרטית הפשוטה. שולחנו של אדם מכפר עליו, כשפורס מלחמו לדל באופן ישר ופשוט. ויחש השולחן אל מזבח ילמדנו לדעת באשר השלחן הוא רק ממלא מקום המזבח, אבל כשיש מזבח הלא עלינו לערוג אל האגד הכללי. ע"כ יהי' להעיר שבכל אופן שיתחדש בזמן מן הזמנים איזה אפשרות לנו לנהל את צדקותינו באופן היותר כללי, ומכש"כ בדרך אגד לאומי, שהמצוה עלינו בזאת גדולה מאד, כי היחיד לא יוכל בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול. ע"כ הגדולה שבמדת הצדקה היא הנתינה לקופה הכללית, קופה של צדקה. וכש"כ בהקבץ קשר לאומי, שיוכל לתקן ענינים רבים ולמנוע עוני ומחסור מרבים טרם יבואו, שמתקרב הדבר יותר לערך מזבח מערך שלחן, שמצוה עלינו לעזור ולהשתתף.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ח

המנהיג צריך להתאים לציבור

הפרנס אף שעיקר יתרונו צריך שיהי' במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא טהרת הלב וקדושת המעשים הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לד' לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, וע"ז תורה ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור ג"כ משגת, כדי שיהי' להם קישור עצמי עמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ח

להשמת דרך הטוב והצדק, חשובה היא ההסכמה הגמורה להיות נמשך אל כלל הציבור ולא לפרוש מדרכיהם. והמנהגים המוסכמים בתור צדק ויושר, או המונהגים בתור הרחבה ומלואים לתורה ולתעודה, אף שאינם עקרי תורה, הם מועילים הרבה להפריח כח הטוב ורגשי אהבת ד' ויראתו בלבו של אדם, ועם זה השקפת השלום והאהבה הכללית הבאה משיווי המעשים וההרגשות הפנימיות. וכיון שההכנעה אל הסכמת הכלל מביאה את האדם לדרך טובה וישרה, כבר היא אחד מחלקי המוסר, שלא יחסר בהנהגה הכללית ענינים עוזרים לה בפועל. ולזאת תטיב פעולת סיעת אוהבים, תלתא דמרחמי, האומרים שהחלום טוב הוא ויהי' טוב, להוציא ההוראה והרגש הפנימי אל פועל השמחה והטוב. והחסרון המוסרי, שלמלאותו בא החלום ע"פ סוד ההשגחה העליונה, יתמלא ע"י ההכרה הפנימית שיתוסף לחולם בערך יקרת החברה ואהבת רעים, וההסכמה הראויה לרדוף להשוות רגשותיו, ומכל שכן מעשיו והנהגותיו לכלל הציבור, שבהשלמתם העתידה במערכת הכלל לבטח כולם הנם אוהבים ומרחמים, "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".

ברכות פרק ט׳ פסקה ס׳

ראוי להורות שאין ראוי לאדם לבקש את הטוב לו כ"א כשיהי' ג"כ מתאים לטובת הציבור בכלל. והדבר הזה הוא ראוי להיות כ"כ נקבע באדם עד שאפילו בעולמו היותר פנימי, כהרהורי לבבו וחלומותיו, לא תזוז טובת הכלל והסכמתם מנגד עיניו, ואז לבד מה שהוא מתאים יותר אל הצדק, בטוח הוא יותר ג"כ בקבלת תפילתו. ע"כ יראה שיהי' מסיים בהדי כהני דעני ציבורא אמן, להורות שבקשותיו הפרטיות פונות הנה אל תכלית ואופן כזה, שכל הציבור יחד נכונים המה להסכים לזה, מפני שלא יבקש לעולם להיות מתמלא מחורבנן של הציבור, ולבקש להפיק חפצו הפרטי כ"א בדבר שהוא מסכים ג"כ אל טובת הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ׳

במובן יותר רוחני מתראים לנו החיים החיצוניים והפנימיים בחכמה ויראה. החכמה היא המסגרת לחיים הפנימיים, יחוש לפעמים החכם בנפשו פנימה מושגים כאלה שהם לו מקור אורה, ואורם גדול ומבהיק מאד עד שאי אפשר למוסרם לציבור, שאינם יכולים לקבלו. אמנם היראה היא התעודה המשותפת, המוסריות במעשה וברגש, המאגדת את כל הפרטים אל הכלל והכלל אליהם, היא יסוד החיים החיצוניים, "אשה יראת ד' היא תתהלל" וערכן דומה מאד. גם על ערך היראה אמרו חז"ל בהחסרה אל התורה, משל לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ה

הפרעת היחיד לאווירה הציבורית

כל העונות, עיקר עונשם הוא מפני שהאדם אינו פרטי כ"א משותף אל הקיבוץ והכלל, והחטא פועל לרעה על הכלל, על הסביבה והקיבוץ והמציאות בכללה. ע"כ לא יתכן בזה הויתור והמחילה, כי ההפסד הכללי מי ימחול. וזהו נוהג בין בחטאים שבין אדם לחבירו וג"כ בחטאים המוסריים שבין אדם למקום, כי הרושם של הדרת הקדושה הצריכה להמצא ע"י החיים הדתיים הוא נוגע לנחלת כל הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ח

ההשגחה העליונה ענשה את האומה הישראלית בחורבן המרכז הלאומי, בנטילת נשמת האומה הכללית ע"י חורבן בית המקדש, שהוא גאון עוזם ומחמד עינם של ישראל. וכ"ז הוא לכלות פשע ולהתם חטאת, והיינו חטאת הציבור שנאחזה בכלל האומה עד שאין דרך לתקנה כ"א באבדן המרכז והקשר הלאומי. כי ע"י גלות ופירוד אפשר שיתוקן כל יחיד בפ"ע בדרכיו ומעשיו, ואח"כ בקיבוץ גליות יבנה מרכז חדש מלבבות צרופים ונפשות מזוקקות ע"י כור הברזל של הגלות. אבל כ"ז שהמרכז עומד בכל תקפו, גם כל החסרונות הכלליים ממעשים וממדות ומדיעות רעות, הולכים הם ומתנחלים ותופסים מקום גדול בחיי האומה עד שאין דרך לתקן.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

והנה ידענו כי להוסיף אור הדעת אל האדם הפרטי, וכש"כ אל העם בכללו, צריך לעולם הכנה של הדרכה מוסרית, שיהיה מלומד להשתמש בתוספת ההכרה והדעת ללכת באורח ישרה באור החיים. ואם יעזב איש הבלתי מוכשר בלא אימון והדרכה, ואזניו תשמענה רק פ"א דברים מושכלים שלא כהרגל מושגיו ההמוניים, ימעדו רגליו ויאבד טובה מוסרית הרבה מאד. ע"כ אימתי ראוי להאיר באור הדעת? כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו, דרך חייו ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק. וע"כ צריך זהירות גדולה בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת המקבלים, לטפחם ולאמצם בברקים מרובים שיאירו את דרכם, דרך הקודש, להיות להם לדרך ישרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ז

החילונים הפורשים מן הציבור

ההוראה ביד רמה להתנגד ולזלזל בקדושת העבודה והמצות בהיותו סמוך ונראה לאחיו בני בריתו, היא רעה גדולה מאד, אוכלת כל חלק טוב מהפרט ומהכלל. כי בזה יהפך אדם למזיק ומהרס אשיות האומה והקדושה הכללית. הולכי אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללים, רבים המה בתוכנו בעונינו, והם מכאיבים כל חלקה טובה בישראל בפרשם עצמם מן הציבור ובוררים דרך לעצמם, הם מרבים שנאה ומשטמה בישראל, מפירים יראת אלהים מלב בנינו ומעותים את כל הישרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ח

יש יחידים שלהם מותר לפרוש מן הציבור לצורך מסויים

לפעמים יזדמן איש גדול בעמיו נפרד מעט מהימנות בעניני מנהגי כלל העדה, מפני שכונתו לשם שמים, וברר לו דרך ופתח אחר לבא לאותה המעלה והקדושה עצמה שכל הציבור מבקשים אותה. הוא למשל א"א לו להתפלל עם הציבור מפני שתפילתו היא ארוכה ביותר, או שתורתו אומנותו, וכיו"ב דרכים גדולים, כיון שכבר בירר לעצמו דרך מפולש לא נוכל למנות דבר זה בכלל פרישה מהציבור, המזקת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ט

חילונים שלוחמים בתורה ביד רמה, ולהבדיל התייחסות גם לחרדים שפורשים מן הציבור

כיון שדיבר כאן על ההשחתה היותר רעה של הפרישה מהציבור, צריך להבחין כי לא נמנו בזה כ"א המין היותר גרוע, שחשבו במעלה ירודה יותר מהולך אחורי ע"ז, דהיינו שהוא שטוף בתאוות חומריות ואינו מושל ביצרו החומרי, ע"כ לבו נוטה לפרוש מן הציבור ללכת בשרירות לבו. האות המשלים לזה הוא שאינו נושא בעול עם הציבור בענינים הכלליים וגם פורש הוא מן הציבור בענינים המוסריים השייכים לעבודת ד'. אבל בהיות לו עדיין שם וזכר בישראל, מצד תכונות טובות שהוא מושל ביצרו ולא נמשך אחרי תאות בהמיות, ודאי ישוב להתחבר עם הציבור בכל הדרכים, יש לו תקנה. או שהוא עכ"פ נושא בעול הציבור, הדבר מוכיח שבקרב לבו פנימה יש אור של קדושה וזיק יהדות, שישוב לתחיה בהזדמנות הסבות המוכשרות ואינו אבוד לנו לגמרי. או שהוא עכ"פ ירא ד' שומר תורה ומצוה בחפצי שמים, דבר זה המגביר יראת ד' בלבו של אדם ודאי תביאהו לחזור למוטב ולהשתתף עם הציבור בכל דרכיהם, ואין לכול לו עם הכת הגרועה הנבדלת לגמרי. והיינו דלא רכיב חמרא, רוכב ומושל על חומרו ותאותיו. ודלא דרי טונא לשאת בעול עם הציבור, ודלא מנח תפילין, שכוללים כהת"כ "למען תהי' תורת ד' בפיך". אבל אי איכא חד מהני לא, אינו במדרגה היותר גרועה ויש לו תקוה, אם שהוא צריך תיקון, אבל מצוה גוררת מצוה וסופו שישוב הוא או זרעו, עכ"פ משארית ישראל יחשב, לסעדו ולקרבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ה

צרכי הציבור יכולים להיות סימן להכרח פיתוח כישרונות האדם הפרטי

כשם שראוי לחוש על חוש החפץ הפנימי מפני שלא לחינם הוקבעו מאת ד', אשר נתן לנו את הנפש הזאת, כן עוד יותר ראוי לשום אל לב את יחש רכושו השכלי והמוסרי הפרטי אל הדברים השוררים בכלל העולם הכללי. כי לפעמים תזדמן סערה חיצונית והתעוררות כללית בעם בכללו, שאז צריך להוציא אל הפועל ולהשתמש בכשרונות צפונים, אשר בלא עת חפץ [ההתעוררות] הכללית ההיא אין להם שימוש. ראוי אז לכל בעל כשרון לחפש בכחותיו, בין אותם שהם עצמיים לו, בין אותם שבאו לידו מפני הגזע וקדושת הורים. אם רק קרנא קריא ברומי, אם באה התעוררות כללית לכלל תביעה של כשרונות הפרטיים להשתמש בהם, הוצא אל הפועל והועיל לבני עמך, ואשר את דרכי דורך ע"פ הכשרונות הראויים להשתמש בהם לעומת ההתעוררות הכללית החיצונה. כי כשם שיוצר רוח האדם בקרבו ית' תכן את כל התביעות הפרטיות להתעוררות הכחות הנפשיים והגופניים, לאושר הגוף והנפש הפרטית, כן יסד ית' שמו ג"כ בכלל העולם יחש נאמן מן הכלל אל הפרטים. והאדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז. וראוי להשקיף על הכשרון הפרטי, אף אותו הבא בסיוע של נחלת אבות, כעל תאנים שנוחות להתקלקל בעבור זמנן, ולא יוכל להפיק מהן התועלת הרצויה, כי ד' עשה את האדם ואת העולם בחוברת, משולבה, שיהי' הקשר אמיץ ונאמן בין הפרט אל הכלל, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות".

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ה

...ויהי' לנו זה להורות להרבה ענינים כיוצא בהם ששניהם יש להם דרך בדרכי האמת, אלא שתכונת האנשים משתנה, שיש מי שהוא מוכשר להתעלות במעלות קדושות ותוריות ע"י הדרכה שסובלת בקרבה את העיון ליסוד המוסד והמעשה נגרר אחריו, ויש מי שתכונתו נוטה יותר להיות מודרך בדרך ישרה ע"פ עיונים כאלה שקובעים את המעשה ודרכי השלום ליעוד מרכזי, והשלמה המדעית תהי' נגררת אחריו. וכ"ז שיעלה האדם למדה זו להשכיל, שהשינוי של הציורים אינו בא מחילוף מצב האמת ויסודות הצדק כראוי לעקרי תורה, כ"א מפני חילוף הנושאים והתכונות הנפשיות, אז הלא לא תצא מחילופים כאלה שום תקלה והריסה של מצב השלום, לא בחוג משפחה ומכש"כ עדה ולאם. ועל כאלה נאמר "ועמך כולם צדיקים", "האמת והשלום אהבו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ח

ראוי לו לאדם שתהא דעתו מעורבת בין הבריות, אם אין הדבר נוגע לערכים גדולים ששרשי התורה ופינות של צדק תלויים בהם

לפעמים מזדמן שהמפורסם בהרבה מן הדור יהי' ללא אמת. אמנם בדברים שכ"כ הרחיקם הדור, עד שרובו הסכים שאין להם כ"א ערך של דבר מזיק ומפחיד שראוי לברוח ממנו, המלחמה חזקה, וראוי לו לאדם שתהא דעתו מעורבת בין הבריות, ואם אין הדבר נוגע לערכים גדולים ששרשי התורה ופינות של צדק תלויים בהם, אין להיחיד להיות ער בין הישנים בדברים הללו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ט

אם אפשר שיתנהג הדור ע"פ מנהיג שהוא יוצא ע"פ תכונתו וערכו והוא משפיע עליו הוא יותר משובח, מפני שמנהיג כזה הוא קרוב מאד למונהגים ממנו, ויודע איך להדריכם בדרך ישרה...א"כ מוכח שאם אך יש מנהיג שהוא נמצא מעצם השפעת הדור, אין ראוי למי שהוא מתעלה על דורו לבקש להשפיע עליו כדי לחולל חדשות ברוח הדור...יותר נאות הוא שתהי' ההנהגה מסודרת ע"פ המנהיג שהדור הקים אותו מקרבו ע"פ מנהגיו ותכונתו, ושעם שהוא משפיע על הדור הוא מושפע ג"כ, ויוכל להפוך לטובה את כל הרשמים שהוא מקבל אל תוכו מחיי הדור, כדי להועיל בהם עצמם לדורו יותר מהמנהיג שמדתו לפעול רק הוא על הדור ולא לקבל פעולה, שכל מה שימצא בדור שאינו נאות לתכונת הכרתו ע"פ תכונותיו ישתדל להרחיק, ולפעמים לא יצלח הדבר ויאבד הדור מהנהגה כזאת טובה הרבה. ע"כ אין המדה להיות עומד בתור משפיע מי שאינו מושפע כלל מהדור, בדברים שאין בהם הקפד מצד דרכי התורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ד

כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בנ"א יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהכה שורש בלב כ"א באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת ג"כ על המראה החיצוני של הגוף, ומ"מ דוקא ע"י השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו. הרי יש להתפלאות על החכמה העליונה, שע"פ הרזים הפנימים הידועים וגלויים רק לפניו ית' מתקשרים ומתיחסים כל אלו ההפכים זה לזה, עד שע"פ צירוף כל הדיעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד. ואלמלא היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם, לא הי' כ"א מושך כ"כ לחוגו בקנאה יתירה והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא הי' חומר לבנות את הכלל. ע"כ שם השם ית' בטבע, שכל יחיד שבבנ"א אינו מתיחס אל העולם כ"א ע"פ פרטיותו ומתגדר בה, ע"כ הוא משלים את הראוי לו. ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חבירו כאילו הם מיותרים בעולם, ואילו הי' דעתו קרובה כ"כ לציוריו של חבירו כמו שהוא קרוב לשל עצמו, הי' מתחלש אצלו התיחדותו לעצמו והי' חסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה היתה תוצאה לחסרון השלמה אל הכלל כולו. ע"כ נשארו בגלוי השינויים בכל תקפם, ובפנים בעומק רזי החכמה העליונה שם המה מתאחדים, עד שלסוף כשיושלם החינוך האנושי, לא יהי' צריך כ"כ הפרטיות שמירה מעולה כזאת, "אהפך על העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד", וכ"ז שהחילוקים וההבדלים צריכים לעולם, הרזים שעל ידם מתאחדים כל הפלגות הם נתונים בנרתיק מכוסים מעיני בנ"א. ויען שישראל יהיו הגורמים להוצאת הרזים הללו לאורם, מברך בראיית אוכלסיהם "ברוך חכם הרזים".