שיקול דעת

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

שילוב תורה ויראת ה' עם לאומיות מחייב התאמה ושיקול דעת

ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת, ולומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאד לחזק כל כושל. אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'. אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ז

כאשר העבדים לפי תכונתם ולפי מצבם הוכנו לעבודות הפחותות המוכרחות, אם נרומם ערכם אל מעלת הכשרים, לא יועיל לתקן מצבם כ"א לאבד ג"כ רגש הכבוד לכל האדם. כי ישפט הכל רק ע"פ כח הזרע, ומי שמתגבר ירדה בחלש ממנו. אבל בהיות העבדים נחלקים ע"פ מולדתם, עכ"פ יודע לאדם כי לא תקיפות הזרע לבד דיה להתרומם ולרדות בחבירו, כ"א תכונות טובות שכליות ומדותיות, שעם ההרגל צריך ג"כ הכנה טבעי(ו)ת של מורשה. ובהיות דבר זה נודע, אז בראות התקיף איש עני וחלש אבל שאר רוח לו, ידע לכבדו ולהעלותו אל מעלת החיים שהוא ראוי לה. ע"כ צריך תמיד להניח יתרון לכשרים, למען דעת שלא כח האגרוף הרים את האדונים והשפיל את העבדים, כ"א משפט צדק. ע"כ ראוי להתנהג ע"פ משפט וצדק, לדעת איך לשקול הכל בדרך חכמה ומשרים.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

מתי יש מעלה באיפוק ושיקול הדעת, ומתי יש מעלה דווקא בהתרגשות וסערת הנפש

בכל עסק תמידי שהאדם שם בו מעיינו ישנם שלשה מצבים: ...והנה מצב העמל הוא עכ"פ ביישוב הדעת ולצורך תכלית ותעודה, אבל בהמשך ההתעסקות מזדמנים בכל עסק מצבים מתרגשים כאלה, שהוא נמשך לעסוק בפרטי עסקו בהתרגשות עצומה בלא יישוב הדעת כלל, ולפעמים לא ידע א"ע מרוב התפעלותו והוא רץ בלא שכל ויישוב דעת כ"א מהמשכת הלב ורגשותיו החמים. והנה באלה שלשת המצבים עסק התורה מעולה מכל מיני עסקים הגשמיים...ועל המצב השלישי, שההשתקעות מביאה ג"כ למצב התרגשות טבעי לפעמים, לפי הסתערות הכח המדמה ומתעורר, ע"ז נאמר אני רץ לפעמים מתוך חשק התורה באהבתה ישגה, ולפעמים מרוב חמדת לבבו, לא יתישב כלל בשכלו כי יתגברו עליו רגשותיו הרוחניים. כההיא דרבא דיתיב ועסיק בשמעתא והוי יתיב אצבעתי' דידי' תותי' כרעי' וקא מבעבעין דמא, וע"ז קרי לי' הצדוקי, עמא פזיזא, והוא התפאר בזה בצדק כי כל מה שנוסיף ריצה ויתגבר רגש הנפש, אנו רצים לחיי העוה"ב, כי כיון שכבר אנו בטוחים שהננו עומדים בדרך החיים, א"צ לבא חשבון על כל רגש פרטי, כי ההרגשים העזים המה שלימות נשגבה מאד אחרי שכבר נוכח ד' דרכינו. והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא. וכל המעמדים הללו כשהם אצל האדם הדבק בתורת ד' הנם בשלימותם גם בעת עסקו בצרכי החיים הזמניים, שהם כולם אצלו הכנה אל השלימות האמיתית, ע"כ יורו לו תמיד את נתיב הצדק וההצלחה האמיתית.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם...והושיבום בין ברכי ת"ח. הישיבה בין ברכי ת"ח תציין להורותם הליכות ת"ח בפועל בעניניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכים הגשמיים איך הם מתוארים במחוגה שכלית במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל ת"ח בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים ג"כ בהתרגשות נפש עצומה אל הטוב ואור ד' ית', כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים. ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״פ

אין אמונה ברופא, כי אף אם במקצוע האחד הצר והקצר ירפא, אולי גורם השינוי הזה קלקולים רבים בעבר אחר, ששקולים הם כנגד התועלת היוצאת מרפואתו, וע"כ אין להחליט שתהי' הרפואה אמיתית" (כשזה עומד מול נתונים שעלולים להזיק באופן ברור. "אמנם אביי אמר שאין לנו לחוש על המסתרים של הייחוסים שאין עינינו רואות אותם").

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

המפגש עם דעות שונות מגדיל את שיקול הדעת

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות. האחת, שתיקון העולם הנמשך ע"י בא רק בהיות מצורפת עם טהרת הלב ויראת ד' וחכמת התורה, גם הסבלנות על העיונים והדיעות שהם שונות מדיעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו. וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח, רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות, ורואים שדוקא מכל הדיעות של החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעה שהיא שונה מדעתו. ובזה תהי' הסבה היותר חזקה למחלוקת ומריבה, וחרב המדנים יתפשט עי"ז באומה, להיות חרב איש ברעהו, בפועל ובשוט לשון. וכ"ז הוא תולדה של הבדידות המופלגת, בעסק התורה, זה הוא הרע המגיע לתכלית השלום של האומה, הצריכה להתנהג ע"פ רוחם של בניה בוניה, ת"ח המרבים שלום בעולם. והרע השני, שמגיע בענינים עיוניים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין. ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורמת המגרעת של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה ג"כ יהי' חטא, כנזיר הנקרא חוטא, ועוד שחטא יוצא ע"פ אותה ההשפעה שמשפיעים ת"ח על העם, אם לא יהיו עניניהם מבוררים. זהו הנרצה מדמיון נואלו שרי צוען, הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.

שבת פרק א׳ פסקה ב׳

הערכת הטבע האנושי ע"י חז"ל, על מנת לגזור גזירה מדוייקת בהתאם לצורך, לא יותר ולא פחות

כל דברי חכמים שעשו סייג לתורה, שקולים בשקל הקודש שעליהם אין להוסיף כמו שמהם אין לגרוע. וכאשר החכמה האלהית שיערה איך להעמיד את כל צדדי החיים על מכונם, לבלתי הכחיד את הפעולות המוסריות הנשגבות ע"י מיעוט רישומן במעשים, ולבלתי הכביד ג"כ על החיים החומריים יותר מדאי, כאשר ביאר דבר זה הר"מ ז"ל בשלישי ממו"נ, כן העריכו חכמים לפי מדה זו את תוכן דבריהם בעשותם סייג לתורה, וכאשר מצאו שמספיק סייג קל, לא הכבידו אף כחוט השערה יותר אף להכביד על הרצון האנושי ולהניעהו מחפצו. ע"כ באשר מצאו שלפי מדת הערך של איסור ההתעסקות לפני תפילת המנחה בדברים שיוכלו לגרום לה ביטול, די באסרם איסור לכתחילה שלא להתחיל, ואם התחילו אין צורך עוד לעמוד לפני חפץ האדם השוקק לגמור את אשר החל מעסקיו החומריים, עמדו ג"כ על סוף הדעה והנטיה האנושית, כי אף אם רק הפנה מעסקיו והכין עצמו לאיזה דבר, יקשה בעיניו לבטל את הכנתו ולהנזר ממנה, ע"כ הוציאו משפטם הנכון כי בכלל אם התחילו אין מפסיקים, אינו דוקא ההתחלה בפועל הדבר עצמו, כ"א גם ההתחלה בההכנות הקודמות לו, כל ענין לפי תכונתו, כי ראוי לכבד גם את הנטיה הטבעית של האדם, במקום שאין כח מכריח מוסרי מספיק לעמוד דוקא כנגדו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ב

הזהירות הנצרכת בשמירת או שינוי סדרי החברה

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא יגרם עי"ז קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. ע"כ בענין רב ועצום כזה, שהוא גדול ממצע שכל האדם לסדרו כולו, ראוי להתנהל בנחת לפי סדרי התורה וארחות הצדק בשלום וריעות, ולהאמין שיד ד' אוחזת בארחות התולדה האנושית לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה ע"פ קורא הדורות מראש, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות". ע"כ ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת ע"פ הסדרים הנהוגים בחיי החברה ע"פ מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר, הבלתי מרגישים שיוכל היות שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להמצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה, מהדברים הנעלמים ונסתרים מעיני המשקיף, שיצא שכרם בהפסדם. ואם יאמרו המהרסים שיבאו ע"י הספרות שתתפתח על כל ארחות החברה לידי חשבון, ועל פיה יבקרו את הסדרים, יבורו הטובים, וברעש יסירו הרעים לפי מושגיהם. אמנם צריך לשום אל לב שפרטי החיים וענפיהם כ"כ רבו ורחבו, עד שכל ספרות לא תוכל כלל לכללם לפרטיהם, עד שיהיה ביד האדם להציב משפט נכון על כל סדריהם, כי אלמלא כל הימים דיו, וכו' וכל בני אדם לבלרים אין מספיקים לכתב חללה הפנימי של רשות, הכוללת סדרי החברה האנושית לכלליה ועמקי פרטי פרטיה. ע"כ במקום שאין היד שולטת, כזה, ראוי לאדם לעזוב התחכמותו ולהיות הולך תמים, "ירא את ד' בני ומלך עם שונים אל תתערב" ו"תומת ישרים תנחם" .

שבת פרק א׳ פסקה ל״ג

סדרי החברה בנויים ע"פ מושגים הנוגעים בין בענינים הרוחניים, בתוכן המוסר הצדק והיושר בדעת האלהים וערך הקדושה ופעולתה בעולם, בין בענינים החומריים המדיניים האקונומיים, והם תלויים ברב ענין זה בזה, כד' הר"מ במו"נ ע"פ "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהחכמה האלהית העולה למעלה בראש הסולם יש לה מבוא גדול בחכמה המדינית היורדת למטה בסופו. ואם בחלק אחד מאלה השנים רבו הענפים עד שאי אפשר להקיפם בסקירה האנושית, ק"ו בשניהם יחד בהיותם מסובכים ונאחזים זה בזה, שמים לרום וארץ לעומק. ושניהם מתיחסים ללב מלכים, בהתיסדות ההנהגה החברתית. ע"כ אין חקר, וצריך להתנהג ביחש הסדרים הכלליים הקבועים בזהירות יתירה ובענות צדק, ולהשמר מלהתערב עם שונים ועבדים מתפרצים לבלע ולהשחית כל סדר עתיק השורר בחיים המדיניים והחברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

דרך העיון בטעמי תורה, והזהירות מגילוי פנים בתורה שלא כהלכה

...והנה כאן הוא מקום השמירה, דרך העיון בטעמי תורה אפשר ע"פ דרכי האמונה ורגשי לב של תמימות ואהבת ד' הטהורה המתגברת בכל אדם לפי מעלתו ומוסיפה לו ג"כ דעה והשכל ביראת ד'. זאת ההסתכלות היא דומה להסתכלות מצד אור השמש, "שמש ומגן ד' אלקים", ומצד האור הכללי הנטוע בנפשות זרע אמונים מאור ד' ותורתו, תתרחב הדעת וההכרה בעמקי תורה הרוחניים. אמנם ההסתכלות בפנימיותה וטעמיה של תורה ע"פ מערכי לב השכל האנושי, כ"א כפי מעלת הסתכלותו, "נר ד' נשמת אדם", דומה היא לערך המאור הכללי הנובע מרגשי האמונה הטהורה הכללית, שהיא מאירה בכלל האומה מצד אור ד' המופיע עליהם מקדושת ברית ד' אשר עמנו, לערך אור הנר הפרטי שבידי אדם לעומת אור השמש הכללי והטבעי, וכאן צריך שמירה שלא יטה, שלא יסור מדרך סלולה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לסמוך על דרכי לבו ביסודי טעמי תורה לשנות דברים מעשיים. אמנם אם אדם חשוב הוא מותר, שאדם חשוב כשידרוש בטעמי תורה כפי שכלו, ידע להוציא מזה רק את המועיל, את הדברים המחזקים את יסודי התורה ושרשיה בלבבות. ואותם הרעיונות המאדירים ג"כ קיומה של תורה בפועל, ושום מכשול לא יצא מזה מאחר שכחו רב וראוי הוא לטייל בפרדס ולהוציא ציצים ופרחים בטעמי תורה ג"כ משכלו הפרטי, מאור "נר ד' נשמת אדם" שבקרבו, בו אין חשש שמא יטה מ"אורח ישרים סלולה" .

שבת פרק א׳ פסקה נ״ד

ההנהגה החיצונה, נודע למדי, שפועלת על ההסכמה הפנימית. והנה יש הפרש בידיעת האדם את ערכו בשכל ועמק הדעה איך הידיעה הזאת פועלת עליו בהיותו עסוק בחקרי תורת ד'. והנה האדם העסוק בעניני התורה המעשיים לבדם לו ראוי שלא לשכח את ערכו המדעי, כי אמתת ההסכמות בעניני הלכה המעשית שבתורה הלא היא נתונה לפי שיקול דעת האדם, וזהו האמת הנרצה….

שבת פרק א׳ פסקה נ״ה

האדם צריך להקנות לעצמו ע"פ לימודיו את הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות

...שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו ע"פ לימודיו, רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אח"כ הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אח"כ הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות….