ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ג
דרכי התגברות האדם על נטיותיו הרעות
התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם, שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים מיוסדת ע"ז עבודת התפילה שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. ע"כ אמר שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו. ואולי מדקאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", מורה שאין תועלת כלל בהפעולה החיצונית שכל עקרה אינה באה להורות על ההתגברות הנחוצה לאדם על המכשולים החיצונים, וכיון שאינו חפץ בדרך הטובה אין תועלת כלל בקרבנות. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה. אבל בהיותו פונה בבחירתו לדבר רע אין תועלת בהוראה ע"ז ע"י פעולה, ע"כ אין בהם שום יתרון. אמנם אצל תפילה לא אמר "למה לי", כי ודאי שעת התפילה בעצמה שבה מתגבר כח הטוב הפנימי על כח הרע, הוא דבר טוב בעצמו אע"פ שאינו פועל גם את יסוד פעולתו על הליכות החיים, אלא כיון שאין בו התועלת האמיתית, לישר ג"כ דרכי החיים, לא תוכל להגיע ממנו תועלת של השגת המבוקש ע"י תפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום. ואע"ג ד"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה", הוא מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, ע"כ תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב. אבל מ"מ התועלת של הזיכוך הפנימי היא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מ"מ יפה שעה אחת. ובזאת ג"כ תבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותם שלא כראוי מ"מ יש בתפילה יתרון ותועלת מעט.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו
חומה מורגלת של אבנים היא עומדת להתפרק ולפול בטבעה מיד הזמן, אבל חומת ברזל אינה ראויה לפול ע"פ טבע כ"א מיד כח כביר ואדיר. כן נפילתם של ישראל ופזורם הנורא ע"י חורבן ביהמ"ק גדול כ"כ, עד שע"פ דרכי הזמן אין שום אפשרות לשוב לאיתנינו, כ"א אנו בנ"י מובטחים מיד ד' כי צורינו מכרנו והוא יפדינו.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ד
יסוד דור המדבר הי' להעלות את ישראל במעלתן הראויה להם מצד עצמם, ע"כ נעש(ה)[ו] עמם נפלאות עד אין חקר מפני שמצד עצמם אינם צריכים להנהגה טבעית. והנה לישראל יתרון תמידי, גם בהיות כבר העולם מתוקן ועמים רבים כולם יכירו וידעו כבוד ד', מ"מ אמר הכתוב "בני בכורי ישראל", חלק הבכורה לא יתבטל לעד.
ברכות פרק ה׳ פסקה צ״א
וכשנדקדק בדבר שורש החסידות האמיתית נמצא שהיא ההנחה האמיתית של כל דבר ע"פ תכונתו האמיתית בתכלית היושר והתיקון, עד שלא תמצא הפרעת סדר מפני כל רוח ונטי' אף כחוט השערה. ע"כ חסיד עולם כזה הי' יודע בתפילתו אם מקובלת ואם לאו מסידורה ושגירתה בפיו. כי בשמרו בסדר מכוון את כל סדרי היושר, הרגיש גם ביציאה קלה מתכונת היושר שראוי להמצא.
ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ז
מדה גדולה ראויה להקרא אותה שהיא ראויה להיות תכליתית ושלימות מצד עצמה. אבל דבר שהוא חסרון מצד עצמו אלא שהוא נעשה לתכלית הגונה, אינו ראוי להסמן בשם גדלות. ומדת הנקמה כיון שהיא רעה מצד עצמה, ואינה באה כ"א מפני ההכרח לאבד את הרשעים כדי לתקן עולם ולהניח לישרים מרשעתם וזדונם, איך תקרא מדה זו גדולה אם סימן ההנחה בין שתי אותיות ראוי להדרש כן.
ברכות פרק ה׳ פסקה ק״י
יש שני מיני סרבנות: האחת לעמוד על דעת עצמו שלא להתבטל מפני זולתו שהוא יפה במדה הראויה כשהזולת או הרבים זולתו רוצים להעביר את שורת היושר והצדק וכיו"ב. ובכלל ראוי שיהי' האדם נשען גם על דעת עצמו, ולא להיות תמיד נכרך אחרי דברי אחרים, ולהיות בעצמו משולל מכל עצה ותושי', וזוהי מקצת הסרבנות הראוי' בחלק א'. ואם עוברת הגבול לעמוד על דעתו במה שנוגע לעצמו שלא לשנות לדעת זולתו אפי' במקום הראוי, זהו הרוב הקשה בסרבנות. ויש חלק שני דסרבנות, שהוא כ"כ סרבן עד שאין זה די שאינו מבטל דעת עצמו מפני חביריו, כ"א רוצה שחביריו יבטלו דעתם מפני דעתו. וזהו ג"כ טוב במקצת, אבל בשמירה יתירה יותר מהחלק הראשון. כי לפעמים כשתמשך טעות בסרבנות כזאת, יבא להשתקע במחלוקות גדולות ותמשכנה מזה תקלות רבות קשות להתקן. וזהו שהקדימו לסרבנות שאור ומלח, השאור פועל לשנות טבע העיסה ולקרבה אל תכונת השאור, וכשתפעל יותר מדאי תתקלקל העיסה ולא תהי' ראוי' כלל לאכילה, אפי' אם יוסיף עלי' עוד עיסה אין זה תיקון לה, אחר שכבר נתקלקלה ע"י ריבוי השאור שנתן כבר פעולתו. כן החפץ ביותר מהמדה לפעול דוקא על זולתו, יקלקל לפעמים קלקולים שקשה לתקנם. והמלח אמנם אין הוא משנה את טבע התבשיל כלל, כ"א מוסיף בו טעם ע"י שטעמו נשמע במקצת, ואם ישמע טעמו יותר מדאי יתקלקל התבשיל, אבל עכ"פ יש תקנה בהוספת תבשיל ער שיעמוד על המדה הנכונה. כן מי שחפץ להיות דעתו בלתי בטלה יותר מדאי, אע"פ שאינו חפץ להפוך את חבירו לדעתו גם זה קלקול הוא, מ"מ נח יותר לתקן כערך ריבוי המלח שמתקן בנקל בהוספת מים וכיו"ב. ועוד יש ב' ציורי סרבנות דומים לשאור ומלח. יש סרבן שעושה הצעות במתינות רבה, מפני שכ"כ הוא חזק בנצחונו עד שלא לבד בשעת חום ההתרגשות יחפוץ לפעול דעתו, כ"א בכל עז ובכל עצות מרחוק. הוא דומה לשאור, שבמיעוטו יתקן הרבה ויהפוך באמת הרבים לדרכו הטובה ובהוספת המדה יקלקל הרבה, כי השאור הוא פועל ג"כ בהמשך הזמן. ויש סרבן דומה למלח, פועל רק בשעת התרגשות לבבו מיד, כמלח שתיכף בנתינתו לקדירה פועל הטעם, והוא ג"כ יפה בשעה הראוי' כשנראה שאין מקום למתינות, ומפסיד מאד כשהוא מפריז על המדה, דהיינו שהענין דורש סרבנות דשאור במתינות והוא משתמש בסרבנות דמלח. ע"כ "ועת ומשפט ידע לב חכם" להשתמש בכל צדי הסרבנות בזמנה וכמדתה.
ברכות פרק ה׳ פסקה קי״א
תכלית התפילה היא בשנים: לפעול על עצמו לשנות תכונתו ולהרים השגתו או תכונת מי שמתפלל עליהם, וזאת התפילה צריכה אריכות יתירה, כערך שינוי תכונות שנמשך בהדרגה. וזאת היתה תכלית אריכות משרע"ה ארבעים יום, כנגד יצירת הולד, להורות על נתינת צורה חדשה ולב חדש למי שהתפלל עליהם, שהכל תלוי במתפלל.
ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ח
ור"א סבר שמעלת כל אדם ישר לפי הסידור של ההדרגה הוא להיות צדיק מעיקרו, וממילא מובן שהמקלקל דרכו, ששיחת סדר ההדרגה, אין בסידור ההדרגה הכנה לו שישוב ויתקן עותתו, כ"א בהתנשאו בבחירתו בכח החופש שבו למעלה מכל הדרגה, ע"כ רק שכר בע"ת ראוי שיהי' "עין לא ראתה אלהים זולתך". וצדיקים גמורים המה מטבע ההנהגה של ההדרכה השלמה המוטבעת מראש ע"פ מדתו של יוצר בראשית יתברך בסדרי הסבות.
ברכות פרק ו׳ פסקה ז׳
תכלית המציאות היא כדי שתצא אל הפועל הבחירה הטובה של עשיית הטוב והחכמה בחופש גמור מרצון וחפץ פנימי. אמנם הבחירה תלויה באדם, ע"כ בשעה שבנ"א הולכים בדרך ישרה ומתנהגים ע"פ התכלית שראוי לפיה למציאות שתמצא, כי ישמח ד' במעשיו, חשובה כל המציאות כולה בדרכי קיומה והפרחתה כאילו היא קנין האדם. אבל בהיות האדם משחית דרכו, ומצד בחירתו היתה תכלית המציאות נהפכת לרועץ. אבל הלא חפץ ד' לעולם יהי', ודבר אלהינו יקום לעולם, ומסיבות רבות מכריחות תעמודנה להשיב את האדם אל שלימות תכליתו. אבל כ"ז רק מעשי ד' המה ואין לאדם בהם יחש, ע"כ פעולות שכלול המציאות אז מתיחשות רק אל השם ית' לבדו, "ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני".
ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳
[ה]אם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית, או שמצד תכונת האדם הוא מורכב מנטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י...ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.
ברכות פרק ו׳ פסקה י״א
יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי.
ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב
הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו. ע"כ בראות אדם עול נעשה לזולתו, לחבירו או לתלמידו, הדרך הטובה היא שיתיר ג"כ כמעט התעוררות הכעס הטבעי. אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח".
ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז
...נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפי' באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד מדרגתו וערך חייו. ע"כ מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהי' נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת. ואם כי יוכל היות שמצד התורה אין ראוי לעשות כן בפועל, מפני שיש לחיים השלמים רב יתרון שמרפא ג"כ חסרון הכבוד ומחזיר כל כבוד, אבל מצד הרגש הישר ראוי שיהי' כך, ותשוקת החיים הטבעיים ראוי שתתבטל, והרגשת הייסורין של שעה ראוי' להחשב כאין, מפני הידיעה האמתית של גודל האבדה של אבדת רגש הכבוד של זולתו ברבים, שהוא פוחת ערך חייו במשך [זמן] ארוך מאד. ע"כ נכתב לשון נח, להורות שכך ראוי להיות מצויר אע"פ שלא יגיעהו הציור אל המעשה. אמנם בספר חרדים הבין הדבר ג"כ למעשה. וצריך ביאור רב להגדיר דבר ההלבנה של זולתו, כי ודאי אין ההלבנות שוות. ונראה שהדבר מדובר רק כשההלבנה תגיע להוריד ערכו של הנעלב לנצח בעיני רבים באופן [שאין] בהם המלטה וחליפות מצב, שאז הוא גרוע מאבידת נפש בערך החיים ההרגשיים.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז
והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט
פסיעה גסה פוגעת בראיה, וטעם שהתיקון הוא דווקא ע"י קידוש
ובאשר התכלית לפי האמת יצייר רק אותו שהבין ערך השיווי של עצם העסק בהשתלמות שהוא מבין ג"כ עכ"פ ערך תכונת התכלית, ע"כ הפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שמחסרת אותו מהסתכלות שלמה בהגעת עוצם התכלית, שבא ע"י הקירוב אליה ע"י השלמת האמצעיים. אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו.
ברכות פרק ו׳ פסקה ע׳
ישנם דברים שהם נאותים לחזק את הטבע הבריא, ולטבע המקולקל והחולה לא יאותו כלל. וישנם דברים שהם שוים לב' המערכות, ראויים גם לטבע הבריא וגם לגהות מזור הטבע המקולקל. הכרוב אם שהוא יפה לרפואה כדרז"ל בגמרא, יפה הוא למזון ג"כ להבריא את הטבע הבריא. ותרדין, אינם נאותים כ"א להטבע המקולקל ואינם נאותים לטבע הבריא. וכמראה הזה נמצא ג"כ במזון הנפש, ישנן מדות כאלה השוים לכל, ודיעות והשכלות שיכולות להשיב לבצרון רחוקים מצדקה, ומחזקות ג"כ ידים אמוצות להוסיף אומץ. וישנן הדרכות ודיעות כאלה שמוכנות רק לרפא חולי דיעות ומדות, וראוי להסתכל בהן לפי מצב מי שמדריכים אותו וחליו, ומצב הדור ותכונותיו, כיון שאינו מזון מבריא כ"א נכון לחולה להשיבו לאיתנו הוא ע"כ קשור בתנאים רבים.
ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳
ורבותא גדולה היא זו שאם א"א למתרגם להגביה קולו נגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור "עת לעשות לד' ", שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות מוסרה, יתרחקו מן התורה מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ו"לעולם ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל.
ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב
תכלית הכבוד הראוי לגדולי העם כדי שתהי' השפעתם ניכרת ותרבה הדעת, כי דבריהם הנאמרים בחכמה ויראת ד' יהיו נשמעים ומזה תמשך הטובה השלמה אל הכלל כולו...כי אין יסוד הכבוד כ"א מצד תקנת הכלל כולו בההשפעה של אנשי המעלה והחכמים, כדי שיהיו דבריהם נשמעים לעבודת ד' וכל דרך טובה.
ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח
ויען שלאומיותם של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי ד', ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג
תיקון האנשים החלשים מבחינה אישיותית ורוחנית ע"י העבדות
יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו, קודם שתבא התעודה היותר מאושרת שתמלא הארץ דעה את ד' באופן היותר גבוה, כי אז בההפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' וכולם יהיו נלוים אל ד' כעמו בית ישראל, הלא לא ימצא במציאות דין עבד כנעני. אבל דבר ידוע הוא שזמן יש לעולם, שעם ד' יהי' לנס במדותיו ותכונותיו, וממנו תעבור השלימות וההישרה היותר גדולה לכל עמי תבל. א"כ כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהי' בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו. ולא עוד שאם ימצאו באנשים המוצלחים, כאלה שבהיות ידם גוברת והם משעבדים בעניי עם בשכר פעולתם, אינם דואגים עבורם שיהי' להם לחם חוקם די ספקם, ושיהיו באים לנוח כפי הכח הטבעי שתתמיד בריאותם, מפני שני דברים, האחד שאין רגש היושר מפעם כ"כ בלבבם לומר שהם עושים עול, שהרי אין מזונ[ו]תם עליהם, ועבור עבודתם יקחו להם מה שירצו. וכיון שאינו מכריחם לעבוד אצלו הוא חושב שנקי הוא מעניים, אע"פ שבאמת הם מוכרחים לקבל עליהם תנאים קשים שאי אפשר להם לעמוד בהם מפני עניים גם אם יקצרו ימיהם או יחלשו, אין האדון המשעבד בהם מפסיד מאומה, כי ימצא לו פועלים אחרים. אבל חק העבדות הוא מגן לזה, כיון שהעבד הוא קנין כספו ע"כ יחוס על ממונו. זולת אם יהי' האדון איש רע מעללים ואכזר, אז רק אז תהפך העבדות לצרה. וגם זאת בהיות מסחר העבדים הולך ונפרץ אז בידי הסוחרים יעשו רעות בחיי המשפחה של העבדים, כאשר נראה בשנים האחרונות שגרמו ביטול העבדות במדינות רבות. אמנם ע"פ דין התורה שלא נסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, אין מקום להרחבת מסחר העבדות ואפי' אם הוא רק מחו"ל לא"י, כיון שאי אפשר לסחור בהם במדינות רחוקות שוב אין המסחר מתרחב. ודי בהערה כזאת לפי המדות הטובות שהן בטבע אצל זרע ישראל לשמור את העבדים מרעה גדולה, ולזכותם בטובה רבה ע"י חינוך מתוקן והגנה כוללת מרעי בנ"א, שאם אותם העבדים יהפכו למשועבדים-בני-חורין יהי' חלקם יותר גרוע. וכבר ביארתי דבר זה בפ' הי' קורא בס"ד. ע"כ המשחרר עבדו, שגורם עכ"פ בהמשך בביטול העבדות גם אצל ישראל, הוא עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבדו, ומראה בזה שאינו מכיר יתרון המדות הקדושות שראוי שיקבעו בישראל ע"פ התורה הקדושה, שאז תהי' העבדות ברכה להאנושיות כולה, וביחוד שע"פ ההשגחה העליונה שביחוד התגלתה בישראל, נזדמן תמיד, ויזדמן שהגרועים שבבנ"א יהיו העבדים, ותחת שבהיותם בני חורין הם הפושעים הגדולים שדנין אותן באסורים קשים ולפעמים ביסורין או במיתה, אז בהיותם עבדים אימת הרב הישר ותכונתו הטובה היתה מונעתם מכל זה.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ד
תועלת העבדות לתיקון האדם, והמצב בו היא נצרכת
גם זה יובן שיסוד העבדות ראוי למי שאין עיניו ולבו כ"א אל אהבת עצמו, אבל מי שכבר רמה נפשו עד שמכיר באמת הצלחתו, ע"י מה שיאשר ויצליח את הרבים, הוא אינו ראוי בשום אופן להיות עבד. ע"כ איסור השחרור אינו נמשך כ"א עד מקום מצוה דרבים, שאז אין ערובה על תכונת העבדות המונחת בעבד בטבע, וכשישתחרר תוכל ג"כ תקלה לצאת על ידו או ע"י זרעו. כי יש מי שנשתלם בהדרכתו החיצונה ומ"מ אינו שלם בפנימיותו, אבל מי שערגה נפשו לזכות את הרבים הוא כבר ראוי להיות בן חורין.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ח
יסוד תיקון הירידה הרוחנית הוא בהכרת עומק תוצאותיה מעבר לצפוי
ישנם אנשים שלא הושחתו לגמרי בדיעותיהם עד שיהיו רחוקים ג"כ מציור הנשגב של חיוב עבודת השם ית', אלא שרגש ההשתעבדות ורחשי הלב לעבודת ד' מורגשים בלבבם, אבל לא ידעו ולא יכירו כי אין דרך לקיום יסוד העבודה כ"א ע"י קיום התורה לפרטיה, ועי"ז מוכרחים ג"כ להיות מחזיק ידי ת"ח ומרוממם, ונמשך אחרי הוראותיהם ומאמין לדברי קדשם, אלא שהם סבורים שרק ע"י רגשי לבבם האמונים לפי דעתם על דרך ההכנעה ורגש הכבוד והאהבה לאדון כל ית' יצאו ידי חובתם. ומזאת הדעת המקולקלת תבא הכפירה המגונה בתורה שבע"פ בכלל, ובערך כבוד וצורך חכמי תורה בפרט, אמנם סוף כל סוף ירגישו כי בהפג תורה יפוג מכלל העם לאט לאט ג"כ הרגש הטהור, שמביא את כל בעל נפש עדינה להיות מכיר קשר ויחש בינו לבין קונו. וינאי מלכא הי' מזו הדעת משעה שנצנצה בו מינות, שאמר שדיה לתורה שתהי' כרוכה ומונחת בקרן זוית. אמנם מדקטל לרבנן כ"כ ירד המוסר ורגש היראה ועבודת ד' בכלל, עד שאפי' הרגש הנכון שראוי לכל איש אשר לב בשר לו, להרגיש חובת הכרת הטובה להשם יתברך, ולהזהר בברכת המזון גם זאת ירד פלאים, ולא הוה להו אינש לברוכי להו, עד אשר הוכרח(ו) לקבל עצה, להשיב נפשו הסוערה לרגש הדתי בכללו, ע"י ברכת המזון עכ"פ.
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט
זהירות מתיקון שנעשה בצורה מקולקלת
והנה רושם המעשים פועל על הדיעות והמדות תמיד, וביותר המעשים הראשונים לעת בוקר שיפקח האדם את עיניו וירגיש את התבל ומלאה וכל החיים הסובבים אותו, אז על הצעדים הראשונים של חיי כל יום יפעלו יותר המעשים, כשהם מדוקדקים להיות לעזר לאור הדרך הישרה, ופועלים ביותר לערבב את המושגים הטהורים כשהם קרובים להעיר כוחות בלתי מביאים למעלות, וקרובים אל קנינים של מדות רעות ודיעות מפסידות. כי בהתחלש הציור ע"י המעשים שמרשימים פעולתם על הנפש יתחלש ג"כ השכל הנעזר על ידי הרגש שבא בכח המדמה, ויחול ההפסד בהכח המדמה ע"י דמיונות בלתי צודקים המעורים את עיני השכל מראות נכחה באור ד'. ומזה יתעוררו כוחות רעים הצפונים ביצר לב האדם לחולל ג"כ מעשים רעים בפועל, והקישי שכל מפורשים מטעים.
ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳
שהרי אין האדם יכול לטהר את כל כוחותיו שהם ברשותו ובחירתו, עד שלא יהי' צריך לתקנת המות, לא רק מצדו כ"א ממה שפועלים עליו מקורי הכוחות מאין שלוקחו. ע"כ ראוי להרשים בהנהגתו רושם הלימוד של הפעולה המביאה לזאת, והוא שלא יטול ידיו ממי שלא נטל ידיו, שירשום לעצמו שיהי' ג"כ הכח המטהרו בא מכח טהור במקורו, ויהי' זה לקו בכל הליכותיו, החומריות והמוסריות. וזאת ג"כ למדנו משיחתו של מה"מ ותכונתו בפעלו.
ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג
שתי דרכים להתמודד עם הרע
הדברים השכליים מקבילים את הדברים החושיים, ע"כ הגנת הטבע והגנה המלאכותית נמצאת ג"כ בחשכת הדיעות, כמו שנמצאות הנה בהחושך של העדר האור המוחש בחוש הראות, ומקריהם דומים זל"ז. ההגנה המלאכותית נגד החושך של דיעות רעות בנוגע למוסריות, היא החכמה ההקישית הבנוי' מהרכבת הקדמות עיוניות, (שהן) [שהיא] אמנם אין (בידם) [בידה] למחות כליל כל רעיון מזיק ומהרס אשיות השלום הנפשי, אבל מועיל עכ"פ שלא תזיק דעת רעה בפועל, כי עכ"פ בירור דברים של החלשת הכח המטעה יושג לעולם ע"פ הקישי הגיון ישר. זאת האבוקה, המורכבת מאורים בודדים להאיר את הלילה, שהיא כשנים. אמנם ירח הוא האור הטבעי, חום הלב, בלבת אש יראת אלהים ואמונה תמימה טהורה, כנסת ישראל לקרי' על שמך, א"ל קוב"ה לירח, הדבקות האמתית בכנס"י ובקבלת עול מ"ש, חום התמימות, אור הירח, אספקלריא דלא נהרא. זוהי כשלשה, המוחק מהלב כל צל ציור רע וכל נדנוד מחשבה רעה, עד שאינו נראה ולא מזיק, כי "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", "קודש ישראל לד' " ו"יעקב איש תם", "והנה ד' נצב עליו" לשמרו מהזבובים כמשל חז"ל בב"ר, וכד' העקידה שם.