תלמידי חכמים

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ב

יש מין ידיעה שיודעים את זולתו מצד מקרים חיצונים, ויש אופן לדעת את זולתו מעצמו, והיינו נפש האב שהיא סבה לנפש הבן. ומכש"כ באב שהוא ג"כ רב, שהוציא גם שלימות הבן מן הכח אל הפועל, יש אופנים שנפש הבן כלולה בנפש האב, ע"כ בהתמעט אור החכמה מנפש הבן, בהכרח יש ע"ז הרגשה בנפש האב מצד אותו היחש שמתיחסת נפש הבן אליו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ג

המוח הוא מקום השכל, והקרום הוא מצמצמו ומקיפו. להורות כי שלימות האדם לצמצם מחשבותיו ולא ישלחם לחפשי, והיא להקנות לו המדה הטובה לחוס על כבוד קונו, שלא יחקור במופלא ממנו. והנה כבוד שמים יתרבה בעולם רק ע"י כבוד התורה ולומדיה. ע"כ מבזה ת"ח אפיקורוס נחשב, כמי שמקלקל דעותיו ע"י שילוחם חפשי לחקור במופלא ובמה שלא הורשה מטבע האנושי כלל להתבונן בהם, כי ממיעוט כבוד ת"ח יבא למעט בכבוד שמים, כמו שכ' "שתו בשמים פיהם", ע"י מה ש"לשונם תהלך בארץ", וכד' הרמב"ם בסוף ה' טומאת צרעת. ע"כ כשסיפר ובעט בכבוד ת"ח, נפל קניא מטללא. להורות על מיעוט בכבוד שמים, הנדמה לפי הציור הפשוט, החושי, למשל לשוכן מרומים, כדאמרי' לקמן רבא אחוי לשמי טללא, על שאלת, רחמנא היכא יתיב, להורות כי שכלו, כשכל ילד נגד שכלו של מר שמואל, ואין ראוי שיעיז לדבר בו. ולפי ערכו הורוהו אות למיעוט בכבוד שמים, והוראה כי יפסיד הפעולה של ארנקי דמוחי', שמפני כבוד שמים מגביל מחשבותיו של אדם בטבע. ובמעטו כבוד חכמים, כאילו נוגע בכבוד שמים וג"כ יבא לידי זה, והכל הוא משום דקוב"ה תבע ביקרי', כי עמוד המוסר והצדק, ועבודת ד' השלמה בעולם, תלוי[ים] בכבוד התורה וחכמיה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

המצוה של "בצדק תשפט" שמחייבת לדון את כל האדם לכ"ז, כ"א לפי ערכו, היא יסוד תורת המוסר והיראה המביאה לכל שלימות. ע"כ בהיות האדם דן ת"ח לכ"ז, הוא דן את דבריהם לכ"ז. ובהיותם תמוהים לפי ההשקפה, מוצא בהם טעם לשבח בעומק הרעיון, ומתחזק בדרך הטובה, כי יהיו דברים של קודש שיצאו מחכמי אמת נר לרגלו. והמבזה רבותיו כתב הרמב"ם שמשו"ה הוא מהדברים המעכבים את התשובה, מפני שלא יהי' לו ממי ללמוד. והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ה

מצב השכל אינו עומד על תכונה אחת בכל אדם גם בחכמים, כד' הרמב"ם שהברקים באים ושבים, וה"ה תכונת המוסר ואור הדעת. ע"כ נמשלה שעת חוזק הנפש ושלימות עיונה לפי טבעה בטבע החכם, יום, ועת התגברות הטרדות והדברים המאפילים את השכל, לילה. ע"כ אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, בשעת התקדרות ארחות שכלו, אל תהרהר אחריו ביום, כי תיכף כשחוזר לאור התורה ודאי עשה תשובה. והני מילי בדברים שבגופו, שתשובה של רצון ומחשבה תיכף מתעוררת לרגלי תורת ד'. אבל תשובה מעשית בפועל, צריך שתראה הפעולה. כי אע"פ ש[ה]רגש מתטהר, לפעמים המעשים מונחים בשפל. ע"כ מותר להרהר עד רואינו תיקון המעשה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב. ע"כ אותן הכ"ד מקומות, הם כ"א מהם רומז לפינה מיוחדת בדרכי הכבוד, שמהם נלמד לפרטים רבים המסתעפים לשמור את יסוד כבוד חכמים, שהוא יסודו של עולם. ואולי יסמך מספר הכ"ד, מפני שמצינו שהת"ח הם יסוד קיום התורה בעולם דוגמת הכהנים והלויים, שכתוב בהם "יורו משפטיך ליעקב", וכד' הרמב"ם ז"ל, שכל אחד מבאי עולם, שנדבה רוחו לפרש מדרכי החושך ההמונים ולדעת את שם ד' ותורתו, הרי הוא במעלת הכהונה בערך אל הכלל, ומצינו כ"ד מתנות כהונה, וכבר כ' בחוה"ל שכנגדם מצינו מצות כהונה ולוי' כ"ד, א"כ ודאי ישנם כ"ד אופנים של יחש שמתיחשות פעולות הכהנים מורי התורה על העם, ויסוד כל יחש הוא מחובר בקיומו עם כבוד הכהנים המורים. ע"כ נקראו מתנות כהונה "עבודת מתנה", ו"למשחה" לגדולה. וביארתי במק"א שמשו"ה נקראו החולין שירים, להורות שהעיקר יחשב בעיני האדם מה שנותן לכהני ד' המאירים אור תורת ד' בעולם, ולא די בהנתינה לבדה, כ"א צריכה קריאות שם וקדושה, כדי שירגיש עם נתינתו רגש כבוד להכהן המקבל, בההוראה שאכילתו היא נעלה ומקודשת מה שאינה ראויה לזר. נמצא שבכלל הנתינה אינה דיה לבדה כ"א שתעשה ג"כ רושם של כבוד, שבזה יכיר העם ערך רוממות קדושת התורה ועוצם ההצלחה שיש להולכים בדרכיה. ע"כ הפרצות בפרטן ראויות להיות נגד המעלות שגדרתן החכמה העליונה לפרטיהן, שהם כ"ד במספר, ע"כ בכ"ד מקומות, פרטיות, נרמזו מה שב"ד מנדין על כבוד הרב.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח

ערכם וקדושתם של תלמידי חכמים

פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם...אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד".

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות, וכיון שהם הולכים במעשיהם בכלל בדרך הטוב והישר, הם קרובים לשמע דברי חכמים, שהם דברי יושר ומתקבלים על לב טהור. אבל מי שטבעיותיו נלוזות, הוא לא יוכל לשמע דברי חכמים ולא יבין לשכל מליהם. ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזו התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבועה, עושים תשובה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ד

ואל תהי ככסילים. שהם טבועים בטבעם ברעות התכונות, והחטא אינו בהם מקרי כ"א תולדה מטבעם השואף לרע. ואינם שמים לב בסכלותם לתקן מקור החטא, דהיינו תכונותיהם הרעות, ע"י תלמוד תורה ומוסר בינה, בלכת אל החכמים להתחכם.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

יראת רבו. קלקול במידות עלול לגרום לאדם גם לחלוק על רבו ולבדות דיעות זרות. בתחילת התהליך הוא יחשוש לחלוק על רבו, ויעקם את דברי רבו ואת דברי חז"ל להציגם כמסכימים לדבריו

המתפלל אחורי רבו. היא הוראה שאין רגש יראת רבו חזק בו, שאם היתה יראתו קבועה עמוק בלב הי' מרגיש בעצמו שמורא רבו יטרידהו מלכוין בתפילה. וכיון שמתפלל אחורי רבו, מורה בזה שאין יראת רבו עושה בקרבו רושם חזק, כיון שבנקל יכול להסיח ממנו דעתו, גם בעוד רבו לפניו. והנותן שלום לרבו, מורה בזה סילוק המורא במה שמשויהו לעצמו. אמנם יש אדם שנרדמת אצלו יראת רוממות רבו, ומיד כשיראה מצד הרב קירוב הדעת לו יורה הכנעתו, שמורה על הכרתו הפנימית בכבוד הראוי לרבו. ומי שגם בעומק הלב לא נמצא רגש כבוד ומורא הרב, גם אם יראה שהרב מקרבהו ומושכו אהבה וחסד, לא תסור עזותו ממנו, ע"כ המחזיר שלום לרבו כאחד האדם הדומה לו, ולא הועילה התקרבות הרב, שהראה לו להקדים לו שלום, לעורר בקרבו רגשי יראת הכבוד, הוא מורה שכבר רחק מאד מכליותיו רגש יראת הרב, שהוא יסוד ליראת ד' וכל מדה טובה. אמנם כ"ז עוד אין מורה על השחתה, שהוא יגדיל עקב על רבו. אך כיון שבא לפחיתות מדות הקודמות, יביא ג"כ להראות עזות נפש נגד רבו, אך בתחילה לא יחלוק על הדיעות והלימודים שהורה רבו מפורש, כי לא יעיז כ"כ, אבל יחלוק על ישיבתו של רבו, דהיינו על המוסכם מבני ישיבתו כולם שכך היתה כונת רבו בדיעותיו ולימודיו, הוא לא ישים לב לזה, ויהפך דברי הרב בדרך עקום להסכים לדיעותיו הבדויות. וכיו"ב מצינו בדורותינו מאותן שהתחילו לעקם דברי חז"ל שלא כהמוסכם בפירושם מכל חכמי ישראל, רק כדי להסכים לדעותיהם הכוזבות. והוא אות שבלבו כבר הוא מתקומם נגד רבו, ועז פניו מגלה בזה שאינו חש על הסכמת הישיבה בדעת רבו שהוא ודאי דעתו האמיתית, ואח"כ כאשר יבא להשחתה זו, יבא ג"כ לבדות דיעות חדשות שלא נמצא להן שורש וענף בדברי רבותינו מקבלי התורה, ויטעון שהן הן דברי תורה, וזהו שיאמר דבר שלא שמע מפי רבו. ושורש כ"ז בא מפני התכונה הרעה של עזות פנים ומיעוט הכרה בגדולת רבו, ושלא רק בגדולת רבו הוא מורד, כי הקבלה הנאמנה של תורת הרב היא תורת חכמים וקדושי עליון שנמשכה שלשלת קבלתן מקדושים ונביאים אנשי השם, שראוי להיות דבריהם עטרות לדורות הבאים אחריהם. ובהיותו מחסר טובה זו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ע"י עקירת דברי הרב לגמרי, בחלקו עליהם בגילוי פנים. שמי שחולק על הקבלה בגילוי פנים זהו עיקר סילוק השכינה מצדו, ומי שעושה מעשים קרובים מביאים להרוס יסודות הקבלה והמסורת, גורם הוא לשכינה שתסתלק מישראל. שקדושתן של ישראל וכל מדותיהם הקדושות שנובעות רק מחוקי החיים של תוה"ק הכתובה ע"י ביאורה בתורה המסורה, שאינן נשאבות כ"א ע"י הוקירינו דברי רבותינו והגדילנו ערכם וכבודם בלבבינו ורעיונינו כאשר המה באמת, אז נקבל הלקח הטוב האמיתי מאבות התעודה והתכלית הנמשכת מקדושת תוה"ק והנהגתה תימשך לנו, שהיא השראת השכינה בישראל, כאמור ביעוד הטוב הנמשך לקיום התורה, "ושכנתי בתוכם וגו'".

ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳

טעם כינוי תלמידי חכמים בתואר "בעלי תריסין" ולא "בעלי חרב"

יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ד

והצדיקים הללו דאגו ע"ז מפני שהדר הנשיאות היא השיבה וע"י ההדר שנופל בלבבות תתקבל יותר ההנהגה הטובה. והנה היתה כונת הנס ג"כ לתן צדק לפעלי צדיקים הללו, מפני שר"ג היתה שיטתו להנהיג את הנשיאות ברום מעלה של תוקף הדין. ועצם כח הנשיאות, שהוא כח הדין, חפץ להגביר, על כח ת"ח הפרטיים, הרבה, שבהם יש רק כח האהבה והרחמים. ע"כ כדי לתמם החזיון של היפוך שיטה זו, דהיינו שישראל מוכשרים להתנהג עמהם במדת רחמים, ראוי שיהי' הנשיא הנבחר זקן שמורה למדת רחמים כאמרו: "זקן מלא רחמים". וכן הסכימה דעת העליונה, שאף הצעיר נולדו בו מחזה זקנה, להורות על תוכן ההנהגה הנרצית בנשיאות ושכך ראויה להנהגתן של ישראל, שהם כולם צדיקים וזרע ברך ד'.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״א

כונתו להורות לו שיסוד כלל הנהגתו שלא לתן לת"ח פרטיים להתגדל על הנשיא, הי' רק מפני חשש איזה ת"ח מבקשי כבוד, שבהנתן רשות לחלוק על הנשיא ולהחליש דבריו יפריעו שלום הכלל בכמה ענינים כדי להשיג מטרה פרטית. אבל לנפש טהורה ולב צדיק תמים כזה, שבוחר לעשות במלאכה פחותה וכבדה ואינו חס על כבודו רק להנות מיגיעו, על כיו"ב אין שום חשש כי כונתו רק לש"ש למען אמתה של תורה. ועל כיו"ב לא הי' חפץ כלל להטיל מרה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

וחשב ר"ע כי נשאר בהסכמתם שתתחלק מעתה נשיאות התורה מנשיאות המדינית וע"ז לא הסכים, שאמר כי בסוף אף שיהי' הנשיא צדיק תמים, מ"מ כ"ז שהוא קשור בהנהגתו ג"כ בעבותות התורה, ובני ביתו יודעים שיש להם יחש אל התורה והת"ח, ע"כ יש להם קירוב הדעת ורגש כבוד לת"ח, אבל בהיותם יודעים שאין לבית אדוניהם דבר עם מצב התורה, יהפכו לשונאים ורודפים לת"ח וידחקו רגל התורה. וכמו שבאמת אירע כן בבתי רישי' גלותא, כמסופר בגמרא כמה פעמים, ע"כ אמר שמזה ימשך שעבדי ר"ג יצערו ת"ח.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ח

התפילה ראויה במקום שיש בו חשש סכנה גופנית או רוחנית, וכאן שהולך למקום בטוח ביותר, מגדל עז מפני אויב נפשי, ושם אוהבים ורעים ת"ח שמרבים שלום בעולם, מה מקום לתפילה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה...ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תוסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי'.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

נראה שהדין הוא בדיעות, שכיון שכבר נתבררה אמתת האמונה ושרשיה, אצל הצדיק ההולך בתומו, במופתים נכוחים, איך יואל לפנות מדרך האמת הברורה. ומקשה, ולא? והכתיב "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו' ", נראה שסומך על מה שאמר במקרא זה "ועשה ככל חטאת הרשע", ובחטאת הרשע נמנה ג"כ דיעות רעות, "עיניו נשא אל גלולי בית ישראל וגו' ". ויסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דטבא לא הוי בישא ורבא ס"ל דגם צדיק מעיקרו י"ל דלמא הדר בי', הוא שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה. אביי ס"ל דיסוד השלימות צריכה להיות מתבררת אצלו אמונתו ע"י מופתים מכריחים. ועפ"ז טבא לא הוי בישא שאחרי שכבר הובררה אצלו האמת איך יסכל אותה, אלא שלמען יתישבו המופתים בלבבו צריך שלא יהי' טבעו מקולקל במעשים רעים. ע"כ מי שהי' רשע מעקרו וטבעו נתקלקל אפשר שיהי' בישא, כי אינו מוכן לבירור ידיעה גמורה. ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

..."ונתת לאמתך" כדמסיימת "זרע אנשים" גברא רבא, נגד הדלקת הנר שכבר העידו חז"ל ע"ז בב"מ דמאן דרגיל בנר שבת זוכה שיצאו ממנו גדולי תורה, נגד אור תורה. וי"ל שאלו השלשה שנמסרו לאשה מתיחסים הם לבקשת הבנים: ...הדלקת הנר, באשר יסוד אהבת לומדי תורה בא רק ע"י אמונת תורה שבע"פ, כאשר אמר בעובדא דינאי בקדושין אחרי שנזרקה בו מינות שאין לומר תורה מה תהא עלי' שהרי היא כתובה ומונחת בקרן זוית. ע"כ נתן לה הדלקת הנר, שמצד הוראה החיצונה דתורה שבכתב אסורה, כאשר נוהגים הכופרים בתורה שבע"פ כפשטה ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אמנם אוהבי תורת ד', הם הסומכים על דחז"ל שקבלו ויגעו ומצאו אמתת ההבנה בתורה, ע"כ נמסרה לאשה הדלקת הנר לחבובה של תורה. והני תלתא ראויים להנתן בזכותן בנים כאשר הם מתאימים אל התכלית של הבנים, שיהיו למודי ד'.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ב

כבר ביארו חכמים ז"ל בסנהדרין שהי' משרע"ה אומר יקוב הדין את ההר ואהרן הי' רודף שלום. הכונה, כי תוה"ק היא מכינה את הסיבות לקיום השלום בישראל ע"כ ת"ח מרבים שלום בעולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״א

השלימות העליונה שבהנהגה וחסד אלהים היותר נעלה, היא הבאה לא לפי סדרי ההדרגה כ"א לפי עוצם היכולת הגמורה כדביארנו, ואז היא נעלה מחק הנבואה שהיא מסודרת ע"פ חוקי ההדרגה. ולהכשיר האדם עצמו לקבל הטוב היותר עליון ההוא, צריך שיוציא הוא את חלק השלימות היותר עליון שבו, שהוא ג"כ נעלה מכל סידור. וזהו שלימות השכל הגמור, שנותן אומץ להשלמת החופש האמיתי להיות משוכלל בכל צדדיו, וע"י יעלה האדם אל שלימות נשגבה מכל הדרגה. אמנם כל דרכי הכשרון של מעשים מוסריים, אף שיהיו בתכלית המעלה, יקבילו רק לפי סדרו והדרגתו של האדם בפרט והמציאות בכלל. רק תורת ד' התמימה שהיא מושיבה את העוסקים בה לשמה ברום המעלה, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, לה העז והגבורה להרים את הת"ח ההוגה בה באמת למעלה משלימות של כל הדרגה, ולעשותו ראוי לחסד עליון היותר נפלא, שהוא נעלה מראיית הנביאים כולם. והנה החלק היותר מרומם במעשים טובים הוא החזקת ת"ח והדביקות עמם, שהוא הגורם לאור האלהי להופיע בעולם ביתר תוקף. והיחס לת"ח יצוייר בעצם החיים במשיא בתו לת"ח, ובפעולות החיים עושה פרקמטיא לת"ח, ובקנינים שהם מסעיפי מכשירי החיים ומחוללי הפעולות מהנה ת"ח מנכסיו. מ"מ כ"ז שלא עלה האדם אל מעלת רוממות השכל האמיתי, הוא לעולם קשור תחת סדרים מודרגים ומעלתו היא אמנם רוממה אף מתאחדת עם הדרת הנבואה. אבל ת"ח עצמם "עין לא ראתה אלהים זולתך", שאין לחסדו מצד עצמו יחש מחוייב עם כל סדר וסבה, כי מי בכל מעשי ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט״ז

יסוד ההכרעה בהלכות בנוי ע"פ האמת והשלו'. לפעמים יכריע כח האמת ולפעמים יכריע כח השלום. ביאור הדבר, ודאי בכל מחלוקת וספק יש לחקור אחר האמת, אחר כל מי שהדעת והסברא והראיות נוטות לדבריו. אמנם כשכבר אין בידינו להכריע בראיות, אז יש עכ"פ צורך להכריע, וע"כ "אחרי רבים להטות", והיינו מפני השלו' שלא ירבו מחלוקת בישראל...וי"ל דבזה פליגי ב"ה וב"ש, דב"ש סברי דטעם אחרי רבים להטות הוא מפני האמת, א"כ כשמחדדי טפי אין שייך להטות, אחרי רבים להטות, דהגדולים בחכמה יורדים יותר לעומק האמת. וב"ה סברי שיסוד "אחרי רבים להטות" הוא מפני השלו', ע"כ אין להביט כ"א על המספר המורגש ולא על המעלות של החכמים, שמשקל הערכים עצמו יוכל להביא מחלוקת. עכ"פ שכשנקבע ד"ז, שיחיד ורבים הלכה כרבים ג"כ בלא מעמד א', הוא מפני השלו' ואין גנות בזה לסברת הרב היחיד שנדחית.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ט

האדם הגדול איננו מסתפק בעיון שטחי כ"א הוא יורד לעומק העיון, ביחוד באלהות שהיא תכלית שלימות הידיעה האנושית. ע"כ כשביארו לו שהוא אדם גדול, מורה שידיעתו ועומק עיונו הולכים על צד הגבוה שבעניני הידיעה האלהית. אמנם גם האדם הגדול יש שעם עומק עיונו לא ימצא דרך ישרה איך להכניס עמקי רעיוניו בביטוי שפתים, ע"כ אמרו שהוא ג"כ בקי בברכות ויודע לשקול הדברים איך יהיו נאמרים באופן שיכלול הדיבור את עומק הרעיון ומ"מ יהי' ג"כ שוה לכל נפש, כראוי לעניני הברכות שהם חקה אחת לכל עדת ד'.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

תלמיד חכם גדול שמילא כרסו בהלכה, יכול לשנות מסדרי הלימוד הרגילים ולעסוק בעיקר באגדה

לפי דברי הרמב"ם שכ' בה' דיעות שאין לשתות הרבה בסעודה כ"א כדי לשרות המאכל, י"ל המקפה הוא לשון מקפה של גריסין (סוכה פ"ב), שעושה אכילתו ע"י המים ששותה כשיעור כדי שיעשו כעין מקפה, אז הוא פועל להיטיב העיכול, ואמר קיתון לפת, שתהי' שתיית המים נערכת נגד האכילה בערך הראוי. ומהראוי להתעורר שנמצא תמיד שיווי נערך מעניני הגוף והליכותיו אל הענינים הנפשיים, שמזון הגוף בלחם ומים כערכם במזון הנפש, הלכה והגדה, כאשר ביארנו. ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש. והנה ראוי שישמר הערך בין ההלכה להגדה, ויהי' המשך המשל נאות לפירושינו עפ"ד הרמב"ם. ולפי פירוש רש"י דפי' הצף לשון קפא פרזלא, יתכן בגדול בתורה שכבר מלא כריסו בהידיעות המעשיות, שלרומם נפשו עיונו העקרי יהי' תמיד בענינים האלקיים שהם יסודי דברי האגדה ועקרם, והוא תכלית השלמת האדם והדרך המביאה אותו להנצל מכל מדוה ויצר הרע.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...כן הת"ח מכשיר את הדבק עמו שתהי' הברכה שיברכהו ד' בעושר ובנכסים לטובתו, ולכה"פ לא לרעה לו. כי אפי' הגרוע שבבנ"א תפעל עליו סמיכת הת"ח שלא להשחית מעלליו הרבה, ע"כ בהוסיף לו ד' ברכה לא ישתמש בה להרע, ותהי' הברכה הוגנת לו והוא מוכשר לקבלה. ומביא ראי' מב' פסוקים, שנא' "ויברכני ד' בגללך", ואי בעית אימא מהכא, "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף". להורות כי יש שמתברך ע"י הת"ח והוא מכיר שברכתו באה ע"י הת"ח, ויש שמתברך על ידו אע"פ שאינו מכיר בזה. לבן הודה והכיר כי באה ברכתו ע"י יעקב, ופוטיפר לא הכיר בזה, שהרי אחר שברך ד' את ביתו בגלל יוסף, מ"מ שם אותו בבית הבור, ומ"מ סגולת הת"ח היא שתמשך הברכה על ידו, מצד היותו מכשיר עכ"פ בכל אופן את הקרוב ונסמך לו, שיהי' ראוי לקבל ברכה, ובלא דעת ורצון יפעלו הכוחות הטובים ואור קדושת הנפש הטהורה את הפעולה הראוי' ברב או במעט, עכ"פ לברכה יהי'.