הקדמת עין איה עמוד י״ג
האמונה באחדות ה' ובהשגחתו הנפלאה על העולם בכללו ועל פרטיו, על סדריו ועל מקריו, ברוחניות ובגשמיות
מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד). אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חכמים ז"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישה שונים, שכ"א צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים, המאירים לדורות עולם, צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוה"ק. לפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה מסופקת. הספק כרוך בעקבה, אם יבוא הדורש למטרתו, אם יכוין את האמת הנאמר במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדי התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת, הלוקחת חלק בראש בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו, שיהיה דבר המוטל בספק, אם יכוין הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לא לשוא יגע, חלילה. חז"ל אמרו "דרוש וקבל שכר", עלינו אמנם חובה לחפש בכל דבר המובטח שיביא קבול שכר, את צד התועלת שיש בו, ושעל כן יש בו מקום לקיבול שכר. כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל אנושי, לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת, הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת מאורי האש המיוחדת למוצאי שבת, להמשיך קדושת השבת גם לימי המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש ג"כ ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם, מעין דוגמא שלמעלה, הכל הוא ית' היוצר, הוא הבורא, וסוף דבר במחשבה תחילה שכל דבר יצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לסקר עליו בפרטו. א"כ יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה.
הקדמת עין איה עמוד י״ד
השגחת ה' על דרכי הדרשות והמצאת מזון רוחני לנשמותינו
אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקישור ההגיוני. וכל האופן שיש בכח מאמר זה, וכל הפרטים שבהרחבתו, להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר. לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה, שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים. ע"פ המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה. בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל. מזה הצד יוקח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיותו, כ"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרינו ולהצלחתנו האמתית, להאיר את נפשנו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשית מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הביאורי, הוא מתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתן להוציא את הסדר המעשי, הדבר העקרי בדרישתן הוא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי, או היוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע, זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות, הנותנות שכמן לסבול עולה של תורה וחכמה, הן הוכנו לא רק למען תוכנן הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר ע"פ קשרים הגיוניים. כאשר נבוא בזה הצד לבאר דברי חכמים וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית, שרצתה להועילנו בהזמנת הסיבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו, א"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו. וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) "כי לא יבינו אל פעולות ד' - אלו ההגדות"....
ברכות פרק א׳ פסקה כ״א
ובילדותי אמרתי, כי אמונת חידוש העולם מורה שבח שיש בו א"ב, שע"י אותיות התוה"ק ברא את עולמו, כדאי' בהקדמת הזוהר. ואמנם יש מינים שאמרו "עזב ד' את הארץ". ע"כ צריך שתלוה לאמונת החידוש אמונת ההשגחה, ואז יהי' שלם בדעות הראויות לאיש אמונים משלמי אמוני ישראל, ויהי' מובטח לעוה"ב, ומורה "פותח את ידך" על ההשגחה.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב
השגחת ה' ואהבתו לצדיקים וישרי לב, ושנאתו לרשעים
והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה...וזהו כל מקום קבלת תפילות, ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים, הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה היא ההשתלמות המוסרית, ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שיחסרו מהנהגתו ית' .
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ג
חובת השתדלות האדם שלא לרדת ממדרגתו המוסרית. איבוד קנין מוסרי גורם חיסרון גדול יותר בהשוואה למי שמראש לא קנה אותו. מי שהגיע לשלימות מסויימת צריך להיזהר במיוחד מירידה רוחנית. האדם הוא מרכז הבריאה, ולכן יש השגחה גדולה מאד על מדרגתו המוסרית, שלא ירד ממנה
ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל. וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאלו הי' לכתחילה משולל ממנו, ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם. ואם יתרפה, יד ההשגחה נטוי' להעירו, ע"י שישחרהו מוסר, כי "את אשר יאהב ה' יוכיח", עד ששוב ישוב לאיתנו. כי ההשגחה גדולה מאד על קנין השלמות של האדם שהוא מרכז כל הבריאה, וכמו שביארנו במאמר הקודם. ע"כ מי שרגיל לבא לביהכ"נ, ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו, מכין סיבות שהן יגרמו שיהי' נשאל לעצמו, משום דהי' לו לבטח בשם ד'. ויסוד שם ד' הוא לבטח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתית, שהוא לדמות לדרכיו ית', שהנהגתו הוא סוד שמו הגדול יתעלה.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ה
השגחת ה' על דרכי התעלות האדם. לאור זאת על האדם ליחס ערך גם לכח הרגש וכח המדמה בשל תרומתם להתעלותו, ולא למדוד הכל רק באופן שכלי
יסוד האמונה, שההשגחה העליונה גדולה מאד על כל הדברים שהם מתיחסים להשלמת הכח המוסרי שבאדם, ולהדריכו בדרך ישרה ונעלה. והנה כאשר אל שלמות השכלית צריך האדם מאד שיהי' גם כח המדמה שלו שלם ונבר, ע"כ השגחת השי"ת גדולה ג"כ על כל הדברים שגורמים להיות משלימים את הכח המדמה שבאדם, באופן שיעזרהו אל המעשים הטובים ומדות הטובות. ובאשר להשלמת כח המדמה מועילה מאד קביעות המקום לתפילה, וקדושת המקום פועלת לקדש רגשותיו, ע"כ השגחת ד' ית' ע"ז ביותר להצליחו לתכלית זו. ומי שמרגיל עצמו להבין זה, הוא לא יתחכם יותר מדאי, ותהי' חכמתו מסייעתו תמיד למעשים טובים ומדות טובות. כי ידקדק הרבה במעשיו ומדותיו, בידעו שמהם תוצאות גדולות להשלמת כח המדמה, שהוא הכח הפועל בקרוב על המון המעשים וההרגשות שבאדם. ע"כ כשמת, אומרים עליו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו. ובאמת זהו יסוד החסידות והענוה שלא ללכת בגדולות, ושלא לזלזל בכל דבר מוסרי אשר ע"פ השכל המופשט אין לו מקום כ"כ, כי צריך לדעת כי לא על השכל המופשט בלבדו יחי' האדם חיים האמיתים, כ"א ע"פ המעשים הטובים, שהרבה גורם להם הכח המדמה המצייר כשהוא הולך משרים. ע"כ יהי' ירא ד' וחרד אל דברו. ואברהם אבינו ע"ה ביטל את שכלו ג"כ, והאמין בד' אחר כל התפלספותו, באמונה פשוטה, כפי' המפ' בניסיון העקדה.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז
וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדבר המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו. ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכללת בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהנה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח
יש הפרש בין ברכה להודאה, הברכה תאמר ג"כ על כל דבר טוב שבא מסבה מיוחדת אע"פ שלא נעשה בכונה מכוונת לזאת, כמו "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל". אמנם ההודאה תבא דוקא על טובה הבאה מרצון חפשי שאפשר להיטיב ולחדול. ע"כ עד לאה לא היה אדם שטרח להודיע, שעם היותו ית' הסבה האמתית לכל אין הדברים נמשכים ממנו בדרך חיוב, כדעת פלוסופים אחדים, כ"א ברצון חפשי שראוי להודאה. ואל תדחה הדבר לומר שאם ימשך הכל אחר החיוב הלא אין מקום לעבודה ושכר ועונש, א"כ דבר זה כבר למדו האבות, שבאמת אין הדבר כן, כי אפשר שהשי"ת משפיע כל הטובות והמציאות כולה לכל פרטיה בהשגחה נפלאה עד שגם סדרי השלמות האנושית שהוא בכלל המציאות נמשך ממנו. וכיון שלהשלמת האדם צריך שיהי' עובד עבודת הקודש לרומם נפשו ולתקן מדותיו, ע"כ נמשך משלמותו ית' שמי שהוא צדיק ימשכו לו השלמות וההצלחה האמיתית וכיו"ב הכל אפשר ג"כ ע"ד החיוב. אלא שאין האמת כן, שהרי כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזו השלמות אי אפשר להיות נמצאת כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח.
ברכות פרק א׳ פסקה פ׳
חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד. ובעתים רחוקות, ביחוד באנשים רשומים שמהם תוצאות כלליות, יוכר בהכרה בולטת, ובאנשים פרטיים א"א להתבונן כ"כ בדבר. ודרכי דרשתם "מאשר שם שמות" נפלאה, כי הקלקול והחורבן אפשר לתלות לעולם במקרה, מה שא"כ השכלול והבנין. אבל כשאנו רואים שאין כאן קלקול מוחלט, כי ע"י הקלקולים היותר נוראים תצמחנה הטובות היותר גדולות, נדע אז מראש כי מפעלות ד' הנה גם השמות. וכמ"כ כשיתאים השם עם התולדות הרחוקות, עלינו לדון שהי' כאן רתוק נעלם שסבב את השם לפי ההוראה העתידה, להיות גם רושם השם והוראתו לעזר, להוציא אל הפועל הכוחות הצפונים בבא עתן.
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ג
ובאמת ראוי ליחש לדוד שקבל באהבה גזרת המקום, ולא הי' הפרעון עליו למשא גם קודם שפרעו...אלא שהי' סבור שמא עבד או ממזר, וכבר כתב בזהר, דבעל בחירה יוכל להרע לפעמים יותר מכפי הנגזר, אע"פ שבודאי על כל יש חשבון ומשפט, מ"מ אין מקום כ"כ לקבל באהבה, כיון שסוף סוף א"ז ההוספה מעיקר הגזירה העליונה, ע"כ כשראה שהוא אבשלום, אמר מזמור, כיון דסתם ברא חייס על אבא א"כ כל מה שירע לא יהי' כ"א כפי הגזירה, והגזירה הלא באהבה הוא מקבל. נמצא שרק חשש ההוספה על הגזירה העליונה ע"י הבחירה, זה גרם להיות דומה אצל דוד קודם הפרעון למשא של שט"ח שהפרעון הוא בע"כ.
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ו
פי' דיש מקום לומר שיש תיקון עולם בהצלחתו, כיון שפסקו לו גדולה והצלחה מהשמים הרי יש דבר טוב שע"כ יצא מהצלחתו, ע"כ אין ראוי לעמוד נגד הצלחתו אפי' להדאיבו בתגרא. א"כ חוץ מה שיש לחוש למכשול הניצוח למי שמתגרה בו, אין הדבר נכון מצד עצמו. וזה הוא חידוש של האיבעית אימא נגד תי' קמא, דלא נקיט כ"א מצד ההצלחה המיוחסת לו.
ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח
או יאמר ש"לעת מצא" אינו כולל דוקא המקרים היותר נכבדים שבהם תלוי גורל אשרו, כ"א ראוי לשום לב ג"כ לכל המקרים קטני הערך, שכולם ילכו במשור, כדי להיות דבק עם אלהיו אשר בידו להושיע בכל עת....
ברכות פרק א׳ פסקה ק״א
ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוקה בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו... וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף. שההשתדלות הנמרצה הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמא דכיסופא. ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע"פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק האלהי .
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ח
תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמדות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כד' החוה"ל, והיא באה גם בלא ניסים, כ"א ההכרה הטהורה ביראת אלקים וחמדת המדות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב להדרך הישרה מהערה שכלית. ע"כ כל מקום שיספיק, יותר טוב שיהי' הנס שלא באופן פלא נפלא, כ"א באופן הקרוב באיזה צד לטבע. שמצד עצמו עדיין ישאר מקום למתלונן לומר שנעשה בלט וכישוף וכיו"ב, כדי שתצא אל הפועל ג"כ ההכרה השכלית לעזור לבחור הדרך הטוב והנכון, שהוא דרך ד' שכולו דרכי נועם ונתיבות שלום. רק באופן המוכרח נעשו ניסים שלא יהי' עליהם מקום לדון כלל....
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה
הדיוק האלוקי המתגלה בסדר הפרשיות בתנ"ך ובסדרי המציאות
חפץ בזה לגלות פנים שאין סדר וכונה מכוונת לסדרן של פרשיות כ"א כפי המקרה. ומזה יבא להשחתה יותר גדולה לאמר שגם דקדוקי תורה, שמהם אנו למדים גופי הלכות, הם ע"פ המקרה כפי הרחבת הלשון, חלילה. אמנם השיבו תשובה מושכלת ומבארת הוד יסוד האמונה. כי אין לנו לתלות במקרה כל דבר שממנו נוכל לשאוב תועלת מוסרית המשלימה את חסרונותינו. א"ל אתון דלא דרשיתון סמוכין קא קשיא לכו, אנן דדרשינן סמוכין לא קשיא לן. דאריו"ח סמוכין מה"ת מנין דכתיב "סמוכין לעד לעולם עשויים באמת וישר". דכשנתבונן בכל צרכי הברואים נראה שהם כולם ערוכים בחכמה ואין בהם מקרה, אפילו הצרכים הקלים הגשמיים של בעלי חיים פחותים וכש"כ הגבוהים, וק"ו האדם שלא חיסרו הקב"ה דבר קטן המועיל לשכלולו והרחבת דעתו. ואין לך איש שיש לו שכל אנושי, שיוכל לתלות כל אלה במקרה, כ"א במהלך החכמה העליונה המשקפת על ההשלמה המינית והאישית. וזה ג"כ יכיר כל איש דעת כי חשיבות ההשלמה המוסרית היא עולה ברום מעלה באין ערוך בערכה לעומת ההשלמה הטבעית, א"כ איך יעלה על לב איש נבון לאמר שיש דבר שאנו יכולין לשאוב ממנו השלמה מוסרית, ולא יעשה בכונה מהחכמה העליונה להועיל לנו לחיותינו בהשלמתינו האנושית האמיתית. והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות. וסיפר זה באמרו, "מעשי ידיו אמת ומשפט", שאין מקרה והפקר בכלל הבריאה התמידית כ"א הכל לתועלת ושכלול. כן "נאמנים כל פקודיו" שהם לתועלת שכלול החלק המוסרי הרוחני שבמציאות, שהוא החלק המעולה והתכליתי ממנו, "סמוכים לעד לעולם", שהמה נשענים לעד על אדני החכמה האלהית להיות לאור עולם. ואיך הנהגה ומציאות תמידית של חק נשגב במציאות, שמכתיר את כל האנושות כולה לבא לתעודתה, לא תהי' בה ההשגחה והדיוק הנמצא גם בקטני היצירות. ע"כ ודאי "עשויים באמת וישר", וחכמה נאמנה היא מאתנו, שאפילו הסמיכות של הפרשיות ג"כ נוציא מהן חלקי תועלת ואמרי נועם המועילים לשלמות המוסרית הכללית והפרטית. ומזה אנו למדים, שהדברים היותר ראויים לאמר שהם מכוונים, כמו דקדוקי תורה בתיבותיה ומליצותיה, שכולם הם בארות מים חיים של חכמת אמת, להורות אותנו דרכי חיים לטוב לנו כל הימים, כי זאת היא התכונה של החכמה האלהית שאין מקרה בדרכיה, והתועלת הנשאבת מהדברים הללו, היא לעד נאמן על הכונה הראשונה מצד ההשגחה האלהית.
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב
ומזה תבין, שמה שאמרנו יחשו ית' לנבראים, הוא הכל מצדינו, אבל לגבי' ית' אין שייך יחש כלל, מאחר שאין זולתו לפי אמתת המציאות. וכמו שכתב הרמב"ם בה' יסודי התורה, שזהו מה שכתוב, "וד' אלהים אמת", שאין מצוי אמת זולתו, והוא הכל, לפיכך הוא יודע את הכל.
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו
כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היתה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה. והנה הנטי' לאחד הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. שאם ישים העם דאגתו רק לקיומו העתידי ולמצבו ההוה לא ישים לב, הלא אז יבוזו זרים יגיעו ויפול בנופלים, עד שגם מעלות רוחו ושאיפתו לקיומו הנצחי יאבדו ממנו. ולעומת זה מה רבת ערך ההשחתה, אם יפת לב העם לשום על דגלו רק חיי שעה וחזקו הזמני, כי אז בעבור דור יסוף כחו ויכשל ויפול. והנה השי"ת השומר ישראל הכין תמיד סיבות תדיריות, שישקלו בד בבד כח המקיים הנצחי וכח הקיום הזמני, באופן שלא ימעדו צעדי האומה ותעמוד לדור דורים, "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' עומדים לפני וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ע"כ ישעי' חרד פן בבכרו את כח המלוכה על כח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. וחזקי' דאג אם יראה העם, שכח המלוכה רפה הוא לעומת כח הנבואה, יסור חזקו המדיני ההוה ממנו ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי ג"כ, של תורה ויראת ד' ומדות טובות, הנתמכות כולן בעז מלך. והקב"ה הטיל פשרה ביניהם, שעין השגחתו צופיה, שלפי מצבם של ישראל בעת ההיא, הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדוייק....
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט
והנה בלטה תכונת המלוכה לרע ברבשקה, ולא הי' לו קיום. ותכונת הנבואה עכ"פ בדאגתה [להתקיימות] אף בטעות, שזהו שורש יצרא דע"ז, במנשה. ומזה נצמחה ישועה ואחרית ותקוה, כד' הכוזרי שמסתתר הלב לפעמים בקליפה, אבל אח"כ יהי' יוצא מן הכח אל הפועל, כענין האבות שנצרפו הרבה עד שיצאו הם מהוריהם הטועים, צרופים ומלובנים, ראויים לאור ד' והשגחתו, לתורת אמת לקרא בשם ד' .
ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ
גם אין לומר שענין חלום הוא דבר חלוש, ויש בו דברים בטלים שאין ראוי עבור זה להתפלל. ע"ז ביאר שאין הדבר כן, שהכל מוכן לעשות רצון השי"ת להשלים את האדם. גם רעיוני רוח והבלים שאין בהם ממש, מ"מ כיון שמכניסים באדם יראה בלב, ומתוך זה בא ליראת שמים יען רך לבבו, א"כ הכל מוכן בהשגחה להרבות יראת ד' בעולם. ע"כ ראוי להשתמש בזה לפי טבע האנושי ויתפלל. והתפילה הלא היא מוסיפה שלמות ויראת ד', א"כ גם מההבלים יצא חפץ ד' להשלמת האדם.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג
דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו....
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ה
יסוד הגאוה הוא, שיסור האדם לבבו מלדעת שאין טובו בידו כ"א כל שלמותו האפשרית הכל מיד ד' לו, ע"כ לא יתגאה במה שאינו שלו. ההרגשה החושית לא תוכל לצייר זאת, כי לא ירגיש החוש חוץ מהמרגיש מאומה, ע"כ הנמשך אחר החושים יקשר בגאוה לאמר שידו הושיעה לו. ותכלית התפילה היא להשריש בלב לדעת שכל טובינו מיד השי"ת הוא לנו, ע"כ ראוי שתהי' ההמשכה של מדת הענוה קודם האכילה, שהיא בהכרח ממשכת מדת הגאוה בעורונה.
ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז
ההשגחה האלוקית על בניינו המוסרי של האדם. התפילה מכוננת עמודי המוסר. ערכה של ידיעת מצבו של חבירו והשגחת ה' על כך. האהבה האמיתית הפנימית לחבירו היא משרשי המוסר. ההשתתפות בצער חבירו בונה את מוסריותו של האדם
משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת שאין דבר שנעשה בעולם ויש ממנו תוצאות לגורל האדם המוסרי או החומרי, שנעשה במקרה. כי כל המקרים כולם כשמזדמנים בפגישתם לתכלית מכוונת הם, ומאחר שמתדבקים ג"כ אל בחירת האדם, שיוציאם אל הפועל לתכלית הטוב, א"כ בהתעלם האדם ולא יפיק את התכלית, הוא חומס חק המקרה ההוא מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וע"כ באשר חק העולם שם אדון כל המעשים, שתהי' התפילה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', וע"כ היא מועלת להפיק התכלית והבקשה, שבה תשלם תכלית המוסרית שלה, א"כ בודאי בכל מקום שתפגוש צורך התפילה, וההתעוררות להיות ראויה שתמצא, שם ידענו ברור שכבר היא דרושה עבור התכלית המוסרית המתפשטת ממנה. ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא. קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית, ובהיות שמתעורר צורך של רגש טוב, ומונע אותו האדם מהשלימו בבחירה, הוא דומה למונע צרכי הגוף לקיומו, שהעד על ההכרח הוא הרגש הטבעי הנקי. אלא שצרכי הגוף מגיעים אל הגוף, ורגשי הקשר שבין איש לחבירו מגיע[ים] בשורש הקשר המאחד את האנושיות לתכלית נשגבה המיוחדה, ע"פ צרכים החומרים שלהם וע"פ רגשותיהם הנפשיים. והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב. ובהיותו מונע עצמו מהשתמש מהרגיש את נועם הרגש המורכב הזה בשעה המוכשרת, ודאי יהי' אבוד ממנו, וגם הטוב המוסרי שהי' נקנה ע"י צערו שהוא חסרונו של זולתו, הי' סבה חזקה ודבקה להשלים את החסר, ובהיותו מונע את הטוב ההוא הוא מפסיד לעצמו ולזולתו.
ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳
יסוד השלום והאחדות בין בני אדם יצויר על פי שני מיני הערות: או מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליון שהוא לתכלית השלום והאחדות בין בנ"א, מאחר שכולנו אחים אנחנו לאבינו שבשמים, ובאחדות ושלום בנ"א יוכלו לצאת לאור החמודות הגדולות של שלימות החכמה והצדק והמשרים. ויש אופן פשוט, שהאדם מכיר שהוא מדיני בטבע ובהתבודד כל אחד בתועליותיו לא יעלה בידו חפצו, גם לא יתגבר על חזק ממנו, אבל בהתאחד הרבים ע"י השלום ישיגו חפצם, וימצא כל איש פרטי חפצי לבבו. והנה פשוט שהמין הראשון של השלום לא יבנה רק ע"י ההכרה בכבוד שמים, וברוממות תכלית ההשגחה העליונה על המין האנושי. אמנם האופן השני הוא אופן פשוט טבעי, ימצא ג"כ אצל שכחי אלוה.
ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ג
ככל שכוונת האדם במעשיו לפעול למען כבוד ה', כך תהיה עליו השגחה שיצליח במעשיו
כל המתפלל ויוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו. שבהיותו שם נגד עיניו מטרתו העקרית, שיהיו כל עניניו לחפץ כבוד השי"ת העליון, הוא מושגח על כל דרכיו בהשגחה פרטית, ויפיק חפצו כי לא יחפץ כ"א טוב. ומתובל ביותר עפ"ד הרמב"ם במו"נ שההשגחה דבקה עם ההשגה והשכל. והיינו בהשתדלות לזו התכלית.
ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ו
הצצה נקראת הבטה שע"י הדחק, דהיינו בהשתדלות לראות דבר שלא הי' ראוי להרגיש בו אם לא בהתכוונות יתירה. והנה הבושת היא הרגש נפשי, ושייך ג"כ בדברים נעלים, אם המבייש הוא אדם נכבד והדבר שעבורו מביישים אותו הוא ג"כ דבר שראוי להתבייש, אז הבושת ראויה להרגיש בה, אבל בהיות המבייש שפל ערך, ומבייש את המעולה עבור עשותו טוב, אין ראויה בושת כזו להיות מורגשת לפי האמת. והנה אנו בשפלותינו, המביישים אותנו המה ערלי לב ופחותי נפש. ועבור מה הם מביישים אותנו, עבור עשותינו טוב, עבור שמרינו את ברית ד' אשר עמנו. והי' ראוי שלא להרגיש בזה כלל. מ"מ כיון שאנו לפי חולשת נפשינו, מרגישים אנו בזה עלבון אע"פ שהוא שלא כראוי, מ"מ אנו מבקשים שהשי"ת ישגיח בזה ע"פ ערך הרגשתינו, אע"פ שהוא מפני חסרון שבנו. ע"כ יאמר בזה, שתציץ, לא לפי ערך שלימותו כ"א לערך חולשתינו הנפשית, ותביט על שפלות מצבינו ברעותינו. הרעות הן מורגשות עכ"פ ואין בהרגשתן משום שפלות הנפש. שכך הוא תנאי הגוף להרגיש בדוחק וצער, אלא שאין להצער הגופני ערך אמיתי, ע"כ נבקש שיביט, וכל הבטה מלמעלה למטה היא.