אדם, טבעו

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ז

...החלומות כיון שהם חק קבוע בטבע הנפש א"א שלא תהי' להם תעודה. אחת מתעודותיהם אמנם היא להיות סבות ומניעים פנימיים להכשיר את נפש האדם אל העתיד לבא עליו. ובזה הוא דומה לכל כוחות הטבע שהם משמשים לצרכי האדם, בין לבנות בין להרס, רק כשיחובר עמהם עבודת השכל האנושי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ט

ההוראה שיש בזה היא, שסידור של דיוק וחכמה נוהג בכל הבריאה כולה, שכולה מתנהגת ע"פ החכמה העליונה של מחולל כל ב"ה. ואפילו במקום שהסברא המהירה היתה דנה ששם רק תהו ובהו ודמיונות בלא סדרים, גם שם במקום-אין-סדר סדר פנימי יצוק בו ע"פ חכמה וערכים קיימים ונקצבים, "שאול ואבדון נגד ד' אף כי לבות בנ"א". ע"כ אפי' הדברים בטלים הנמצאים בחלום, אל תחשוב שאין להם קישור כללי ויחס ענין כלל. אין הדבר כן, הם ג"כ מהלכים כסדרם ע"פ חכמת הנפש בטבע הכח המדמה, עד שלהוציא איזה ענין שיש בו מטרה קיימת במציאות הוא צריך להכנת הרבה דברים בטלים, שכך הוא טבעו ומדתו של אותו הכח שעל פיו תוציא נפש האדם את חלומותיה אל הפועל. וכשם שהתבן אינו נופל במקרה בבר, כ"א מצרכי הבר הוא, וחק טבעי קבוע נוהג שלא יהי' בר בלא תבן, כן חק של בריאה ותולדה נוהג שלא יהי' חלום בלא דברים בטלים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ד

רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. כיון שאתה רבון כל המציאות כולה, ואני שלך, שיצרתני כולי בחכמה ועשית לי את הנפש הזאת עם כל רגשותיה, וגם היחש שביני ובין חלומותי, כמו הזכרון והשכחה, גם אלה לא באו במקרה כ"א ע"פ חכמתך העליונה, המלאה צדק ומשפט ורחמים, ע"כ הנני בצדק מחליט, שגם זה המקרה של אי ידיעתי את החלום, גם זה אינו יוצא מסדר הכללי של חכמתך העליונה שמנהגת הכל לטוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

...במצב החולי, שטבע האדם הוא לפול ברוחו ולחשוב שאין לו עוד יכולת לעמוד בעזרת עצמו אם לא שזולתו יסעדהו, בכחו ובתפילתו, כאשר אין חבוש מתיר את עצמו, מ"מ צריכה להיות המדה הנכבדה של הבריחה מעזרת אחרים להיות תמיד רשומה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

ואולי נכלל עוד, שתבא ההשגחה להטיב ג"כ [את] המוסריות של השונא, שהי' ראוי לו ע"פ טבעו להיות חדי, וכתיב "בנפול אויבך אל תשמח", ובהיותו מקיים העצה המוסרית הזאת, כבר הי' ריוח בזה שהוטב מצב מוסרי של חלק מבני אדם ע"י המקרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

יש הבדל בין כלל הדבר לפרטיו. אין ספק שכללות החלומות וחקיהם הכוללים בנפש נוצרו ע"פ העצה העליונה לתכלית הגונה וטובה, אמנם כבד למצא בהמון החלומות הפרטיים את המכוון מהכלל, כאשר המון כוחות מקריים מרעיונות האדם ונטיותיו ותהלוכותיו פועלים עליו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ח

הבנת כוחות נפש האדם, והשפעת הגוף והנפש זה על זה

והנה בכל חכמה כשתתרחב, די מקצע אחד ממנה להעמיד עליה תורה שלמה. ויתכן שכאשר בפתרון חלומות תלוי הדבר בחכמה יתירה בכחות הנפש, וכוחות הנפש יש לדון בהם מצד עצמם ומצד ההפעלה שהגוף וכוחותיו פועלים עליהם. וכלל כחות הנפש הם י"ב, שמנה אותם בספר יצירה, והם נגד י"ב אברים כלליים בגויה, שהנפש פועלת בהם כחותיה הכלליים, ויתכן להיות חכם בידיעה שלמה של כח אחד מכחות הנפש על בוריו, או מצד הכח הנפשי או מצד הכח הגופני. למשל, הראות, כחו הגופני הוא תורה שלמה שראויה להתיחד באדם אחד. וכן י"ל בתורה הנפשית של שימוש הראות ופעולתה בנפש, וכן בכל הי"ב כוחות המנויים. ע"כ היו כ"ד מינים של פותרי חלומות, כ"א השקיף מצד ההוראות הראויות להתכוין מכח המיוחד לו בידיעתו, ובאשר באמת השפעת הנפש היא כלולה מכל אלה הכ"ד, ע"כ היא כוללת בכחה כל אלה ההוראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ט

...כמו שעלינו לאמר ששכל האנושי עם הכחות הטבעיים שהוא משכיל איך להשתמש בהם הם מערכה אחת במציאות, ולכתחילה נוצרו כך שיבאו לידי מדה זו של ההכרה הברורה איך להשתמש בהם ע"י שכלו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״א

חק הוא בתורת נפש האדם, כי הדברים היותר קרובים אל האדם יכיר אותם בהכרה כהה והדברים הרחוקים יכיר בהכרה יותר ברורה. והדבר הזה נוהג ג"כ בצרכי האדם וכל הנהגותיו, למשל מחקרי המציאות ידענו יותר בנקל לכוין את מרחקי הכוכבים מכיוון של המרחקים שבין עיר ועיר, האדם יכיר יותר את חבירו ותכונותיו ממה שיכיר את עצמו לפי האמת. סבות רבות יש בדבר, ובודאי ע"י זאת המערכה תצא אל הפועל הטובה האנושית. כי עניני עצמו אף שיכירם בהכרה חלושה ומטושטשת המה קרובים אל לבו מצד אהבת עצמו הקשורה באדם, אבל עניני חבירו זולתי הכח הניתן להיות אפשר לחדור אליהם בעין בהירה יתר שאת מעניני עצמו הפנימיים אז הי' קשר הכללי רפה מאד.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ב

הנבואה היא כח אלהי נמצא בכלל המין האנושי, ויוצאת אל הפועל ביחידי הסגולה מ[ה]אומה היותר ראויה להיות מרכז התורה האלהית בעולם, וכל דבר שימצא בצד השלם שבו, במעולים שבמין, א"א שלא תמצא הכנה לזה בכל אישי המין.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ג

החלומות בתור חק טבעי כבר נתבאר שא"א שלא יהי' להם תעודה ותכלית. אמנם התכלית תמצא, אם בעולם הפנימי שיש איזו תועלת לנפש בהתיצב לפניה ע"פ כחה המדמה מחזות שונים לפי ערך החלומות השונים, או גם יותר מזה, להיות ג"כ קשר להם בעולם החיצוני ע"י הוראתם לאיזה ענינים מעשיים בפועל. ויותר מזה שעצם החזיון הוא מכשיר את הנפש לקבל את השינויים העלולים לבא בחוגה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ד

הרהורי הלב שבאדם, גם הם יש להם חקים קבועים ושאינם קבועים ככל הבריאה כולה. ומתוך שהנפש האנושית כוללת בקרבה יחש גדול אל כל המציאות כולה, ע"כ בעומק הויתה יש מקור גם לכל הידיעות המתיחסות לה בכלל המציאות, בהוה ובעתיד. אלא שכ"ז שלא השלים האדם את עצמו להיות יודע את נפשו במעלה רמה כזאת, הנה אותן הידיעות הנה בה נגנזות ואינן יוצאות אל הפועל. והרהורי הלב שהם בכלל באים מתוצאות הכח של הנפש הפנימית, ע"כ המה ג"כ משמשים בתור אמצעים להוציא על ידם את הגנוז בנפש, לעת המתחייב מצד ההנהגה העליונה הכללית והפרטית שיהיה צפוי לעיני האדם חלק מעתידותיו...והדין נותן כיון שאין צריך כאן לנטיעה מן החוץ, ויסודי הידיעות באים מכח פנימיות הנפש ששם הכל צפוי מיחוסים כאלה, גם הדברים המביאים את ההעלם הזה אל הגילוי, די להם ג"כ הקנינים של הרעיונות שכבר הובאו מהעולם החיצוני אל הנפש פנימה ובאו לידי גילוי, הם יעוררו ג"כ כח גילוי בחלקי הרעיונות הגנוזים, שהוא אחד מחלקי הנפש להיות רעיון גלוי אחד מוציא מקרב הנפש המון רעיונות גנוזים. ומזה בא הכח לכל איש ממולא בידיעות שהנה גנוזות בלבבו ואינו מכיר במציאותן, שכמעט שנדבר עמו באיזו ידיעה שאנו מביאים אותה לידי גילוי ויהי' לה יחש עם המון ידיעות גנוזות, מיד יעלו על רוח ההוגה-דיעות המון הדיעות הגנוזות וישתמש בהם לבנות ולסתור ולהרחיב את הדברים הגלויים שהצענו לפניו, ובלשון הזוהר, "רוח אמשיך רוח ואייתי רוח".

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ד

הדרכת האדם הישרה היא מורכבת מהערת התורה והערת השכל. והנה הדברים הישרים ומורגשים בישרם מצד הטבע הישר יש להם יחש עם התורה בשני אופנים: האדם שעניניו וטבעיו הולכים כשורה, הוא יתעורר לההנהגות הישרות הטבעיות מצד הטבע של הנפש הישרה והבריאה. אמנם יוסיף לו אומץ בחזותו את הגות רוחו מפורשים בתורה, כי אז ידע שזולת נטייתו הפשוטה הטבעית יש מטרה אלהית יותר כללית ונשגבה לדרכו הישרה והרגשתו הנכונה. אמנם כשהאיש הוא אומלל מצבו הוא מצב בלתי טבעי, אם הוכה בכאב לב מעסקיו ההולכים ארחות עקלקלות וכיו"ב מצרות החיים התכופות, הוא כבר סר ממצבו הטבעי, לא יוכל להרגיש את אשר טבע הנפש הבריאה חשה ומרגשת. איש כזה צריך הוא אל הערת התורה גם לדברים שהדעת נותנת והטבע מכריעם לא לבד בשביל לרומם את הדבר אל ערך יותר רם, כ"א פשוט להעמידו על הראוי מצד טבע הנפש האנושית שאינה לקויה. אכילת הלחם בשמחה, מצב השמחה וטוב לב ראוי לו לאדם מצד טבע נפשו הישרה. אשרי האיש שמצבו לא יסיר אותו מטבעו הראוי לו. ע"כ חזיון הפסוק אפשר להתיחש רק להערה של יתרון על ערך טובת הלב מצד שהיא דבר משובח מצד התורה, ע"ז האופן פתר לאביי. אמנם [לרבא] צייר הצד הרע שיש בהצורך להוראה מדברי תורה, על הדבר הראוי לחוש מצד הטבע ויושר הנפש עצמה, כאשר האריך החסיד בחוה"ל: שההערה היותר יקרה וקרובה לרום המעלה היא הערת השכל הבאה אמנם בסיוע של הערת התורה. והיא הראשונה, בהיותה קרובה אל האדם וממוזגת ברוחו, מתקיימת היא בו ומתפתחת במשרים, גם מתמדת ברב בטחון.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ה

יש הבדל בטבע הדיבור ההגיוני, בענין הבלטת הרעיון, אם יבא בסוף המאמר או בראשו, לפי ערך הפעולה הנפשית הפנימית על ענין הדיבור. כי יש דיבור היוצא מצד ההתרגשות של הציור הפנימי, שהאדם הוא כמו נפעל להוציא דברו באיזה מבטא. הדיבור הזה הוא כמתפרץ לצאת החוצה, גם שלא בהסכמת הרצון החפשי של האדם במילואה, והוא כעין הכרח. מזה באה ראשית נטיית הדיבור בראשית התפתחות הדיבור באדם בקטנותו, ואז יהי' עיקר פעולת הדיבור בחזקה בראשית המבטא, ככל דבר טבעי המתפרץ שהכח בטבעו הולך וחלש, ע"כ בראשית המאמר יהי' כל כח הדברי ובסופו יחלש כחו. לא כן הדיבור היותר מעולה, הבא לא בתור רגש של התפעלות והתפרצות הרוח ע"פ טבעו כ"א בתור משפט בחירי של השכל, הרוצה בהתישבות דעתו לבטא את ציוריו הפנימיים כדי למוסרם לזולתו, הוא יסדר רעיוניו בבנין הגיוני ועיקר כח המאמר יראה בסופו. ואולי בתכונה פנימית כזאת מתחלקות ג"כ תכונות השפות, שיש מהם שרובי מבטאיהן הם מלעיל ויש מהן שהם מלרע. והדבר נראה, שהשפות הבנויות ביותר לפי מוצאן ע"פ תכונה שכלית הגיונית יהיו רוב מילותיהן מלרע, כדרך מתינות ההגיון שכחו הולך וחזק וניכר יותר בכל עזו בסופו. והמיוסדות מצד רגש החיים הטבעיים והמית הרוח המתפרץ הן ע"פ רוב מלעיל. ע"כ לשה"ק שהיא ודאי שפה שכלית בעקרה, נכונה למשאי קודש והגיוני לב, שקולם הולך וחזק ותמציתם נראית יותר בסופו של ענין, רוב המלות הנה מלרע, זולת ע"פ הכרחים מיוחדים בדרכי המבטא בארחות יסודי דקדוק השפה, וכן הלשונות הקרובות לה בתכונותיהן. מובן הדבר שמה שיש בטבע הדיבור בפועל יש ג"כ בטבע המדמה, בהבלטת ציורי החלומות כשמתיחסים לדיבורים. ע"כ יש שני פנים לדבר. אם נצייר את כח המדמה בלקחו את המאמר למבטא לו ע"פ ערך של התרגשות הטבעית והתפרצות הרוח, אז יהי' כל כחו ברישיה. ואם נציירו לערך ענין ההגיוני שבדיבור יהי' כל כחו בסופו, ורמוז במתן תורה "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", כדרשת חז"ל שהי' הקול מתחזק כל שהולך ונמשך, לא כבשר ודם שקולו כוהה ומתחלש. ע"כ הי' מקום לשני המשפטים, מרישיה או מסיפיה, בחכמת הנפש המיוחדת לפתרון החלומות.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ז

כמו שיש בכוחות הנפש הקבועים חילוף בין בני אדם, ישנם אנשים שמתיחסים לכל חזיונותיהם ע"פ היחש הפנימי שבהם, והם ע"פ רוב, החוקרים ובעלי המוסר והמדות הטובות, מארי דחושבנא. ויש שמתיחסים ביותר לערכם החיצוני של מראות עיניהם, כרוב המציירים ורודפי היופי החיצוני...כערך כל כחות הנפש כן יתחלפו ג"כ תכונות כח המדמה. יש אשר יהי' לו יחש אל החיצוניות בציוריו, עייף עסקך כחסא ע"פ מראהו החיצוני. ויש אשר יתאר ביותר בתכונתו להקביל הכמוס בעמקי נפשו מהעתיד אל הצד הפנימי של המחזות, הוא מסוגל להוראת הטעם, התכונה הפנימית, וכן א"ל לרבא מריר עסקך כחסא, ביחש צד הפנימי של החסא אל הציור המתדמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ח

...באשר אי אפשר להיות האדם, באשר הוא חומרי, נעתק לגמרי ומשולל מחומריות, ע"כ הי' הפתרון בהיות הוי"ו גהיט, המורה כי הצורך הראוי להיות החומריות באופן מלא, במלא צרכיה וסעיפיה השונים, לא תהי' כ"א חסרה ומצומצמת. ויחש פעולת כתב התפילין על נפש הנושאם, וקשרם אל כח הנפשי העולה במדמה ובחלום, הוא אחת מלולאות המסכת של המציאות הגדולה הכללית. ודוגמא לזה פועלת גם ההיפנוטיות לפעמים להיות בערך יחושי גם אל הכתב הנתון ביד הנפש המתפעלת מפעולות כאלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ו

אביי ורבא שהיו חלוקים בהרבה שיטות וגופי הלכות, ודאי ג"כ היו ביניהם הבדלים בשיטות מוסריות ואופני החינוך בתורה ועבודה ושלימות רוחניות. כי המעשים והליכותיהם הם תוצאות מהדמות ויש להם יחש זה לזה, ובזה ודאי היו התלמידים שבישיבת אביי מחונכים ע"פ דרכיו ושיטתו. ובאשר האדם אין טוב לו לצאת מחינוך לחינוך, "וליוצא ולבא אין שלום" זה היוצא מתלמוד אל תלמוד, ע"כ גם בהיות התלמידים של אביי באים אצלו, צריך הוא להתלבש ביחש אליהם בערכו של אביי, ולרדת לסוף דעת דרכיו כדי להנהיגם על פיהם. וזהו דכסייה אבקא דאפדנא דאביי כלומר רשמים גדולים מדרכיו והלך נפשו של אביי, יהיו מתלבשים בהם לימודיו והדרכותיו ביחש לתלמידיו של אביי, שהורגלו בדרכו וחינוכו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ד

...ע"כ באשר בנ"א צריכין להיות מודרכים ע"פ חכמים, וההדרכה באשר יורו חכמי הדורות היא עמודו של עולם, וכאשר האדם באשר הוא אדם ראוי הוא לשגיאה לפעמים, ע"כ ודאי העמידה ההשגחה האלהית כח שלטון החכמים באופן כללי, בערך כזה שגם משגיאותיהם יש אחרית וטובה אל המציאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום. קול זמרת הצפרים "מבין עפאים יתנו קול", מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם, אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנה ע"י התרבות והחברה שהרחיקוהו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדות הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה. אמנם לא זאת היא לבדה התעודה האחרונה אשר לאדם, לא רק ההשבה אל הטבע הישר הוא גמר הרוממות האפשרית לו לעלות אליה, כ"א עודהו צריך להרחיב את כחות נפשו להוציא מן הכח אל הפועל את הצפון בה מגדולה וחשק אל מעלות רמות. ואלה היתרונות לא יצאו אל הפועל ע"י קנינים הכלליים לבדם, כ"א עוד צריך הוא להיות קונה קנינים פרטיים של מעלות רמות. והבסיס הנפשי בציור הקנינים הפרטיים, שהם יהיו סבות בדרך הרגיל להרחבת הדעת יותר מחקה הקבוע הטבעי, שבמעלות הרוחניות יהיו היתרונות של הלימודים והמדות הקנויים בקדושת הנפש ביתרון גדול ומופלא, הם אינם מתכנסים בערך של ענינים כלליים כקול מראה וריח, כ"א ענינים פרטיים שבהם יש יתרון לבעליהם הפרטיים. אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת, וערכה במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית, שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהן ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא יעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד', אשר ברא אלהים לעשות, לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינן באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבא לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

...אמנם י"ב חודש, תקופת השנה, פועלת מהפכה גדולה בריבוי מסיבותיה בחיי האדם והלך רוחו. הרשמים של זמן הפסק שנה מתחלפים כליל, ורק ע"פ סוד החיים הפנימיים הקבוע בנפש החיה, העומדת באמת לתחיה גם אחרי בלותה, אחרי יבשת לשד בית חומרה, "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש", רק בכחה זה תתעורר להקים מהכח ההיולי הפנימי את בנין הקשר הנפשי שכבר ניתר ונבלה...אמנם אם רק החיים לעת המאושרת הם יתענגו בחיי עד, עלינו להשכיל שהמנוחה והקורת רוח הקשורות בטבע הנפשות לחדות בשמחת הנפשות הנאהבות ודאי בא יבאו, וחלילה לחסרון מנוחה וקורת רוח של געגוע שיהיה דבר קיים לעד לעולם. ע"כ עמדת האהבה בעומק הנפש, במצב איתן גם בהשכח כל רושם מהמון החליפות, וחזרתה להיות נעורה ומשיבה את הנפש בהחזר לה כחה הוא התגלות נאמנה על התכונה הצפונה בנפש האנושית, מפני היותה עומדת לכך להתענג לעד בגעגועי אהבת אהוביה. ע"כ לעת שיבלע המות לנצח, גם ישיני עפר יקיצו וישובו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וכן הדבר מוכרח להיות מחזה הטוב ואור הצדק של המציאות בא עכ"פ לקץ הימים לכל תוקף הדרו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

כשם שחיבורם של הכוחות המתנגדים וסותרים זא"ז פועל על הרגשתנו והבנתנו בהשכלת דעת יוצר כל המסדר כל בחכמתו מצד הערכים המוחשיים, כן עולים אנחנו מזה גם אל הערכים המוסריים ביחש ההנהגה הכללית והפרטית. שכיון שהחכמה העליונה וההשגחה המופלאת מטפלת באחדות כל היקום בכחותיו החומריים, על אחת כמה וכמה שיש שם אחדות נפלאה פועלת בהכחות הרוחניים, שמהם להנהגה תוצאות שמגעת ג"כ עד גורל האדם והמון רגשותיו ונטיותיו לטוב ולרע.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ח

מחיאת כפיים מתוך כעס

וכמו שספיקת הכפים זע"ג זו מוציאה את הכעס הפנימי החוצה וגורמת רווח לרוח הפנימי שינוח, כן ההתגוששות של הכוחות הטבעיים. כוחות היצירה, כשהם נאבקים בבטן האדמה, כשהם יוצאים אל הפועל ע"י רעש ורעידת הארץ, גורם הדבר שמתכלה כחם המוכן להשחית ולחבל, שאלמלא יצאו אל הפועל במקום האחד המוכן לכך ע"פ ההשגחה העליונה והיו נעצרים עוד, היתה ההתלקחות מתרבה, והיה הדבר מגיע לחורבן עולם מלא. ע"כ היציאה אל הפועל היא ספיקת הכפים, המניחה את החמה ומביאה לידי שקט לימים הבאים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ט

האנחה יוצאת מלבו של אדם אחרי שכבר קדמו לו המון רעיוני עצב גורמים להוציא אנחתו אל הפועל. וכל זמן שיש אפשרות בלבו של אדם לעצור אנחתו אינה יוצאת החוצה כ"א כשכבר נמלא לבו מיגון ומרירות נפש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ח

מהענינים הטבעיים יש מקום ללימוד בענינים המוסריים. כשם שהתנועה השוקטה התדירית היא יסוד המציאות ומקור החיים והיא מתמדת ואין בה שביתה במציאות, וכשיזדמנו על דרכה מכשולים ומעכבים, הוא אות וחסרון בכח החיים שראוי להעבירו, כן התנועה המהירה ביותר המרעשת אין לה קיום, וכעבור השעה תשקוט ולא תוסיף כח. ואם יזדמן איזה המשך לה הוא רק מפני שכבר הופסקה, אלא שבאו איזה סיבות חדשות לחזור ולעוררה, באופן שאין לבטוח על התמדתה, כיון שצריכה תמיד למקרים חדשים להעירה. ברוח האדם יש ג"כ מצב תנועה מסודרת, ומה שנוגע לכלל עם ד', ההליכה בדרכי ד' לחזק תורה ומצוה, לקומם כל הרוס בחיי הפרט והכלל, כשהולכת התנועה לאטה בדרך שכבשוה גדולי הדורות מאז מקדם, היא מתמדת ומצלחת ויש לה אחרית ותקוה, שתחליף כח ותביא את הכלל כולו אל תכליתו בחשבון ודעת. אבל כשיתעורר זעפא, לעקור נטוע ולבלע בבת אחת כל התיקונים שבעולם, היא לא תתקיים.