איזון

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״א

...גם חובת התפילה היא לא רק עבודתה לשעתה כ"א שתפעול ג"כ על סדרי המעשים של אחר התפילה. והשיכור אם שהוא נח להתרגש אפילו לטוב ולצדק, אבל אינו ראוי לכוון קצב ומדה טובה וישרה למעשיו ע"פ הרגשו. כי הכוחות המוסריים צריכים דעה נוחה ומיושבת להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור, והשיכור כל העולם דומה לו כמישור ואינו יכול להכיר ערך ההשחתה שבמעשים בלתי הגונים, ע"כ אסור להתפלל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״א

להנהגת האומה, ביארנו כבר, שצריך דאגה מיוחדת למצב ההוה, גם למצב הלאומי הנצחי לדורות. והנה בהתקבץ ב' הדאגות במרכז אחד, לפי הטבע מתחלשת כל אחת ע"י השפעת חברתה. אבל הצד השלם הוא שיהי' כל אחד חזק בהשפעתו כאילו אין לו דבר חוץ מענינו, ואז יהי' מצב ההוה איתן ומצב הנצחי ג"כ יהי' מושרש באופן נעלה. וזהו שבקשה שתכלול כשרונו של שמואל, שישפיע מרוחו בשלימות על מצב ההוה באופן שלם כאילו דבר אין לו עם הלאומיות הנצחית, וזהו נודע ממשיחת שאול שהיתה מלכותו אינה נמשכת ולא התיחסה כ"א אל מצב ההוה של ישראל. אמנם מלכות דוד היא נצחית, דוד מלך ישראל חי וקיים, ימצא בו ג"כ זה הכח בשלימות גמורה. זהו ממש זרע אנשים, כלול בהדרו מכל צדדי שלימות ההנהגה הראויה (לעמוד) [להעמיד] האומה לדורות.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ג

להשפיע על הדור מוכרח שיהי' [המשפיע] קרוב במעלתו אל הדור באופן שיהי' ראוי להשפעה. ע"כ ויתרה החסידה על שלימות עצמו ובקשה שיהי' מובלע בין אנשי הדור, היינו באופן שיהי' ראוי שיקבלו הנהגה ממנו. ע"כ פירש רב דימי שיהיו תכונותיו הגופניות ממוצעות שלא יהי' נוטה לאיזה צד. כי בזה האופן תהי' פעולתו פעולה שלימה על העם ותכנס בהם באופן טבעי, שהוא דבר המתקיים לעד. כי אם יהי' בכללו נעלה מכל דורו באופן מופלג עד שלא יאתה כלל שיקבלו הנהגה ממנו, לא תבא טובת הכלל מזה. גם אם יהי' נוטה לאיזה קצה אפשר שיפעל על אנשים מיוחדים קרובים לתכונותיו, ע"כ יהי' ממוצע שיפעול על הכלל כולו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה

יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו הוא מפני שההדרכה אל השלימות תגמר בשני ענינים עקרים: השלמת השכל והשלמת המוסר שמקורו מהרגשת היושר והצדק. ואם ילך תמיד השכל מחובר אל המוסר, יצליח ויהי' לברכה. אבל אם יעבור השכל ויצא מגבול שיעבוד המשרים אז ע"פ רוב תהי' קלקלתו גדולה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ב

מדרכי השלימות היא כניעת החומר. אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזרי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. ע"כ ביום התענית, שכוחות הגוף נכנעים, ראוי להשיב שמחת הנפש ע"י קורת הרוח הרוחנית של הדרת הטבע הכללי, שהאור ובהירות הרקיע מביאים לצהלת הנפש הזאת. וכדי להודיע יסוד זה שאין חפץ בתענית להכניע ולהשפיל כוחות הנפש כ"א [את] הכוחות החומריים, ע"כ ביומא דעיבא לא גזר תעניתא, כאמור "סכות בענן לך מעבור תפילה". כי מתנאי התפילה השלמה היא השמחה, והיא באה ע"י חוזק כוחות הנפשיים ומלוי אורה בנפש. כמו כן כל דרכי העבודה הם מיוסדים על פרישות ממותרי הגוף והשליטה הנפשית להנהיג את הגוף וכוחותיו ע"פ השכל האמיתי, אבל עם זה תעז החכמה לחכם ו"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". וכמש"כ "מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש", וכד' הר"י בשע"ת בזה להרחיב נפש האדם ולאזרהו שמחה ממעשי ד' הגדולים משמחי לב.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

היחס בין גבורה להפקרות

ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי, שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלות השלימות הגבוהות. ואם בכל העולם תתפשט מדת ההפקירות, אז בטל יסוד העולם, כי אין דרך לקבע משמעת והדרכה מוסרית. ע"כ אמר לו, כאשר כתוב בתורה עניני שמירת הנפש באזהרה גדולה, אפי' תהי' הכונה ג"כ לשמירה מהפסד רוחני שהוא גדול ועצום מהפסד גשמי, מ"מ הציור הנצרך לזה הוא ציור יראת העונש וההפסד. וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי. ע"כ ביאר לו שביטול ציור מוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בו"ד, א"כ לפי המדה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי הפוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו. והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא. ע"כ לפי מדת קיום ציורי המוסר אין זה נכנס בגדר הפקירות כ"א בגדר הגבורה הראויה. ומזה אנו למדים שבטוח הי' אותו חסיד שאותו השר הי' אדם נח שלא יהרגהו, והי' רק חששא רחוקה כערך נחש כרוך על עקיבו, אלא שלפי נימוסו של השר בהשקפתו הי' נראה לו שחסרון השמירה גם מחששא רחוקה בכלל הפקירות הוא במקום חשש סכנת נפש. והחסיד השיב לו כענין, שמדת התפילה שהיא נוגעת בכבוד שמים, אין זה ממדת ההפקירות כ"א ממדת הגבורה, והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

...הדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ג

האדם צריך להיות מאוזן במידותיו. שמירת תורה ומצוות פועלת על האדם להיות מאוזן במידותיו, ולשלב את מידת החסד עם מידת האמת

מתועלת התפילה וסיפור שבחי השם ית' הוא שילמד אדם כפי כחו מדרכיו ית'. ובאשר המדה המצויירת ליחסה לשם יתעלה היא המדה הראויה להיות שלטת על כל דרכי האדם, ע"כ בהיות האדם מצייר שמדת הרחמים היא המדה הכללית וישים תכליתו להשתמש במדת הרחמים, יבא מזה לידי הפסד סדר וירחם גם על הראויים להתאכזר עליהם, "וכל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים" כדחז"ל. ע"כ ראוי להשכיל כי המדה היותר שלמה היא מדת החכמה והיושר האלהי, שהוא מחלק בקו לכל מדה פרטית להשתמש בה במקומה ומציין מקום גם למדת הרחמים. והנה אלה ב' הדיעות הן שתי נטיות הפכיות קיצוניות שאינן הגונות, שיוכל ציור בלתי אמיתי להביא בתורת האדם, לדעה הראשונה הגברת אהבת עצמו שהיא היפך מדת הרחמים, ולדעה השני' היא הגברת הרחמים ואהבת זולתו בלא מדה שכלית שהיא מבלה עולם ג"כ בצאתה מדרך החכמה. אמנם "כל ארחות ד' - המה - חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו", שמוכנים לקבל על ידם חסדו ואמתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״י

יתרונותיה וחסרונותיה של העקשנות, והאופנים הראויים לשימוש בה

יש שני מיני סרבנות: האחת לעמוד על דעת עצמו שלא להתבטל מפני זולתו שהוא יפה במדה הראויה כשהזולת או הרבים זולתו רוצים להעביר את שורת היושר והצדק וכיו"ב. ובכלל ראוי שיהי' האדם נשען גם על דעת עצמו, ולא להיות תמיד נכרך אחרי דברי אחרים, ולהיות בעצמו משולל מכל עצה ותושי', וזוהי מקצת הסרבנות הראוי' בחלק א'. ואם עוברת הגבול לעמוד על דעתו במה שנוגע לעצמו שלא לשנות לדעת זולתו אפי' במקום הראוי, זהו הרוב הקשה בסרבנות. ויש חלק שני דסרבנות, שהוא כ"כ סרבן עד שאין זה די שאינו מבטל דעת עצמו מפני חביריו, כ"א רוצה שחביריו יבטלו דעתם מפני דעתו. וזהו ג"כ טוב במקצת, אבל בשמירה יתירה יותר מהחלק הראשון. כי לפעמים כשתמשך טעות בסרבנות כזאת, יבא להשתקע במחלוקות גדולות ותמשכנה מזה תקלות רבות קשות להתקן. וזהו שהקדימו לסרבנות שאור ומלח, השאור פועל לשנות טבע העיסה ולקרבה אל תכונת השאור, וכשתפעל יותר מדאי תתקלקל העיסה ולא תהי' ראוי' כלל לאכילה, אפי' אם יוסיף עלי' עוד עיסה אין זה תיקון לה, אחר שכבר נתקלקלה ע"י ריבוי השאור שנתן כבר פעולתו. כן החפץ ביותר מהמדה לפעול דוקא על זולתו, יקלקל לפעמים קלקולים שקשה לתקנם. והמלח אמנם אין הוא משנה את טבע התבשיל כלל, כ"א מוסיף בו טעם ע"י שטעמו נשמע במקצת, ואם ישמע טעמו יותר מדאי יתקלקל התבשיל, אבל עכ"פ יש תקנה בהוספת תבשיל ער שיעמוד על המדה הנכונה. כן מי שחפץ להיות דעתו בלתי בטלה יותר מדאי, אע"פ שאינו חפץ להפוך את חבירו לדעתו גם זה קלקול הוא, מ"מ נח יותר לתקן כערך ריבוי המלח שמתקן בנקל בהוספת מים וכיו"ב. ועוד יש ב' ציורי סרבנות דומים לשאור ומלח. יש סרבן שעושה הצעות במתינות רבה, מפני שכ"כ הוא חזק בנצחונו עד שלא לבד בשעת חום ההתרגשות יחפוץ לפעול דעתו, כ"א בכל עז ובכל עצות מרחוק. הוא דומה לשאור, שבמיעוטו יתקן הרבה ויהפוך באמת הרבים לדרכו הטובה ובהוספת המדה יקלקל הרבה, כי השאור הוא פועל ג"כ בהמשך הזמן. ויש סרבן דומה למלח, פועל רק בשעת התרגשות לבבו מיד, כמלח שתיכף בנתינתו לקדירה פועל הטעם, והוא ג"כ יפה בשעה הראוי' כשנראה שאין מקום למתינות, ומפסיד מאד כשהוא מפריז על המדה, דהיינו שהענין דורש סרבנות דשאור במתינות והוא משתמש בסרבנות דמלח. ע"כ "ועת ומשפט ידע לב חכם" להשתמש בכל צדי הסרבנות בזמנה וכמדתה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

מעלתה וגבולותיה של השחייה בתפילה, כביטוי למעלתה וגבולותיה של הענוה

עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ (באבות) [בברכת האבות], שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור, שהיא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורנו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים, כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף, נגד הרגש והשכל. וכן בהסתכל האדם בחסדי השם ית' עליו, יכיר כי כל אשר יצייר רגשי הודאה אינו כדאי, ובין מצד הרגש ובין מצד השכל אין לו כ"א להראות שאין בפיו מלה וביכולתו אינו משיג להראות הכרת התודה הראויה כלל, ע"כ יאתה לו רק ההכנעה והשפלות. אמנם יסוד ההכרה ותכלית ההכנעה הוא, שימצא האדם און בנפשו להתרומם למעלות הרמות הראויות לו מצד נפשו הגדולה האלהית, ושיתרומם מעל להדברים הבהמיים שהם שפלים לערכו. ע"כ לא ירבה רק בשפלות וכניעה, כי עליו להכיר ג"כ יתרונו ומעלתו מצד החסד האלהי שעליו, למען יגבה לבו בדרכי ד'. ע"כ כשבא לשחות בכל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה, למען ידע כי ההכנעה היא מדה יפה מאד, אבל שימושה האמיתי הוא שתעזור להתרוממות הנפש בדרכי ד' הגדולים, ולא להשאר רק בהרגשת השפלות, כ"א לדעת יפה [את] כל ההרגשים השונים המאירים מאור האמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ג

ההכנעה התכופה אם לא תתכן ביותר מהמדה בתור אדם פרטי, כי ראוי למצא ג"כ עז בנפשו למען יגבה לבו בדרכי ד', נאותה יותר למי שהמשרה תחת ידם שהם מתרוממים בטבע מפני מעמדם האיתן, וביותר שצריכים לצייר שבקשתם ראויה שתהי' רק הצלחת הכלל, וגודל הערך של הכלל ראוי שיראה כל אדם יחיד שאינו ראוי להעריכו אל נכון בציוריו הפרטיים. ע"כ רק בהכנעה יכונן אמתת הרגש, שהוא מכיר ערך תעודת הכלל לא כפי מה שהוא רק מצוייר בנפשו כ"א כפי מה שהוא באמת, שהוא כ"כ נשגב עד שראוי הוא להיות כאפס נגדו, וזהו המושג בציור מפעולת השחיה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל׳

כמו שע"י רוע העיכול יש לו ריח הפה, שלא יטעם טעם הגון במאכלו, וביותר יחסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב שנלוה אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה. כמו כן הנלקה בעצב יותר על המדה, תרד מעלת נפשו ולא ירגיש ההוד שבמאור התורה ודרכי היושר, ע"כ לא יפריז בזה על המדה כ"א לפרקים באורח חכמה, כדי להפיק התועלת הרצויה להנצל משחיתות היצר.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״א

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה, שהוא בא מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא, דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים. ע"כ רק לפרקים ראוי להשתמש באורח מוסר הנעלה הלזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה, וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

הגבילו תנאי חיים כוללים להתרחק מב' קצוות בהנהגת הנימוס שבד"א בחיי החברה ובהנלוה לו, והם ההתהדרות וההתבזות. ראוי לת"ח שיתבונן בב' הקצוות שלא יפריז על [ה]מדה, ואל תביאהו ההתהדרות להפרזה כזאת שמעוררת גועל נפש מוסרי, לצאת כשהוא מבושם לשוק, (וכדמסקינן במקום שחשודין על מ"ז). וכמו כן אל יהי' נוטה אל ביטול כל נימוס עד שיביאהו שלא להקפיד בהידור הראוי לאדם מן הישוב, לצאת במנעלים המטולאים. סמוך להתנהגות של ההתארה החיצונית היא הריעות והריחוק, וראוי לאדם השלם שלא לצאת לקצוות, לא ירחיק לצד הרחקת הריעות עד שיצא יחידי בלילה באהבתו שלילת הריעות, ואל תביאהו ההמשכה לצד הריעות לספר עם אשה בשוק שהיא נטיה לפריצת המוסר לערך שלימות הת"ח. סמוך לריעות ונעימות היחש היא החברה והבדידות, החברה להתייעץ בכל דבר ולהשתתף בחיים כלליים זולת צד הריעות שבהם, שהוא רק הנועם הסידורי לבדו, גם בזה צריך החזקת ב' הקצוות שלא יטו לקיצוניות, אל תרחיקהו אהבת הבדידות להתבודד באהלו בזמן ביהמ"ד, עד שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד. ואל תשיאהו אהבת חיי החברה, לקחת חלק במסיבה של ע"ה ריקים ונבלים, כי מזה לא תבא טובה ושלימות. ידריך רבים בהדרכת תורה ומוסר אבל לא להשתתף עם שפלי נפש במסיבה של מאכל וחבורה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ט

כשם שקצוות ההידור והביזוי מוגדרים בהתארה החיצונית, המבוארים ביציאה כשהוא מבושם ובמנעלים המטולאים, כן נמצאות בתנועות, תנועות של כבוד יותר מדאי עד שמביא לידי רגש גאוה המאוסה, ותנועה של בזיון וקלות עד שמאביד גם רגש הכבוד המנומס הראוי להמשך על כל איש חכם. הפסיעה הגסה היא תנועה מבוהלת היפך תנועת הגאה המהלך עקב בצד גודל, כמו שציירו יפה החסיד במס"י. וההליכה בקומה זקופה היא צד ההתהדרות של התנועה שמביאה לידי גאוה יוצאת גבול הישר.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ב

הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש, למקור דאבון ושממון נפש, כי בכל מקום אשר [לא] יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו ימצא בו קצפה ומפח רוח. אמנם גם לא יתכן להתעמר בכח הנשגב הלזה עד שימחק רגשו הנכבד, שהרי הוא מוכן לרומם את הנפש ולהכין את האדם לדעת האמת והכבוד האמיתי, עד שיקח חלק רשום בשלימותו האמיתית, שהיא הדעת את ד' וההתענגות על טובו ותפארתו. ע"כ רחב"א נפיק, כדי להורות שעכ"פ ראוי להרשים ג"כ בנפש רושם הבלתי-קפידא ושחרור השיעבוד ביחש אל נועם חמדת היופי. ולעומת זה לא יצא באופן העושק את הרגש הנחמד הזה באופן בולט יותר מדאי, כדי שלא לטשטשו מעקרו ויבא למדה זו שלא ימצא בו כח להשתמש כערכו באופן הראוי. ע"כ ימנע מטלאי ע"ג טלאי, כי כוחות הנפש מתפעלים מהפעולות והלבושים, ע"כ ב' הרשמים המה סימנים ומדריכים לשביל הממוצע.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

כהנים הם קפדנים מטבעם, והדרך לאזן זאת

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם. ומעתה כמה נהדר לנו מחזה השלימות של מדותיהם הקדושות של אבותינו, שכפי הנהוג שאם לא תמצא אחת מהאחיות מנוחה נכונה בבית אישה, אז לא תרצה אחותה [ו]גם הורי' להתחתן עוד עם אחי חתנם הראשון. ולהיפך באשר יראו באושר בתם והצלחתה ימשך לבבם להתחתן עם אחיו. וזוהי מעלה העליונה שבמוסר המדות, וביותר בכהנים שהם בטבע אנשי דקפדי, כדחז"ל בגמ' "ועמך כמריבי כהן". ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון...אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו', ואע"ג דאינהי הוו כהנתא אינהו לא הוו כהני, ופעולות הנפשיות שמיוחדות לכהנים בטבעם להיות בעלי רגש חם, שאם לא ילוו אליו שלימות גדולה וחנוך מתוקן מאד יהי' ממנו תוצאות להפרעת שלום של חיי המשפחה, ודאי ניכר ביותר בכהנים בבנים מבבנות שאין להן כח הכהונה, ומסתמא כללות סגולותי' כולן חלושות בהן. ע"כ גם בהמצא המחזה הזה ביקרת מציאותו, לא נמצא כ"א בבית כהנות ולא בכהנים עצמם, כי לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ו

לבד התועלת הגופנית יש בזה הערה, כי ראוי להסתכל בכל דבר הנאה על מעלותיו וגם מגרעותיו, ולהשתדל להשתלם מן המעלות, ולא להיות נזוק מן החסרונות הבאים לרגליהם. וכן הדבר נוהג בכל החמדות שבעולם, שיש מהן שמנעימות את החיים החיצונים ומהדרות אותם, אבל לפעמים ישחיתו חלק החיים הפנימיים. ע"כ אין העצה הגונה (לא מי) [למי] שסובר שראוי להנות מהם בכל אופן למען הגיע אל התועלת החיצונית, ולא ישום לב אל ההיזק הפנימי שבא לרגליו. כי הלא ינהם באחריתו, בראותו שרק פרח והידור נאה שהוא ציצת נובל קנה לעצמו, ואבד עז חיים של עז והדר נצחי. אמנם גם הממאנים לנגע וממאסים בתועלת החיצונית ג"כ אין הדבר הגון, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו, וכל הדברים שיש בהם להרחיב דעתו של אדם לפאר חייו ולהדרם יש בהם מהשלמות הראוי' כפי ערכם. אלא שראוי לקחת הדברים, אבל בעצה נכונה, שלא יזיק החסרון כ"א יועיל הצד המועיל, כדרך העצה בדברים הגופניים שהורו חז"ל שמזיקים מצד א' ומועילים מצד אחד, וכן בדברים המועילים לשלימות הפנימית, אבל כשלא יובנו איך לקחתם, יוכלו להזיק לשלימות החיצונית של האדם. כי אם יסתכל תמיד בחכמות מופשטות בדעת אלהים אם שתגדל נפשו מאד, אבל אם יפליג בדבר ויניח מכל החיים, הלא יהי' לזרא לרוח האדם. ע"כ טוב שישכיל האדם איך לקחת גם יתרון המעלות הפנימיות מבלי להיות ניזוק על ידן צד שלימות החיצונית של האדם. ושתי אלה ההדרכות הנה כלליות דוגמת הפרטיות של טחול היפה לשינים החיצוניים וקשה לבני מעיים הפנימיים, שלמדונו עצה: נלעסיה ונשדייה, והכרישין שיפים לבני מעיים הפנימיים, וקשים לשינים החיצוניים, הורונו דרך: לשלוקינהו ונבלעינהו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

נראין הדברים מסיום לשון הברייתא, שהשיווי של המתרגם עם הקורא הוא העיקר, וכשם שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ה"נ אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, דכן נראית כונת הדברים של "ואם א"א למתרגם להגביה קולו עם הקורא", דהיינו שהוא מנמיך קולו מהקורא ונמצא קולו של קורא גבוה יותר, ע"כ ימעך הקורא קולו, היינו ינמיכו. מיהו התחילו ביסוד הדבר שלא יגביה המתרגם קולו מהקורא כנראה שבזה יצוק דבר יותר עקרי או יותר מוכרח להזהר, מהצד השני, המובן ג"כ יותר בפשיטות. הערת הדבר, נראה באשר תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנית לאורה להיות קרובה אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק'. והתועלת השני' באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד אלה ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי' לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזוז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי' כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה. אמנם אם יטה האדם רק אל תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק הגיון בכל חלקי', בהלכה ואגדה בלשון וסגנון בדקדוקה וכל סעיפי', הנה גם סגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב העבודה בידיעתה. ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד' לאיזו ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגביה קולו יותר מהמתרגם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ה׳

מדתו של ר"ז היתה הענוה בתכליתה, ע"כ החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראוי' בעבודת ד' ובמדות טהורות, וע"כ בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפ' הפועלים עליו ז"ל. והי' הרמז מה דחריך שקי', שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלהית, ואם ירבה האדם לסגפו תהי' הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. ע"כ היתה הוראה לו ע"ה שישוב לדרך האמצעי ולקבע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התעניות. ובאשר יסוד הדבר שלא זכה נפשו בעיניו, בא מטהרת הענוה, ע"כ קראוהו קטין, ע"ד דחז"ל ביקטן, ולמה הי' קורין אותו יקטן, מפני שהי' מקטין את עסקיו, והיינו ממדת הענוה המשובחת מאד. אמנם בהיותה עוברת קצת על המדה, כדרך החסידים השלימים, להיות נוטה קצת אל צד הטוב שבמדות הטובות, כד' הרמב"ם בה' דיעות, ע"כ שלבו עם זה השם זכרון העובדא דחריך שקי. ואולי עלתה מחשבה בלב ר"א כי שורש חליו כעת בא ג"כ מהדרכתו הראשונה בהרחיק עדני הגוף יותר מדאי, ע"כ להורות לכל שאין זו הדרך הראויה ביחוד לחכמים עובדי עבודת ד' ועוסקים בתורה, כדחז"ל האי (צורבא מרבנן) [בר בי רב] דיתיב בתעניתא כו', ע"כ יעביד יומא טבא לכולהו רבנן להראות כי לחכמים אין ראוי' זאת הנטיה שמחלשת את גופם. ודייקו בלשונם אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן, יומא הטבא הי' העיקר בסעודתא לכולהו רבנן, להורות שהדרך הכבושה לעמלי תורה היא לאכול ולשתות ולעסוק בתורת ד' בבריות גופא. והנטי' היתירה, אם שבאה לחסיד מצויין לרגלי טהרת נפש נפלאה, איננה הדרך הכבושה לרבים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳

אם שדרך הסיגוף והנטי' מהנאות עוה"ז בנטי' אף לשם שמים לקצה אחרון ביותר אינה דרך כבושה לרבים, מ"מ נראין הדברים שלא ימלט שלא ימצאו אנשי שם יחידים, גבורי כח ועז נפש, שהם מרגישים בעצמם שלהם נאה גם דרך כזו הבלתי רגילה וכבושה לאחרים. ע"כ ר"ז לעצמו התנגד כשהוא לעצמו, למטרת סעודה זו, שבאה לעקור שלא יעלה על לב איש זה הדרך שברר לעצמו כלל, והוא ע"ה ס"ל דעדיין הדבר אפשר להיות מועיל גם נחוץ ליחידים, כי דרכי ההדרכות המוסריות רחבות ושונות בערך נפשות האדם ותכונותיהם. ע"כ אם כי לא חפץ להתנגד בגלוי מפני המוסר והכבוד, גם שעכ"פ נתן צדק לר"א בכלל המחאה שאין זאת דרך שרבים יוכלו ללכת בה, אבל להראות שגם הוא חוזר בו, ושהדרך ראוי' שתעקר מכללות דרכי עבודת ד' ושלא תמצא במציאות, זאת לא חפץ, ע"כ השמיט עצמו מקחת חלק רשום בסעודה זאת, לבצע או לברך. שאמנם לפי שיטת ר"א, שגם ר"ז עצמו ראוי שיפעל בסעודה זו להורות על החזרה מדרכו, הי' נחשב ר"ז לבעה"ב ועיקר שבסעודה עד שראוי לו לברך. אמנם הוא ע"ה, ר"ז לעצמו, חשב עצמו בסעודה זו כ"א כאחד האורחים, מאחר שיסוד המטרה של זאת הסעודה אין דעתו כדעת בעל הסעודה לגמרי.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ד

המזוזה תורה על זכרון השם יתברך, כד' הרמב"ם. אמנם עיקרה בימין "דרך ביאתך", להורות על ההשתדלות היתירה הראוי לאדם להשתדל בידיעת שם ד' ית' בהיותו יושב בביתו במנוחה. ועיקר יתרון המנוחה לשלימות הנפש תלוי במה שצריך הכח המדמה לצייר את דרכי השלימות בציור נכון ואמיתי, שע"פ שלימות כח המדמה כשהוא בנוי ע"פ טהרת השכל יתישרו המעשים כולם ויתרומם האדם למעלת החסידות והקדושה. וכח המדמה השלם הוא באמת הבונה את בנין החכמה וחדרי'. כי ההשגה מצד עצמה היא בלתי מוגבלת וע"כ אין לה כ"כ יחש קרוב אל יושר המעשים וההנהגות שהם תולדות השכל המעשי, שצריך שישתלם ע"פ שלימות הכח הדמיוני כשהוא מוסר מכל חסרון. וזאת היא אחת ההערות שראוי ליחש למזוזה, שע"כ נהגנו בשם שדי מבחוץ, לרשום ציור הכרת השם יתברך מפני שאמר לעולמו די, ושם גבול וקצב לדרך ההכרה בגדולתו ית' באופן שיהי' קרוב למעשים טובים ורצויים. וע"כ התפילה שהיא אחת מצרכי השלמת המדמה, אמרי' "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא", וכדכתבנו שם בביאורו בס"ד. ע"כ הכבוד הראוי לכל דברים הקדושים וביחוד לחכמים שיסודו מטעם בנין המדמה ותעודתו הראויה לו מתיחש לפתח הראוי למזוזה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

עבודת ה' מתוך ראיה כללית עלולה להיות שטחית, ולגרום להמעיט בערכם של דקדוקי הלכה. מצד שני צריך זהירות מדקדוקים של תיפלות

מי שאינו מכיר התכלית הלאומית לא יוכל להבין מושג כללי לכללות התורה והעבודה. ע"כ רק מצד אמונה ויראה, וע"פ רוב יראת העונש, ישקיף על המצות, כי בלא הבנה עקרית בעומקה של תורה שבנויה ע"פ יסוד כנסת ישראל בכללה לא יוכל לעלות למדע מבורר לדעת את ד' ולעבדו באהבת אמת, ע"כ לא יכיר שום הבדל בין עיקר מצוה לדקדוק רחוק. כי כולם תכלית אחת היא למי שאינו יודע דרך התכלית הכללית, ואם אמנם הדרך כשהוא לעצמו הוא טוב מאד, דבאמת גם ע"י ההבנה הכפולה של השלימות הפרטית ושלימות הלאומיות דכנסת ישראל בכלל, יש יתרון רב לכל דקדוק ודקדוק קל שנכנס לאוצר הכללי ומתלקט לחשבון גדול של אושר וגדולה כללית, מ"מ לזה צריך השקפה יותר ברורה. אבל מי שלא עלה בתכלית המעלה, לפעמים ע"י היתרון יולד איזה חסרון, שמתוך שמבין התכלית הכללית, יוכל ל[ה]עלות על דעתו כי [ת]ימצא התכלית רק בכלל המצוה, והפרטים הם בכלל מלואים ושומרים שלא תזנח תכלית המצוה, כי הדקדוקים שומרים את משמרת הכלל, ע"כ יש הבדל ברעיון הישראלי בין כללות המצוה לדקדוקיה...אמנם יש ג"כ בכלל הדקדוקים, דקדוקים של תפלות, שיוכלו להולד מאין דרך להבחין בין עקר לטפל, וביותר שאין דרך להגביר מדת הצדק ע"י העבודה כ"א בההבנה הברורה של התכלית הכללית, שעל ידה האדם מוצא את עצמו עוסק בצרכי ציבור הכלליים וגומל חסד עם אומתו ועם כל העולם כולו. איזהו חסיד המתחסד עם קונו ועם קן דילי' מקום שממנו שאב כל אשרו והפרחתו, דהיינו אומתו. ע"כ רק ההבנה האמתית תיישר את דעת האדם לכונן אשוריו במעגל הטוב והישר, להיות זהיר בכל דבר בדעת ותבונה ולערוך ערך לכל דבר כערכו, ולהשמר ג"כ מהפרזה בדקדוקים כאלה שאין רוח חכמים נוחה מהם, ומביא ג"כ לשקוד על דלתי תורה כדי שיוכל להכיר ההבדל הראוי בין עיקר וטפל ולדעת מי נדחה מפני מי. מה שאין כל אלו המדות היקרות נמשכות בהדרך המצומצם הפרטי, שאין זו מדת תורת ד' התמימה, שהיא מורשה קהלת יעקב, הגוי כולו. ואחרית תקלה זו של ביטול ההערה הרוממה הלאומית מביאה ג"כ לעבודה זרה, כי בהיות שכל האדם משוטט לתן טעמים למצות, ולא ימצא באמת רק בהכנסו דרך השער אשר לד' שהיא שערי צדק של כנסת ישראל, ממילא ישגה לתלות דמיוני שוא ובוקי סריקי של הבלי ע"ז או קרוב לה בתורת אמת...אמנם לפי ערך גדולת התכלית ראוי' להתגדל אהבת הדקדוק ביותר לכל פרט קטן מרוב אהבה ויקרת ערך. אבל התרוממות הנפש לתכלית הכללית תשבית מעט את הקשר הטבעי לדקדוקים היותר רחוקים, וצריך ע"ז זהירות מיוחדת והגברת הכח השכלי, לקשרו בהשכל המעשי יפה. ואצל הכותים אשר לא ידעו את שם ד' אלהי ישראל, שאינם מתנשאים אל רוממות התכלית הכללית, אינם צריכים ע"ז התגברות כי משפט אחד להם, הכלל והפרטים.