השגחת ה'

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״א

הסבות יש מהן כלליות והן עומדות ברומו של עולם, כסבת חום השמש וכוחותיה השופעים מאתה וכיו"ב. והשם ית' הוא אדיר במרום, שמושל בהם כרצונו, והן מוכנות להיות משתנות לפי המטרה שחייבה חכמתו ית'. הסבות הפרטיות הנה רבות מאד, והי' עולה על דעת לאמר שמריבויין וריחוקן ממקורן הנה נעזבות למקרה חלילה, או שלא יצוייר כ"כ בנקל אפשרות לעצור בעד זרם של סיבות רבות לאין מספר כשהן מחייבות איזה דבר. אבל השם ית' הוא שוכן ג"כ בגבורה, הגבורה המתגלה ע"י המון סבות שהן מחוללי כל גבורת המציאות, הוא ית' שוכן בתוכן להחיותן בשפעו, ומוכנות הן להיות נפעלות רק כפי סוד ההשגחה העליונה. אתה שלום, כללות המציאות בתעודתה הכוללת שאין אנו יכולים כלל לבטא את ענינה, אנו מיחסים אותה לשם השם ית', יען כי ממנה נכיר את יוצרה בכללות. (אתה) [ושמך] שלום, ודאי לנו שהתעודה הכללית של כלל המציאות היא הטובה הגמורה לנמצאים שהוא השלום. השם אמנם יאמר לדבר שאנו יכולים לבטאו בשפתינו, דהיינו חלקי המציאות ופרטי הפעולות המתהוות בעולם, שכולם הם ע"פ השגחתו ורצונו העליון, והוא רק לתכלית הטוב והשלום, כי חפצו ית' הוא שגם החלקים יהיו מוצלחים ומניעי התכלית הטובה יהיו ג"כ טובים, ע"כ נבקש יה"ר שתשים עלינו שלום, ביחש המציאות לנו יהי' שלום. ובזה נכלל ג"כ כל הפרטים הנרמזים בדבר אפשרות הגמורה של התהפכות כל הסיבות, בין מצד תכליתן בין מצד עצמן, לטובה אע"פ שהיו מוכנות להרע. מפני שהכל בידי שמים, והרע הוכן רק להשלים את הטוב, וההשלמה ביחוד בנוגע לבנ"א היא הטבת דרכיהם, וכל שתספיק בזה הידיעה של אפשרות הרע להיות סר ממנו, כבר הופקה התכלית ויצא השלום, וא"צ עוד שיהי' בפועל כ"א הטוב הגמור והברכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

אמנם שלמות ההשקפה ביחש ההשגחה העליונה צריכה להיות שכל מעשי ד' הם שלמים ומפיקים לא רק תכלית אחת כ"א תכליות שונות, כאשר מצינו בהרבה מכוחות הטבע ואיברי הבע"ח שמשמשים לכמה ענינים. ע"כ כל דבר אשר יקרה לאדם ראוי להשקיף על כל דבר שמסתעף ממנו, ולהבין שכל אלה ההסתעפויות נכנסות הנה בגבול התכלית של ההשגחה העליונה לסבב את הדברים הנצרכים לתקנת הכלל והפרטים. ע"כ באשר יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק גדול בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית, א"כ גם זאת ההערה שמאן דרחים לי לבעי עלי רחמי היא אחת מכונות של ההשגחה העליונה במקרה החולי. ואולי צריכים המה האוהבים לזאת התכונה של אותו החלק של מורך הלב והשתפכות הנפש הבאה להם דוקא באותו הערך של יחוסם אל אהבתם אלי בחולי זה וכיו"ב, א"כ יוכל היות שבהתעסק התכלית באחת מכונותיו לענין ההטבה הרוחנית של אוהבים אלה, כבר יהי' מיועד החולי להיות סר, בפרט כדי להרשים את ערך תפילתם ביתר שאת, ולפעמים יחול יחש המקרה מאיזו הנהגה המתחייבת שיהי' אחד נבנה מחורבנו של חבירו, ע"כ אם השונאים באו לידי מדה זו, שהם כדאים להיות להם זו הקורת הרוח שיראו בצרתו של שונאם, א"כ יוכל היות שזאת היא אחת מכוונות ההשגחה ובסור אחת מהסבות יסור החולי. ואולי נכלל עוד, שתבא ההשגחה להטיב ג"כ [את] המוסריות של השונא, שהי' ראוי לו ע"פ טבעו להיות חדי, וכתיב "בנפול אויבך אל תשמח", ובהיותו מקיים העצה המוסרית הזאת, כבר הי' ריוח בזה שהוטב מצב מוסרי של חלק מבני אדם ע"י המקרה. וכל אלה יוכלו להיות לסיבות המכירות את החולי כדבר שכבר עשה את תכליתו, ויוכל היות שהמצב הרע לא יעמוד כ"א בשיהיו לו כל סבותיו ובהחסר אחת מהנה כבר הוא מוכן לחזור לטובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

יש הבדל בין כלל הדבר לפרטיו. אין ספק שכללות החלומות וחקיהם הכוללים בנפש נוצרו ע"פ העצה העליונה לתכלית הגונה וטובה, אמנם כבד למצא בהמון החלומות הפרטיים את המכוון מהכלל, כאשר המון כוחות מקריים מרעיונות האדם ונטיותיו ותהלוכותיו פועלים עליו. אמנם כפי הנוהג ברוב אפשר שימציא המקרה איזה דבר גם מבלעדי כונה פועלת, הרוח ילך לדרכו ויניע את עצי היער, יגביה ערימות חול וכיו"ב. אמנם דברים שנוסדו רק ע"פ המקרה לא יהיו מכוונים לתכלית טוב והנאה של האדם. כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת יבא לו רק ע"פ ענין של כונה. ע"כ באשר החלומות יש מהם הבאים מסדר הטבעי של זרם הרעיונות, ואין חובה למצא בהם חפץ בעצמם, זולת מה שנוגע לההטבה המוסרית, שזה ודאי גם שמואל השתמש בהם בעת מצא חפץ לו בכמו אלה. אבל הלא ודאי יש גם בחק החלומות ג"כ סדר וכונה, שע"פ המחזות המכוונים נוהג הסדר ברוב, ככל עניני הטבע הכוללים, כאשר ירד הגשם והשלג כדי להשקות הצמחים ויפול ג"כ על צחיח סלע. ע"כ החליט שמואל שהחלק המכוון של החלומות המה הטובים שבהם שהם משמחים לבו של אדם, וכל דבר שהאדם נהנה ושמח בו ודאי נוצר לכונה ותועלת, ע"כ אין החלומות מפאת זה שוא כ"א הם נכנסים אל חוג המכוון שעל סוגו העליון נאמר "בחלום אדבר בו". אמנם הרעים שבהם, המבעיתים ומסירים את השמחה מלב האדם שהיא דרושה מאד לשלימותו, ראוי ליחס למסיבות מקריות הבאות מסדר החקים הכלליים. מובן הדבר שהחלטה כזאת נאותה רק לקדוש עליון כשמואל, אשר לפי טהרת נפשו לא הי' צריך לשום דבר לתן בלבבו מורך כדי להחליש איזה כוחות רעים, שכבר זיקק נפשו למדי. ע"כ לא הי' לו חפץ כ"א באלה המאורעות המשמחים את הלב ומצהילים את הנפש. מה שא"כ אנשים שיש בלבבם קשיות של מדות רעות, להם נכונים החלומות הרעים בתור צירי השגחה לרכך קושי לבם, כדאמרי' "והאלהים עשה שיראו מלפניו" זה חלום רע.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ד

הרהורי הלב שבאדם, גם הם יש להם חקים קבועים ושאינם קבועים ככל הבריאה כולה. ומתוך שהנפש האנושית כוללת בקרבה יחש גדול אל כל המציאות כולה, ע"כ בעומק הויתה יש מקור גם לכל הידיעות המתיחסות לה בכלל המציאות, בהוה ובעתיד. אלא שכ"ז שלא השלים האדם את עצמו להיות יודע את נפשו במעלה רמה כזאת, הנה אותן הידיעות הנה בה נגנזות ואינן יוצאות אל הפועל. והרהורי הלב שהם בכלל באים מתוצאות הכח של הנפש הפנימית, ע"כ המה ג"כ משמשים בתור אמצעים להוציא על ידם את הגנוז בנפש, לעת המתחייב מצד ההנהגה העליונה הכללית והפרטית שיהיה צפוי לעיני האדם חלק מעתידותיו. וכ"ז יורה לנו מה רב כחו של הסדר האלהי, גם במהלכים שנראה לנו לפי עינינו הטרוטות שאין שם סדר, כמו מהלך הרהורי הלב, מצד פעולת הרהורי הלב להיות הם הפועלים בהצעת המחזה הרצוי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ה

עכ"פ הדברים מלמדים לנו, שאין לנו פינה בכל המציאות כולה שלא נמצא שמה סדר מערכי של הממשלה העליונה, מהמסדר האמיתי, וע"ז נאמר "ומלכותו בכל משלה". ע"כ לא יהי' לנו לתמהון כל הדברים הנעשים תחת השמש אפי' במהלך הדיעות והרהורי הלב של בנ"א, כי גם להם יש סדר וחקים, מונהגים בחכמה עליונה, להגיע לסוף אל מרום ההצלחה. והחסד האלהי, אע"פ שהוא עובר דרך מעברים שנראים בעינינו נגד מטרת התכלית, ממש כערך המעשים השוטפים בטרם הזמן שנראים כסותרים את העצה העליונה, והם באמת מקיימים אותה, כערך "ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה".

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ט

השתלבות האדם ברצון ההשגחה, ושתי גישות להתאמת רצון האדם לרצון ההשגחה

יוכל היות שיסוד חפץ קדושי ד' אלה בפתרון חלומותיהם היה מיוסד על חפצם הפנימי שתהיה ההנהגה האלהית גומרת את כל הראוי לה. וכיון שהכירו שיש בחלומותיהם צדדים של הוראות וידעו ג"כ שהפתרון פועל, חשבו שלחסידים שכמותם הדבר נכון להיות גומרים בפועל את התוצאות של הנראה מצד הערת ההשגחה העליונה. אמנם נחלקו באיזה אופן תצא ההוראה בדרך ישרה מבלי שתקבל שינוי ע"י הפעלת הפותר מצד תכונתו העצמית. אביי, הכיר את אותו בר הדיא בתור איש נוטה לחפץ רע, ואם לא ישיב את טבע נפשו לצד הישר ע"י קבלת אגרא, אז לא תצא הוראת החלום כפי הראוי באורח ישר ע"פ סוד ההשגחה העליונה, כ"א תהי' מסתכסכת ע"י רוע השפעתו של ציורי הפותר הרעים, ונמצא שלא בא התכלית הנרצה להם להוציא אל הפועל הוראת ההשגחה הטהורה, ע"כ יהיב ליה אגרא. רבא חשב כי רק בהיותו חפשי מבלי נטית נפש אל נתינת השכר תהי' השקפתו הולכת ע"פ טבעה העצמי, ע"כ לא יהיב ליה אגרא, כדי שתהי' הוצאת ההוראה של ההשגחה העליונה יוצאת לפעלה בדרך אשר התותה לה. וזה הוא אחד מערכי החסידות היותר רמים, שכתב ג"כ החסיד בחוה"ל שלא ירצה כ"א את הרצוי ע"פ ההשגחה העליונה. ואמר חסיד אחד: מעולם לא הייתי בענין והתאויתי לזולתו, ואחד מהחסידים אמר, כי לולא המצוה שיש בתפילה לא הי' מבקש על צרכיו כלל, להורות איך לבבו חפץ רק את הנרצה ע"פ השגחת השם ית' העליונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ח

...ויחש פעולת כתב התפילין על נפש הנושאם, וקשרם אל כח הנפשי העולה במדמה ובחלום, הוא אחת מלולאות המסכת של המציאות הגדולה הכללית. ודוגמא לזה פועלת גם ההיפנוטיות לפעמים להיות בערך יחושי גם אל הכתב הנתון ביד הנפש המתפעלת מפעולות כאלה. וזהו מאשר הפעולות והרעיונות יש להם יחש אל הדברים הנפעלים עבורם, כערך האותיות אל הדיעות. והפעולות המקריות אינן ג"כ נעזבות כ"א יש לכולן ערך וסדר מגביל אל נפשות נושאיהן ועניניהם הכלליים והפרטיים, שמתגלים לפעמים מתוך הערבוביא הנראית לעיני בשר, בחללה של המציאות הגדולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ד

בא לידי החלטה שאפשר הדבר שיהי' איזה יחש גם לחפץ הפותר אע"פ שהיא באה ע"י פעולה צדדית, עם ההוראות אשר לדעתו יהיו קשורות עם ההכרח שמתפשר עם האפשר. באשר שהכשר הנפשי של אותו הפותר נוצר לכך להיות פועל במקצע זה של פתרון חלומות, א"כ יש לסיפוקו וקבלת שכרו ג"כ תנאי אחד של צרכי המציאות. ובאשר בהיות הנתינה גורמת יחש הגון וטוב רק אז ימצאו נותנים שיחזיקו בידי הפותר, ע"כ יוכל היות שיש קשר השגחי בין מצב הפותר ותעודתו למען זה המקצע עם החלומות בכללן, ועכ"פ אין לנתינת האגרא צד של התגברות נגד החפץ העליון כאשר צייר מראש.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ט

יסוד הניסים צריכים להמצא, על שם שיש במציאות מצבים כאלה מזדמנים לכלל ולפרטים, שהצרה גדולה, באין גבול יכולת האדם להושע, כאשר הגבול של היכולת, של התאזרות כל הכחות האנושיים עובר שם, יש מקום צורך לנס. ע"כ נקראת ג"כ ארץ מצרים כשמה, כדדרשינן שמות, "אשר שם שמות בארץ", גם השמות אינם מקרים עזובים, אע"פ שבאים ע"י מקרים חולפים קרובים ורחוקים. אמנם שמה נפתח מקור למציאות הניסים בהמון, בעבור המצרים שהם הגבולים, גבול הוא מצר של היכולת האנושית להושע, אז תקום עזרה שמימית. והנהגה זאת דרושה מאד מחכמת ההנהגה האלהית, יען כי צורך גדול יש לכלל האנושיות שתהי' ההכרה המוסרית חזקה מיתר כחות הנפש האנושית כולה. ע"כ צריך בההנהגה הכללית מקום ששם לא יהי' אפשר לכל כח מכחות הנפש האנושית להושיע לאדם הכללי או הפרטי, רק יעזר כפי ערכו המוסרי וקרבתו אל האלהים. ע"כ הלל מצראה הוא שם הגון לההלל המיוסד על הודאת ניסים, מצד יחש מצרים לכלל הניסים, והיחש יש לו ערך ידוע בעצם השם המבאר את תוכן הניסים ושימושם שהם רק בהיות האדם בא עד מצרי יכולתו, והוא ראוי לעזרה ניסית, אז תגלה יד ד' על עבדיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ד

השגחה דרך טעויות של תלמידי חכמים

ההשגחה העליונה אינה מחסרת שום ענין הנחוץ להשלמת המציאות. כשם שאין בה מחסור מצד התנאים הדרושים להשלמת המציאות החומרית, כן, ועוד ברב יתרון, לא יוכל להיות שיחסר שום תנאי הדרוש להשלמת המוסריות והרוחניות. ע"כ באשר בנ"א צריכין להיות מודרכים ע"פ חכמים, וההדרכה באשר יורו חכמי הדורות היא עמודו של עולם, וכאשר האדם באשר הוא אדם ראוי הוא לשגיאה לפעמים, ע"כ ודאי העמידה ההשגחה האלהית כח שלטון החכמים באופן כללי, בערך כזה שגם משגיאותיהם יש אחרית וטובה אל המציאות, ותועלת הגדלת דבריהם והוקרתם בערך ובפועל היא גדולה ומכרעת יותר מכל הפסד שתוכל לגרום שגיאה שלהם המזדמנת לעתים רחוקות. ומצד זה קללת חכם אפילו בחנם היא באה, כדי שירשם שהשמיעה לדברי החכמים, צריכה להיות מתיקרת, לא מצד ערך כל דבר בפני עצמו, כ"א מצד הערך הכללי הגדול היוצא משמירת דבריהם, וההפסד הגדול הנוגע עד נפש הכלל כולו היוצא מהפרצה בדבריהם. ע"כ לא הפרט הוא העיקר כ"א הכלל, ומצד הכלל יש ערך נשגב גם אל כל הפרטים. ומצד ההשגחה העליונה שאינה עוזבת כל דבר פרטי קל וקטן כבר הוכנו תועלת ומקום של ערך גדול לכל הפרטים, גם להדברים הבאים מצד הכשלון והחלישות האנושית, ודילוגו עלי אהבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת, וערכה במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית, שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהן ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא יעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד', אשר ברא אלהים לעשות, לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינן באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבא לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר להשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע". וכשם שהתכלית העקרית היא ודאי שישובו בנ"א לההכרה האמיתית, "וימלא כבוד ד' את כל הארץ", שרק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים. אבל הדרכים שבהם יבא המין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת, כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה, וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות של ההבאת טובה לעולם, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ח

ההשגחה העליונה ענשה את האומה הישראלית בחורבן המרכז הלאומי, בנטילת נשמת האומה הכללית ע"י חורבן בית המקדש, שהוא גאון עוזם ומחמד עינם של ישראל. וכ"ז הוא לכלות פשע ולהתם חטאת, והיינו חטאת הציבור שנאחזה בכלל האומה עד שאין דרך לתקנה כ"א באבדן המרכז והקשר הלאומי. כי ע"י גלות ופירוד אפשר שיתוקן כל יחיד בפ"ע בדרכיו ומעשיו, ואח"כ בקיבוץ גליות יבנה מרכז חדש מלבבות צרופים ונפשות מזוקקות ע"י כור הברזל של הגלות...ע"כ הבתים הגדולים שתפסו מקום גדול בחיי האומה, ומפני חשיבותם הם ממשיכים עליהם כח של מרכז, וממילא המשמעת הלאומית, ועי"ז ג"כ הצביון הלאומי הישן מתנחל באותו צביון ממש שהיה בעת החוסן הלאומי, וממילא ממשיך עמו ג"כ את המגרעות הצפונות שעבורן גזרה ההשגחה האלהית לבלע את כל נאות יעקב. "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלא ד', זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלך ולא שמעו בתורתו". ע"כ מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

...ובודאי פועלת ג"כ התנועה הגדולה הזאת בכל עצמותו של הכוכב, כשחלק מגופו מתארך ומתמתח ע"י כח הפרעות שבמסלולים השמיימים, הנערכים מאל דיעות, המסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו, עד שהבעיתה והפרעת הסדר היא ודאי אחת מההכנות היותר נחוצות לבנינו ושכלולו, ע"פ עצה עמוקה של פלא יועץ ב"ה שכחו מלא עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

כשם שחיבורם של הכוחות המתנגדים וסותרים זא"ז פועל על הרגשתנו והבנתנו בהשכלת דעת יוצר כל המסדר כל בחכמתו מצד הערכים המוחשיים, כן עולים אנחנו מזה גם אל הערכים המוסריים ביחש ההנהגה הכללית והפרטית. שכיון שהחכמה העליונה וההשגחה המופלאת מטפלת באחדות כל היקום בכחותיו החומריים, על אחת כמה וכמה שיש שם אחדות נפלאה פועלת בהכחות הרוחניים, שמהם להנהגה תוצאות שמגעת ג"כ עד גורל האדם והמון רגשותיו ונטיותיו לטוב ולרע. והנה הדבר הנוגע ביותר להבנת האחדות וההשגחה האלהית באופן חודר, להעמדת מוסר הצדק האנושי ללכת באור ד', בדרך צדקה ומשרים כתורה וכמצוה והשכל וידוע, הוא הידיעה הברורה ע"ד כחות הרע שבמציאות. שהאדם מתחרד על פעולות של הכחות הנכונים להזיק והם אינם בעלי שכל ובחינה. הטבע עושה את מעשיו ומשפיע בשוה את חלק הרעות על כל המוכשר לקבלן, כטוב כחוטא. בזה דומים הם כחות הטבע ביחוסם אל ההפסד, כההיזק הנמשך מהעקרב, שמזיק בעוקצו מבלי התכוין, הארס קבוע בעוקצו החד והוא הולך ומניע אותו, ומי שיפגע על דרכו מוכשר לקבל עקיצה הוא נעקץ מבלי חשבון. אמנם לעומת זה ישנה מערכת של כחות רעים, שבהם יש תבונה ודעת, ואור ההשגחה האלהית מורגש בהם, הם נפגשים דוקא במי שראוי לכך לפי מוסרו הפחות, "פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו". זה החלק הוא הדומה ביחוסו לציור נהר דינור, כולו שריפה ומוכן לכלות ולהזיק, אמנם הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה נפלאה ומורגשת למעמיק ומסתכל. ובאשר לפי האמת, גם עומקם של הכחות הרעים המוכנים לחבל, שאפשר לדמות שהם עזובים ומוכנים לפעולה של שלילת חשבון ודעת כעוקצא דעקרבא, אבל גם הוא מנח בנהר דינור, גם הם נאחזים במשפט ישר ובשקול דעתו של אל דעות, "רוח סערה עושה דברו", ושרק משום זה החק של קשר הכחות והתאחדם, הטבעיים עם השכליים, רק דבר זה גורם שיש תרופה ותקנה לכל קלקול ותקלה, כי הוכנו כולם לתכלית הטוב היוצא. אבל לולא זה החק המאחד, מאן דהוה טרקא ליה עקרבא לא הוה חיי, לא הי' אפשר כלל להנצל מפגישת המקרים שע"פ חוקי הטבע הבלתי יודע ומרגיש. אבל העוקצא דעקרבא גם הוא בנהר דינור מנח, ונהר דינור הלא הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה, כדחז"ל: להיכן אזיל, על ראש רשעים, שנאמר "הנה סערת ד' חמה יצאה, וסער מתחולל על ראש רשעים יחול". אבל הצורך המביא שיהיו הכוחות הטבעיים פועלים בזעף ומדה גדושה ומרודפת כזאת מבלי שום הבחנה בעצמות פעולתם, והם יתרכבו עם הכחות החיוניים והשכליים, ורק בהרכבתם יצא סוד החיים במשקל המכוון והמשוער מפלא יועץ ית', זאת היא מדת ההנהגה העליונה, דרכי אלהים חיים, שעליהם אמר איוב "התקשר מעדנות כימה ומושכות כסיל תפתח", לדעת לעמקו את סוד החיים היוצא מהרכבה ממוזגת של כוחות שכ"א מונח בטבעו לפעול בשפע רב יותר מקיומו של עולם, וממילא הוא מביא בכחו הריסה וחורבן וכן השני, וע"י התחברם והתמזגם נמצא החיים וכל המונם נצבים לפנינו וקיימים ונהנים מזיו החיים. וזה יהיה לעדה לאיש חוקר לכל תכלית, כי יסורי הצדיקים מתגרת יד הכחות הטבעיים הבלתי מרגישים, שנראה כעוקצא דעקרבא, אינם עזובים ולא מקרים כ"א נמשכים מנהר דינור, שנמשך משום דעתיק יומין יתיב וספרין פתיחו, ומתוך שהכל הוא בחשבון ובדעת עליון, אנו מובטחים על הטובה השלמה והחסד הגמור שיהיה נשפע ע"י המון כל אלה ההרכבות, שעינינו הטרוטות לא יוכלו להביט אל עומק ערכם. "מה יקר חסדך אלהים".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ג

ההשקפות השכליות האמתיות לעצמן, מוצאות הן מקומן בכל ציורי המציאות, בין הנמצאים בין המוסכמים, כי גם עולם הרעיונות והציורים הולך במסיבותיו לכונן עולם מלא ע"פ עצת ד' שלעד תקום. הכח המוציא אל הפועל את ההויות הטבעיות, המורגשות והשכליות, בכח החיבור והציבור, ההכללה והעירוב של הכחות והפזורות, הרבים שבמציאות, בהשתתפו אל הכחות האדירים, שכ"א לעצמו הוא במדה רבה וגבורה וגדושה, יותר ממשא החיים במקום שהם מתרכזים, כצינה של כימה וכחמתו של כסיל, שבפני כ"א בפ"ע אין העולם יכול להתקיים...אלמא חסרא, הפעולה ניכרת ע"י חסרון והעדר וחלישות של הכחות, ובזה היא מסדרת ומערבת את העצמים הגדולים בכח, המפוזרים איש לעברו, להיות במערכה, ע"י החסרון מתחזיא כטרפא דטריף, ממזג ומערב. כי ההסתכלות האמתית תביננו בינה כי מה שנשכיל מכחות היצירה ועצת ד' בעולמו, נשכיל אל כח השביתה וההפסק, שבזה יבא על מכונו כל הסדר הנעלה, ואשר יאמר בלשון חכמים, יאמר, כי הצמצומים, החסרונות הם יגלו לעינינו הכהות כח אלוה נורא הוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

השגחת ה' דרך המהפכות הגשמיות והמוסריות

כאשר כל הדברים המתהוים בעולם, אפילו הענינים הקטנים, המה מקושרים אל כלל המציאות ומתקשרים אל תכלית רם ונשא בספר הכללי ספר ד', ומצטרפים כצירופן של אותיות הפרטיות אל בנין מערכת ספרים רוממה ונשגבה, על אחת כמה וכמה, הדברים הגדולים, וביותר הדברים שהם נראים כמכשולות בדרכי המציאות ומגרעות בבריאה, ודאי ראוי לדעת "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", כלומר המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה, כל אלה הדרכים המסובכים. הדברים היותר מחרידים את לבב המשקיף על התולדה, הוא מחזה רעש הארץ שלפעמים יהפך משורש עמים וגלילות ויעשה שמות רבות, ורבבות אדם ירדו שאול חיים, לפעמים. ומהפכה נוראה כזאת כשתזדמן תעשה רושם גדול בכל החברה האנושית, שהיא מתקשרת עדר אל עדר. להבין שורש החכמה בכללות, למה משמשות מהפכות נוראות כאלה, לא יתבאר לנו אלא כשנשכיל שיש צרכים רבים להעמיד על מכונו את המוסר הכללי. ויש ג"כ חסרונות רבים קבועים בחוק החברה האנושית שאי אפשר לה לקבל תיקון בעמידתה שוקטת על שמריה. ורק דעתו של אל דעות אשר לו נתכנו עלילות, היא המכרעת אימתי צריכה התרבות האנושית הכללית להעזר ע"י מהפכה גדולה, שעוקרת משורש חלק גדול של המין האנושי עם חיי חומרו ועמהם ג"כ מצב רוחו ומוסרו, כדי לבנות על שאיות חורבנם יסוד לשכלול של תיקון הראוי להצטרף אל התיקון האמיתי, שראוי לכסוף אליו בחק הכלל. אחד מהאותות, להתגלות של החסרונות הדבקים בכלל החברה האנושית, הוא באמת מצבן של ישראל. אומה זאת, שראוי היה לה לעמוד בפיסגת ההצלחה בין גויי הארץ, לפי חלקה במאור הרוחני ואור התורה והדעת ויסודי כל מעגל טוב שהשפיעה לעולם ע"י דעת ד' אחד, אם לא החסרונות הקבועים בכלל האנושיות, שעמהם לוקחת גם האומה עצמה ודאי את חלקה, היה הדבר מוכרח שישוב המצב לאיתנו הראוי ע"פ היושר האלהי וע"פ המדה ההגונה. עכ"פ שום אדם אינו יכול לומר, שהדבר ראוי שתהיה אומה כזאת בעלת יתרון רב נתונה במצב מורה ואיום המרגיז כל לב, ושאין זה חלי באבר חשוב מאברי האנושיות הכללית. וההתגלות של החסרון המוסרי המתראה לנו ע"י מצבם של ישראל המורה, הוא אות ג"כ על עוד המונים המונים של רעות וחסרונות קלוטים בעובי טבעה של האנושיות, עד שההנהגה האלהית מחייבת לדרך התיקון, גם מהפכות גדולות. ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובנימוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים. א"כ כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, יש כאן שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה. אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה, איך תתקשר עם התיקון הכללי, אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול. האי גוהא מאי הוא, סיבתו הרוחנית המוסרית ע"פ עצת ד' העליונה, מאי היא, איזו מטרה תחייב מהפכה נוראה, המאבדת ומורידה לטמיון חלק חמרי ורוחני מרכוש האנושיות הכללית. אמנם התשובה היא, המהפכה מתחייבת לרגלי עקירת חסרונות קלוטים ומוטבעים עמוק בגוף החברה, המתראה ממצב ישראל בעמים, הבלתי טבעי כלל מצד ההנהגה הישרה השכלית וההגיונית, כשהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אוה"ע. החסרון הכללי הזה מחייב להנחות תיקונו בכל האמצעים שבעולם וגורר עמו ג"כ הכרח של מהפכות, "נוע תנוע ארץ כשיכור וגו'", "והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה", המהפכות והירידות החמריות והרוחניות, הנה כשהן לעצמן נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והחומרי, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם". ע"כ הנה שתי דמעות, ואלה שתי הדמעות אמנם לא ישאירו רושם לעין האדם הרואה, כי הן נופלות לים הגדול, ורק מי שהוא כ"כ חכם שיודע לשער כמה טפות יש בים הוא יוכל להבחין את ערך שתי הדמעות שנוספו על הים הגדול, אבל העין הקצרה של רובי בנ"א לא תבחין כלל בדבר. אמנם הרושם קיים, ועובר לא רק בחלק אחד מהחברה ששם נעשתה המשמה, כ"א מסוף העולם ועד סופו, כי האנושיות כולה היא מחוברת בלולאות, והפעולות החלקיות עושות רושם חודר בכולן, וסופן לעשות את תפקידן. ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין באמת. והדחיה הנראית לעין היא שאין לנו חשבון גלוי איך גרמו המהפכות החומריות, כערכן של הזועות, מהפכות רוחניות. ועוד כשיבא הטוב ע"י מהפכה, צריכה המהפכה לגמור פעולתה להרוס, אבל ע"מ לבנות ולא לשלול ולא לחייב. א"כ צריך הפיכות רבות בחלקים רבים עד להקים דבר חדש ומבונה, וזה לא יוכל האדם לעשות, ע"כ לא לאנוש אנוש להשתמש בכלל זה לכלי מעשה. אמנם הדחיה היא אמיתית ביחש החזקת ההרס למעשה מוסרי בחק האדם, אבל ביחש ההגיוני לכלל ההנהגה האלהית המקפת רבבות דור, היא ודאי אמתית דגוהא גוהא עביד, מהפכה אחר מהפכה אע"פ שיש הפסק בנתים כי "לא ישוב חרון אף ד' עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו, באחרית הימים תתבוננו בה בינה", והאי דלא אודי ליה כי היכי דלא לטעו כו"ע בתריה בפועל וחק המוסר המעשי, שדעות כאלה הנה מחליאות את המין האנושי ומביאות רעות רבות לעולם. וכבר נוקשו רבים ונלכדו ע"י אלו הדרכים המסוכנים, ודומים המה אלה המהרסים השונאים את החיים כמו שהם ומנתקים את מוסדות הסדרים, לבעלי אוב הדורשים אל המתים ומניחים את החיים, אשר רק עם החיים וסדריהם ימצא האדם מקום להוציא אל הפועל כל טוב וצדק, ומה שהוא נוגע לסתרי ההנהגה העליונה, ע"י דרכים מופלאים שלרגלם ילך דבר ויצא רשף לפניהם, המה כבשי דרחמנא והמשפט לאלהים הוא. אבל האדם צריך לדרוש תמיד להתהלך לפני ד' בארצות החיים, ולהיות דבק בחוקות החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וראוי ומוכשר ביותר, למושגים כאלה המסוכנים להשתמש בהם שלא כראוי, הוא איש כאובא טמיא, בעל מדות פחותות ודורש תמיד במופלא, הוא ראוי לבקש בפועל דרכים של הרס ומהפכה, ולהתמך במושגים מוטעים ע"פ הנראה מתולדות ההנהגה האלהית הכללית, אשר בכלל לא לאדם דרכו. וביחוד כשיצאת מפי איש העלול להשחתה, ע"כ ביחוד מפני דאיהו כדיב מיליה כדיבין. שראוי להשתדל בכל עז להודיע את האמת המעשית כי היכא דלא לטעו כו"ע בתריה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ח

השקפה פרטית על חזיון הזועות, היא כי כחות היצירה שהם כחות הטבע הפועל, הם פועלים פעולתם לחולל ולהוליד, לשכלל ולהיטיב את היצירה ע"י ההתנגדות שבין הכחות. ולפעמים מזדמן שההתנגדות שבין שני כוחות פועלים ביצירה היא גדולה כ"כ עד שהתנגשותם גורמת זועות. אבל מטרת ההתנגשות הזאת היא בשביל הטובה הנצמחת לכלל המציאות אחרי השקטת המלחמה הטבעית, שיעשו הכחות המתגוששים שלום בעולם, להטיב תיקונו ושכלולו. ומאשר כל יצור הוא יציר כפיו של יוצר בראשית, א"כ כחות היצירה כפיו המה, והתגוששות שלהם היא ספיקת כפיו ז"ע גבי זו. וכמו שספיקת הכפים זע"ג זו מוציאה את הכעס הפנימי החוצה וגורמת רווח לרוח הפנימי שינוח, כן ההתגוששות של הכוחות הטבעיים. כוחות היצירה, כשהם נאבקים בבטן האדמה, כשהם יוצאים אל הפועל ע"י רעש ורעידת הארץ, גורם הדבר שמתכלה כחם המוכן להשחית ולחבל, שאלמלא יצאו אל הפועל במקום האחד המוכן לכך ע"פ ההשגחה העליונה והיו נעצרים עוד, היתה ההתלקחות מתרבה, והיה הדבר מגיע לחורבן עולם מלא. ע"כ היציאה אל הפועל היא ספיקת הכפים, המניחה את החמה ומביאה לידי שקט לימים הבאים. "משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ט

האנחה יוצאת מלבו של אדם אחרי שכבר קדמו לו המון רעיוני עצב גורמים להוציא אנחתו אל הפועל. וכל זמן שיש אפשרות בלבו של אדם לעצור אנחתו אינה יוצאת החוצה כ"א כשכבר נמלא לבו מיגון ומרירות נפש. כן הזועות הנה עצורות בבטן האדמה זמן רב ועצום, וכאשר נראה שיצאת זועה מן הכח אל הפועל, ידענו ברור שנתרקמה בתחתיות ארץ זה שנים רבות. ובהשגחת השם ית' המרחם על הארץ ועל הבריות הוכנו מאז סבות שעצרו את הרעש, עד שבא מועד ההכרח שיתגבר על כל המעצורים ויצא אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״מ

אם אמת הדבר שהסבה החזקה הטבעית אל הרעידה, א"א שלא תהי' התלקחות פנימית של כוחות עצומים מתגוששים בבטן הארץ, אבל להשלמת הדבר אל הפועל, צריך שיהיו משותפות לזה סבות חיצוניות ג"כ מהעולם החיצוני, מעמד התקופות וכוחות המושפעים מסיבובי הכוכבים במסלוליהם, וכוחות המלאים באוירו של עולם, מרוח וזרם ויתר כחות פוגשים שמעיקים על הכחות העצורים בבטן שאול בעמקי הארץ, שיצאו אל הפועל בכל זעפם. וכל שהדבר כולל יותר וצריך להזדמנות של סבות יותר מרובות, הוא מורה לנו על עוצם ההשגחה והדיוק שיש בדבר הגדול הזה, שנראה במראהו החיצוני כאילו הוא מקרה מרעיש בודד ביצירה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״א

כלפי הסבות הטבעיות המתחקרות בזה, שכבר אמרו רבנן הבנת הדבר בבעיטת הרקיע, המכונה בכלל עולם החיצוני בערך אל עצם הכדור הארצי, שבו תמצא הסבה הגלויה אל הרעידה. אמנם זהו דבר ברור, שאי אפשר שיצאו אל הפועל הסבות הטבעיות כ"א כשיהיו הסבות השכליות המתאימות אל ההשגחה הכללית נכונות לזה. ע"כ עיקר הדבר תלוי רק במעמד הסבות הרוחניות השכליות, שהן נתלות הרבה מאד במעמד המוסרי האנושי. והסבות השכליות יש להן יחושים אל הסבות הטבעיות כולם, להיות מזדמנות כפי הראוי למערכתם. וכבר ביאר הר"מ ז"ל במו"נ שיתוף רגל אל סיבה, כלומר עיקר דחיקות הסבות המחוללות מהפכה נוראה כזאת, אין ליחשה אל דרכים קבועים בטבע המת, שלא יתכן בהם השינוי מצד יחש החיים השכל והמוסר, אלא שהדברים תלויים בסבות העקריות שיש להן יחש אל מעמד השכל והמוסר ועל פיהם הן משתנות בפעולתן. והסבות העליונות הרוחניות שמתחת כסא הכבוד של ההנהגה האלהית השכלית, הנה נפגשות בשלשלת הבריאה לפעול על ההתועדות של הסבות השפלות שמוכנות בכחן מאז מעולם, אבל קשורות עם תנאים רבים שהם עולים שמים ויורדים תהומות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ט

הוצאת היצירה מן הכח אל הפועל ע"י הכחות הרבים והשונים, צריכה כח, דהיינו עצם סיבוב הפעולה אף כשאין שום כח מתנגד ומפריע, מ"מ כח רב צריך לפעולה רבת ערך. והידיעה היותר עליונה היא, כאשר נכיר את המון המפריעים העומדים על כל צעד, מכוחות הטבע עצמם בהפגשם זה בזה, שמבלעדי ההשגחה האלהית הנותנת קצב וגבול לכל כח לאמר: עד פה תבא, רק עד הגבול שיועיל לשכלול הבריאה ולא להרסה, כ"א במקום שההריסה היא צורך תיקון, והסתירה צורך בנין. היינו הגבורה, התגברות הכח הבונה והמחולל על הכח המהרס והמחריב, בגזרת יוצר כל ב"ה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

...אמנם לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים יבאו ליקח מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת השם יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכים להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

השגחת ה' על הכנת האדם לקבל תורה ומוסר

ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות, פועלות צדקות ועז, היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם...ואנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט, ע"כ חלילה לנו מתת את הפגישה המוסרית עם החק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה. אבל הסבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהפרד מעט משרירות לב היותר קשה, היא הרכת הלב הבאה ע"י המקרים החיצוניים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם [מ]היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסריים, כי גם (ל)ענין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות.