מצוות

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

טעם שעדיף לעשות מצוה בדבר שכבר נעשתה בו מצוה

ע"כ הורו כי הנושא שכבר נעשתה בו מצוה אחת, והותחלה השלמות להיות נקבעת בו, יתעבד בי' מצוה אחריתי, להוסיף שלימות רבה כפי שיוכל לקבל ולא להיות משים עין רק להרבות עוד נושא אחר שלא קבל כלל שלמות של מצוה להשלימו, כי השלמת המושלם במקצת קודמת להתחלת השלמה בשאינו מושלם כל עיקר. והוא כלל גדול ג"כ בכל חכמה ומלאכה, כי שלימות העולם בכללו תבא מריבוי בקיאים כ"א במקצע מיוחד בתכלית המעלה, ולא ממי שסופג הכל רק בדרך שטחי, כי ההשלמה דאיכות גדולה היא בערכה על ההשלמה דכמות. ויש בזה ג"כ הערה, ששלימות המצות תחול על כל המציאות כולה, ע"כ זה הנושא שבו נעשית המצוה זכה בחלק אחד מהטוב שימשך ע"י לכלל המציאות וקנה יתרון בזה עד שראוי להכירו באיזו מעלה מנושא אחר. ומובן הדבר בהשקפה רחבה על תכלית המוסר והצדק היוצא[ת] מכללות עבודת ד' שתרומם את האדם לתכליתו, וע"י האדם תתרומם כל המציאות כולה. כי ירומם את הבע"ח משפלותם ע"י כח הדעת והצדק הנשפע עליו מאור ד', וכל פעול שבעולם יהי' משמש לתכלית המעלה שעבורה נוצר. וכדי להרשים ההשקפה השלמה הזאת שהאדם צריך להביט על כל חלק מהמציאות בעין יפה וטובה, ולהרגיש עצמו מחויב לפעול עבור כולם הטוב והחסד לכל נושא כפי ערכו, ולכבד בעיניו את כל הבריות, באשר הם יצורי ד' ובודאי לשם תכלית נעלה נבראו מטובו, ע"כ יביט על כל נושא של דבר טוב כזוכה בחלק טוב, שיש להתנהג עמו במשפט צדק שלא לגזול חק כבודו. וזה ירשים באדם חק היושר והמשפט בתכלית המעלה, עד שישא ק"ו פנימי בנפשו כמה הדבר מעוות לעשק חק איש רעהו, שיש בו דעה והשלמה מורגשת ונברא בצלם אלהים. ולהרשים ג"כ שאין הפעולות הטובות דברים עוברים שאין מניחים רשומם אחרי עבור שעת פעולתם, כ"א גוררים הם אחריהם ברכה ואושר גם לעתים הבאות. ע"כ הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא פעם אחת, ראוי להוקיר הפעולה העוברת ולהתבונן כי שרשי' הניחה להיטיב ולהשכיל, ע"כ לתעביד ביה מצוה אחריתי.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ו

קצת משמע שלדעת הרב דין הקדמת מאכל לבהמה הוא גם ביחס לפועל, וראה רמב"ם סוף הל' עבדים, וספר חסידים ס' תקלא הוסיף גם חיה, ואולי לכן הרב מדגיש כאן שזה דין דרבנן, שאין זו גזירת הכתוב ביחס לבהמה בלבד, ולכן כלולים כל הטעמים שהרב מנה

מלבד ההערה להכרת חובת הדאגה לשלום כל הבריות כולם במעלה היותר גבוהה שיש בהדרכה זו הקדושה, עוד היא חובה של משפט, באשר ע"י הבהמה יוציא האדם לחם מן הארץ "ורב תבואות בכח שור", א"כ הרי הפועל ראוי להיות נהנה בראשונה מיגיעו. ולהורות כי האדם צריך לא לבד מטעם מדת הרחמים, שלא לעשוק את הבע"ח, כ"א מצד מדת המשפט של הכרת טובה, כי מבלעדי הבע"ח לא ישיג האדם את צרכיו המוכרחים, ע"כ בהיותו מוכרח ומחוייב להקדים את מאכל בהמתו למאכלו, יתרומם לדעת כי לא רק חסידות ונדבה היא חובת דאגתו על בע"ח כ"א חובת יושר וצדק ומשפט...ע"כ בזאת התכונה של מצות חכמים זאת הרמוזה ג"כ במקרא מלא, ימצא גם נדיבות נפש ועז משפט והתרוממות האדם אל הוד החכמה והמעלה האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

ובלחמה של תורה, הלחם ימשל לחלק ההלכה, ואם יגדיל תורה ויאדיר, לעולם יאכל מלח, השומר היראה והאמונה, הידיעה הפשוטה שמחייבת את כל המון הדרישה המעשית, לא יהי' ניזוק לבא למדות רעות ושכחת התכלית של חכמה. ואחר כל השתי', במעייני האגדה שנמשלה למים, בהרבות הרעיונות, ישתה מים, הרגש הנפשי שמרומם את האדם בטבע הנפש הזכה לכסוף לאור ד'. כשילמוד לחתם תעודה ביסודי הדברים ועקרם לא יזיקוהו הענפים בהתפשטם מאד, כי יכיר איך הם יוצאים מן המקור והם שבים אליו. אז יועילוהו לרוממו מהמעלה הפשוטה אל מעלה רמה הראויה לאיש חכם והוגה דעת, וירים קרן ביראת ד' וכל טוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

היום הוא מיוחד יותר לפעולות מתחדשות ממעשה האדם, ע"כ אין ההרחקה מהטבע מזקת כ"כ כ"א ברשימה קלה שמודיעה סימן לפרעות העיכול הטבעי. ובלילה שהאדם ראוי שיהי' נמצא בו במצב טבעי יותר, ע"כ הוא זמן השינה שהיא מצב טבעי גמור, תגדל הסכנה. ובחלק המזון הרוחני תמצא ג"כ דוגמתו, כי המתרחק מהמקור הפשוט בתורה ויראת ד' תתקלקל מוסריותו, אמנם בהיותו ער בשכלו ובלבבו נטי' לרוממות ומעשים טובים, שאז הוא יום לגבי הנפש וכוחותיה, לא תגדל הסכנה ע"י ההרחקה מהמקור הטבעי, מ"מ שמץ קלקול ימצא ורושם של פריעת מוסר בתכונות הנפש לא ימלט מלהיות בא ע"י הריחוק מההדרכה המקורית לגמרי בתורה וחכמה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״א

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה, שהוא בא מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא, דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים. ע"כ רק לפרקים ראוי להשתמש באורח מוסר הנעלה הלזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ה

(ומזה) [ובזה] יש מקום לומר שיש הבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנים, ש(ברכת) המצות הן עצמן הן מעשים הישרים (שמורה) [שמורים] מלכותו ית', ע'כ צריך להזכיר רק שמו הגדול, שהקפידא של המעשים היא למען שמו. אבל בברכת הנהנים יש קפידא עצמית לשם וגם למלכות. אמנם שלא לחלק בברכות שהיא מדה, כדכתבו הפוסקים לענין נטילת ידים ועוד כמה דוגמאות, וכה"ג בברכה על הטבילה לפי דרכינו, שלאו דוקא טבילת גר היא אחר עשייתן כ"א כל הטבילות, כדי שלא לחלק ראוי לתקן שם וגם מלכות בכולן גם בברכת המצות. ע"כ אמר אביי רק כותי' דרב מסתברא, דאין ראי' גמורה מברכות המצות דמשנתינו שבה העיקר היא הזכרת השם ית', אבל המלכות מוזכרת היא בעצמה, מכיון שמשתדל האדם במצות הרי הוא מורה הודאתו על הקפדת המעשים שהוא יסוד המלכות, ע"כ אינה כ"א סיוע של מסתברא.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

משמעות פרטי המצוות. קיום מצות יישוב הארץ לשמה, ומעלתה גם כשהיא ממניעים לאומיים. מצוות התלויות בארץ

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה, שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה[ם] וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ, בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר. ולמדנו מכאן, כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק, אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק, אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב, וכמו שאמרו חז"ל על עמרי שזכה למלכות בשביל שהוסיף עיר אחת בא"י, אע"פ שהיתה כונתו ודאי חומרית. ויש לנו לימוד, שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבא ג"כ חיזוק להכוחות הרוחניים. ע"כ אמר להם זה שני לארץ, אע"פ שהוא שני לארץ במדרגה השני', מ"מ הוא קדום לחמישי לארץ [ש]במדרגה הראשונה, לענין הרושם שאנו צריכים לעשות עלינו בחבת הארץ, אע"פ שהוא בעל נפש שפלה נגד הראשון, מ"מ פעולותיו הגשמיות מתקרבות למטרה רמה, ע"כ מתוך החוזק החומרי יבא חוזק נפשי רוחני. ע"כ אמרו לו כהלכה וכענין: מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, מי יתן לנו חוזק גופני וכח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחנית גדולה כמדתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ד', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב

באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה...להורות על הדעה הזאת בכללה באה ההלכה של החיוב לזמן, שהוא מורה שיש יתרון בקיבוץ על האכילה, בהסבה. ההסבה היא דרך חירות, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. והכונה, הבן חורין מעבדות התאוות שלבו ברשותו להיות נמשך אחרי השכל הצדק והיושר, הכל כתורה וכמצוה, לאיש כזה יאתה הסבה בשעת אכילתו, שהיא עת התגברות השיעבוד הבהמי.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה

הידורים והנהגות של תלמידי חכמים משפיעים על כל האומה להיות לפחות כעיקר הדין

הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו. ע"כ באשר מעמד הבושה נערך תמיד לפי סדרי הכבוד והקפידא המתחילים במעמדם הרם אצל שלמי בנ"א החכמים ואנשי השם, וע"פ ההדרגה נשארת עכ"פ גם בפחותי מעלה כשיעור הראוי לקיומו של עולם. למשל, הסלסול ודרכי הכבוד שנוהגים אנשי מעלה בעצמם בלבושיהן ובמנהגיהם, גורמים עכ"פ להבליט שגם שאר ההמון, אם כי ירגיש שלא לו הצדקה להשתמש בדרך כבוד מנומס ומהודר כזה, מ"מ פועל הדבר שעכ"פ לא ימהר כ"כ להיות בוזה דרכיו עד קצה האחרון, ויהי' בו עכ"פ איזה רגש של כבוד אנושי שלא להתנהג כבהמה בארחות חייו. אמנם בנפול צד הסלסול ומדת הבושה הראוי' לשלמי המעלה, תרד בירידתה מדרגה אחר מדרגה עד שיתרוקן מלב ההמון כל רגש כבוד אנושי, ואז נכונו כל תוצאות רעות לצאת בזעף, כשלא ידע עול גם בושת. ע"כ ת"ח ראוי להיות מתיחס אל הבושה במדה זו שלא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו. ע"כ רב חסדא דמיירי בת"ח, לא נקט הטעם השנוי לקמן בברייתא "לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו", שזה מתיחס אל צד החשד שיש בזה, ונוהג בכל אדם באיזה אופן. אמנם מצד עצמותן של דברים שהוא נאות לת"ח, הדבר מוגדר בעצמו מצד הפעולה הרשמית שמוכרחת לצאת ע"י ויתור מוסרי של רגש הבושה והצניעות מצד ראשי העם, החייבים לבנות בנינו של המוסר וארחות היושר בעולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

מעלת דקדוק המצוות. מעלת מעשה המצוות, ומעלת כוונתן

ושרשי אלה הדברים שבין הסגולה והידיעה תלויים ביתרון שבין הכונה השלימה אל המעשה. והדבר נוגע בין מוסד ההשלמה הפרטית לההשלמה הלאומית. כי ההשלמה הפרטית תעלה ביתרון הכונה, וגעגועי נפש האדם השלם לאהבת יוצרו ית' הם דרכי השלימות הפרטית, וההוספה בכל המגיע לבא לזה הוא יתרון גדול. אמנם ההשלמה הלאומית תבנה ותכונן ביותר בחיזוק המעשים ודיוקם. ובאשר צריך לעולם לחזק אמץ ב' הענינים, כי בשקע האדם עצמו רק בענינו הפרטי, יקטן ערכו ולא תבא ממנו התכלית המעולה שבאה רק מכלל הציבור. ובהיות האדם משקיף רק על יסוד הציבור לא יוכל להרגיש את תוכן פעולותיו והנהגתו המוסרית הפרטית עד כמה יקרה ונכבדה היא. ובאמת בשפל ערך השלימות הפרטית גם אוצר הכלל הלא יחרב וייבש, כי אין הכלל כ"א קיבוץ פרטים ברב יתרון. ומה מכוון הוא הדין במצות צריכות כונה, שלמדונו הפוסקים ז"ל שמצות דרבנן אין צריכות כונה ודאורייתא צריכות כונה. כי יסוד חיוב שמירת דברי סופרים בנוי בעקרו על שלימות הכללי[ת], הנמשכת בהנהגה מיוסדת ע"פ גדולי העם וחכמי התורה האמיתיים, עיני ישראל. ע"כ זקן ממרא קיי"ל דאין מוחלין לו גם אם רצו ב"ד, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ע"כ הדבר נמשך אחר עקרו, שיסודו המעשה שהוא הניכר ברב עם. אמנם חיובי התורה המה כוללים אושר הכללי עם הפרטי. ע"כ אף שמצד ההשלמה הכללית עשה מצוה עכ"פ במעשהו, אבל לא השלים עדנה נפשו הפרטית כיון שלבו ריק מכונה נכונה. ומכוונים דברי הכתוב "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני [...] לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו' ", בהיותם סמוכים על המוסד הכללי לא יחושו להשלמה הפרטית לכוין לבבם לעבודת ד', אמר אמנם מוסד הכללי ג"כ תלוי הוא בהשלמה הפרטית, וכי ידל מעינו הפרטי גם הכללי לא יהי' ולא ימצא. ע"כ כדי להורות ע"ז יהי' העונש אבדת חכמת החכמים, שזה הוא מעוז הכלל ויסודו, וברבות ההשלמה הפרטית יהיו המצויינים ברוכים ברב מעלה של חכמה ודעת האלהים, ע"כ יוכלו להגדיל אושר הכלל בפאר ומעלה רוממה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י׳

מצוות האדם הפרטי, וערך מצוה דרבים

שלימות האדם בנפשו ומדותיו, שמהן תוצאות לכל מיני השלימות הפרטית, תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים מרכז חייו רק ענינו הפרטי, כ"א עניני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו. וזה ימצא ביחוד בהיות נכסיו קרובים לעיר, שאמנם צריך שיהי' איתן במצבו הפרטי שיהי' בעל נכסים, כנכסים גשמיים כן נכסים רוחניים במעשים טובים ומדות טובות ודעת ויראת ד'. אמנם עם כולם יהי' קרוב לעיר, קרוב לחיי הציבור, ומוכן לעזרתם בכל עת שיוכל להתעלות ממצבו הפרטי אל המצב הציבורי. ועל זה היסוד בנוי גודל ערך מצוה דרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב

ועם זה יורה ג"כ שכבוד התורה אינו נפרד מהבנתה, שאחד מדרכי ההבנה הכוללים הוא שיבין חקר כבודה של תורה, ואם יבין צורת הענינים בדבר שפתים ואפילו בציור שבלב ואינו מבין ערך רוממות כבודם, אינו יודע ומכיר את התורה כלל. ע"כ לא יוכל להיות כבוד התורה נתון כ"א באופן הראוי להבנתה בתכלית הכשרון, ועם זה יבין האדם שאינו יוצא יד"ח, לא בכבוד תורה ולא בכבוד שום דבר שבקדושה, ואפי' כבוד המקדש, כ"א בהיותו ממלא את כל דרכי השלימות שמצדם הוקבע מרכז המקום המקודש הראוי לכבוד. ורוב אדם יחשוב לצאת ידי חובתו בנתינת כבוד לדברים ששם ד' נקרא עליהם, כמו לפאר בתי כנסיות ברמה וחוקי ד' לא ישמרו בתוכם, ומה יתרון לכבוד כזה הנתון בידים מזוהמות, ומקום הכבוד באמת הוא כעטרה לכל המעלות הרמות, לבססן ולרומם הכרת ערכן באמת, "יעלזו חסידים בכבוד".

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

עיקר קיומן דווקא בארץ ישראל

מפני שיש לארץ ישראל היתרון שאוירה מחכים, כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהי' ניכרת לאמתתה רק בא"י, מפני ששם היא ראוי' להתקיים כצורתה בכל פרטי'. אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצות הוא רק בערך ציונים, כדחז"ל בספרי ודברי הרמב"ן בזה, שיסודה של תורה הוא בא"י. והנה יש יתרון בחכמה בכמות, דהיינו מי שלמד יותר, ואפי' חוץ לבקיאות גם בפלפול וסברא יש ג"כ ערך של כמות, הדברים שאפשר לאמרם בפה ולשון בדרכה של תורה וזה אינו תלוי במקום. אמנם ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

הגישה לתכלית המצוות משפיעה על הדקדוק בהן. ההבדל בין העובדים את ה' מתוך כלליות לעובדים עבודת ה' פרטית, וההשפעה שעלולה להיות מתוך כך על דקדוק המצוות

תכלית התורה היא כפולה, השלימות הפרטית של עבודת ד' של כל יחיד ויחיד, בין מיראת ד' באיזה מין ממיני היראה שתהי', יראת העונש או יראת הרוממות, או מצד אהבת ד' וגעגועי הנפש בכללה אל אביה שבשמים, שמוציא מן הכח אל הפועל בכל מין עבודת ד' שתשיג ידו, בין בדברים מחוייבים ע"פ התורה, בין בהנהגות ומוסרים מוסכמים לעצמו ע"פ שכלו והדרכתו בכונתו לשמים. ועוד יתרון עקרי יש לישראל מורשה קהלת יעקב, והוא התכלית הלאומית שיש בכלל התורה והמצות, שהן בכללן מחזקות את האגד הלאומי ומוסיפות עצמה בסגולות הלאומיות. ויען שלאומיותם של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי ד', ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות. אמנם בענין הדקדוק הפרטי, לדקדק הרבה בדקדוקי מצות, יש הפרש בין אלה ב' התכליות. מי שאינו מכיר התכלית הלאומית לא יוכל להבין מושג כללי לכללות התורה והעבודה. ע"כ רק מצד אמונה ויראה, וע"פ רוב יראת העונש, ישקיף על המצות, כי בלא הבנה עקרית בעומקה של תורה שבנויה ע"פ יסוד כנסת ישראל בכללה לא יוכל לעלות למדע מבורר לדעת את ד' ולעבדו באהבת אמת, ע"כ לא יכיר שום הבדל בין עיקר מצוה לדקדוק רחוק. כי כולם תכלית אחת היא למי שאינו יודע דרך התכלית הכללית, ואם אמנם הדרך כשהוא לעצמו הוא טוב מאד, דבאמת גם ע"י ההבנה הכפולה של השלימות הפרטית ושלימות הלאומיות דכנסת ישראל בכלל, יש יתרון רב לכל דקדוק ודקדוק קל שנכנס לאוצר הכללי ומתלקט לחשבון גדול של אושר וגדולה כללית, מ"מ לזה צריך השקפה יותר ברורה. אבל מי שלא עלה בתכלית המעלה, לפעמים ע"י היתרון יולד איזה חסרון, שמתוך שמבין התכלית הכללית, יוכל ל[ה]עלות על דעתו כי [ת]ימצא התכלית רק בכלל המצוה, והפרטים הם בכלל מלואים ושומרים שלא תזנח תכלית המצוה, כי הדקדוקים שומרים את משמרת הכלל, ע"כ יש הבדל ברעיון הישראלי בין כללות המצוה לדקדוקיה. והנה הכותים אינם מכירים כלל לאומיותם של ישראל, כי עוד כצר נחשבו לכלל האומה מצד לאומיותה, והשתתפם בתורה אינו כ"א מצד רצונם לזכות בשכרה, או הכרת האמת למצויינים שבהם. ומדוייקים דברי חז"ל, שגם המעלה את הכותים ונותן להם יתרון שאינם גרי אריות, אומר שהם "גרי אמת", ואינו כלשון המורגל להם ז"ל בכל מקום על הגרים "גרי צדק". והיינו שצדק נקראת כנסת ישראל, שיסודה להביא צדק העולמים לכלל המין האנושי. ומי שאין לו יד ושם באלהי ישראל, אע"פ שמכיר הוד התורה מצד צד האמת שבה לעצמה, נוכל לקרותו גר אמת ולא גר צדק. ע"כ כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה, ביחוד רק במאי דכתיב באורייתא, כי יסוד תורה שבע"פ הוא ביחוד מצד התכלית העליונה של הכסא, שהיא התכלית הלאומית שצריך שיהי' המרכז חזק מאד, וערבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שבהם מבוארת התכלית הכללית בגילוי ברור. אמנם יש ג"כ בכלל הדקדוקים, דקדוקים של תפלות, שיוכלו להולד מאין דרך להבחין בין עקר לטפל, וביותר שאין דרך להגביר מדת הצדק ע"י העבודה כ"א בההבנה הברורה של התכלית הכללית, שעל ידה האדם מוצא את עצמו עוסק בצרכי ציבור הכלליים וגומל חסד עם אומתו ועם כל העולם כולו. איזהו חסיד המתחסד עם קונו ועם קן דילי' מקום שממנו שאב כל אשרו והפרחתו, דהיינו אומתו. ע"כ רק ההבנה האמתית תיישר את דעת האדם לכונן אשוריו במעגל הטוב והישר, להיות זהיר בכל דבר בדעת ותבונה ולערוך ערך לכל דבר כערכו, ולהשמר ג"כ מהפרזה בדקדוקים כאלה שאין רוח חכמים נוחה מהם, ומביא ג"כ לשקוד על דלתי תורה כדי שיוכל להכיר ההבדל הראוי בין עיקר וטפל ולדעת מי נדחה מפני מי. מה שאין כל אלו המדות היקרות נמשכות בהדרך המצומצם הפרטי, שאין זו מדת תורת ד' התמימה, שהיא מורשה קהלת יעקב, הגוי כולו. ואחרית תקלה זו של ביטול ההערה הרוממה הלאומית מביאה ג"כ לעבודה זרה, כי בהיות שכל האדם משוטט לתן טעמים למצות, ולא ימצא באמת רק בהכנסו דרך השער אשר לד' שהיא שערי צדק של כנסת ישראל, ממילא ישגה לתלות דמיוני שוא ובוקי סריקי של הבלי ע"ז או קרוב לה בתורת אמת. וזהו שהביאה להכותים סופם שמצאו דמות יונה להם בראש הר גריזים. תחת ירושלים, שהיא מקדש מלך ויסוד הלאומית, בחרו בהר גריזים להורות על תכלית הפרטית לזכות רק בברכות, שע"פ רוב לא תתרומם נפש האדם בזה יותר מהשער הנמוך של עבודה ע"מ לקבל פרס. והיא דמות יונה שכנס"י אמנם נמשלת ליונה שמצות מגינות עלי', והמצות כולן הנה לתכלית העליונה של הצורה הרוחנית של עבודת ד' המיוחדת לישראל, שאין בזה שום הגשמה חלילה, הם, בערכם המצות לא לשם הדעה האמתית הזאת כ"א לתכלית הפרטית של ברכות המכוונות להר גריזים, לא יוכלו להנצל מהגשמה ומצאו להם דמות יונה, שאמנם אינה מחלפת בת זוגה באחר, אבל חשבו רק בעבור הפרטיות של מציאות הברכות. אשר "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא", ו"ד' (אלהים) יתן אמר המבשרות צבא רב", שאמרו ע"ז חז"ל שכל דיבור ודיבור נחלק לשבעים לשון, שהוכן בו פתח תקוה לכל האדם אשר ע"פ האדמה. וע"ז אמר "אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ".

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

נאמנות האדם לקיום המצוות וחובת הדקדוק בהן. תלמידי חכמים בונים את העולם בחיבור המוסרים הכלליים עם קיום פרטי המעשים, ומי שמתרכז במוסר הכללי אינו נכנס בגדר ת"ח הבונה את העולם

לבד ההערות הכלליות שמרוממות את האדם בכללו, שישים מגמתו להצד המעולה שבחיים שהוא צד השכלי שבו, בין מצד הרגש בין מצד האמונה בכלל, אע"פ שרחוק הוא מהרגיש ככה בעצם טבעו, שהנה כלולות באכילת חולין בטהרה ועישור מעשרות כראוי המנויים לעיל בברייתא הקודמת, עוד נצטיינו נקודות כלליות, ולפעמים פרטיות שמהן מסתבבים ענינים כוללים בכל דרכי המוסר הישראלי והאנושי, שאם יהיו לקנין לאדם יהיו מגן בעדו שלא יפול ברוחו ממעלתו הכולל(ו)ת, וימצא לבבו ישר ונאמן עם תורת השם יתברך וכל דבר חק ומשפט כתורה וכמצוה יהי' קרוב ללבבו...אמנם עם חוזק הרעיון בבטחונו וחיזוקו, צריך האיש הישראלי לחוק בלבבו איך שהמוסרים הכלליים כולם מקושרים הם בצאתם לפעלם בתנאים מוכרחים עם כל מעשי המצות ודקדוקיהם, ומכל נימה ונימה של דקדוק מצוה יב(ו)נה בנין המוסר הישראלי לאות ולמופת לדעת את ד' באמת, ולקנות בפועל את כל התכונות הישראליות לעד לעולם, וע"ז באה מצות ציצית בכנפי הבגדים. הבגד עצמו הוא חיצוני לאדם, וכמה רחוק הוא הכנף ויותר רחוקה היא הציצית, שאפשר לה ג"כ להיות נגררת ע"ג כסתות, ומ"מ היא כוללת את זכרון כל המצות למנינן בדיוק פרטי, והיא מקשרת האגד של עמודו של עולם הבנוי מדעת ומעשה ודיוק היושר בפלס נכון. וכל זמן שלא תהי' קנוי' בלב האדם בישראל זאת הדעת, אף אם יבאו בלבבו מדעים מוסריים כלליים עוד לא יוכל להיות נבנה בבנין קיים לעזור בבית ישראל, כמשפט ת"ח שהם בוני הבית "א"ת בניך אלא בוניך". נמצא שאל חידוש הרעיון ותוקפו צריך קישורו אל הפרטים המעשיים כולם...אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

כשכל עם ישראל יתקן את מידותיו דין העבדות יהיה מעמודי העולם ויישובו. כשהאנושות כולה תתעלה, לא יהיה צורך במציאות בדין עבד כנעני

יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו, קודם שתבא התעודה היותר מאושרת שתמלא הארץ דעה את ד' באופן היותר גבוה, כי אז בההפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' וכולם יהיו נלוים אל ד' כעמו בית ישראל, הלא לא ימצא במציאות דין עבד כנעני.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ד

יסוד היתרון של מצוה דרבים אינו רק מפני הכפל העוסקים במצוה, כ"א גם תכונת מצוה דרבים היא מקבלת נגד התקוה של שלימות כל הכלל של הנבראים, ומצות היחידיות הן מקבילות לעומת השלימות הפרטית. ע"כ בהיות מצוה דרבים מכוונת נגד שלימות כלל האנושיות ג"כ, היא רומזת ג"כ אל הזמן המאושר לעתיד לבא, שאז לא יהי' עוד באדם איש רע ומשחת שיהי' צריך שמירה למוסרו מפני רע תכונתו ע"י אדנות של אחרים עליו...ועבדים כאלה שיהי' שחרורם לפעמים ג"כ טובה כללית, כי בעת המאושרת יהי' כל מי שתגיע לו השלימות עוסק לאשר את כל יתר הנבראים, תהי' תכונת מצוה דרבים נמצאת באופנים רבים ושונים, ע"כ נאה השחרור במקום מצוה דרבים. גם זה יובן שיסוד העבדות ראוי למי שאין עיניו ולבו כ"א אל אהבת עצמו, אבל מי שכבר רמה נפשו עד שמכיר באמת הצלחתו, ע"י מה שיאשר ויצליח את הרבים, הוא אינו ראוי בשום אופן להיות עבד. ע"כ איסור השחרור אינו נמשך כ"א עד מקום מצוה דרבים, שאז אין ערובה על תכונת העבדות המונחת בעבד בטבע, וכשישתחרר תוכל ג"כ תקלה לצאת על ידו או ע"י זרעו. כי יש מי שנשתלם בהדרכתו החיצונה ומ"מ אינו שלם בפנימיותו, אבל מי שערגה נפשו לזכות את הרבים הוא כבר ראוי להיות בן חורין.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

שתי דרכים להכרת ערך קיום המצוות

הנטי' הטבעית לדעת-אלקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות דרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלהית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש. ובאשר שישנם חכמים שמגמתם בדעת האלהים היא ע"פ הדברים המשוערים והמוגבלים, כמו ע"י בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו ית'. וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל ית' בהשערה פנימית בהגיון נעלה. ובזה אינם מצומצמים אל פרטי נתיבות דברים קצובים ומוגבלים, ויותר ממה שיש לדבר בפה ולשון הם מרגישים בהגיון לבבם, ומרוממות ההגיון הפנימי מכירים ג"כ ההכרח שמחייב את ההשלמה האנושית לבא ע"י השיעבוד לדרישה ולקיום של כל הדברים המוגבלים, מחכמה ודרישת התורה ופרטיה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ח

יסוד עבודת ה' בדקדוק המצוות ובכבוד תלמידי חכמים

ישנם אנשים שלא הושחתו לגמרי בדיעותיהם עד שיהיו רחוקים ג"כ מציור הנשגב של חיוב עבודת השם ית', אלא שרגש ההשתעבדות ורחשי הלב לעבודת ד' מורגשים בלבבם, אבל לא ידעו ולא יכירו כי אין דרך לקיום יסוד העבודה כ"א ע"י קיום התורה לפרטיה, ועי"ז מוכרחים ג"כ להיות מחזיק ידי ת"ח ומרוממם, ונמשך אחרי הוראותיהם ומאמין לדברי קדשם, אלא שהם סבורים שרק ע"י רגשי לבבם האמונים לפי דעתם על דרך ההכנעה ורגש הכבוד והאהבה לאדון כל ית' יצאו ידי חובתם. ומזאת הדעת המקולקלת תבא הכפירה המגונה בתורה שבע"פ בכלל, ובערך כבוד וצורך חכמי תורה בפרט, אמנם סוף כל סוף ירגישו כי בהפג תורה יפוג מכלל העם לאט לאט ג"כ הרגש הטהור, שמביא את כל בעל נפש עדינה להיות מכיר קשר ויחש בינו לבין קונו. וינאי מלכא הי' מזו הדעת משעה שנצנצה בו מינות, שאמר שדיה לתורה שתהי' כרוכה ומונחת בקרן זוית. אמנם מדקטל לרבנן כ"כ ירד המוסר ורגש היראה ועבודת ד' בכלל, עד שאפי' הרגש הנכון שראוי לכל איש אשר לב בשר לו, להרגיש חובת הכרת הטובה להשם יתברך, ולהזהר בברכת המזון גם זאת ירד פלאים, ולא הוה להו אינש לברוכי להו, עד אשר הוכרח(ו) לקבל עצה, להשיב נפשו הסוערה לרגש הדתי בכללו, ע"י ברכת המזון עכ"פ.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ט

סיבת אי ההקפדה במצוות

חסרון הידיעה בהכרח דיוק שמירת התורה והמצות בא לרגלי חסרון ההכרה של ערך התורה בהחיים. כי הדעה ההמונית תוכל לטעות שיסוד החיים הוא החיים של אכילה ושתי' ותענוגות בנ"א, אמנם כסעיף אחד מוכרח הוא החלק של עבודת ד', ע"כ לא יכירו הכרח לבאר כל דבר בפרטיות ודיוק נכון, ומזה בא ג"כ חסרון ההכרה בערך כבוד התורה. אבל באמת הלא רק עם התורה נמצא את החיים האמתים, והתורה ראויה להיות מלאה בכל החיים כולם, שחקי תורת ד' התמימה הם חוקי החיים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וממילא אין ערוך להכרח כבוד הראוי לתורה שכל כבוד החיים רק [ממנה] נמצא ומבלעדה אין לנו חיים באמת. ע"כ ינאי בחשבו את עבודת ד' וחלק התורה בחיים כערך איזה ענף פרטי, שיש בו עכ"פ צורך, אבל הלא לפי זה אין לדמותו כלל לכבוד המלכות הכולל מוסד חיי הלאום כולו. ע"כ בא רשב"ש ללמדו שאין הדבר כן, שיסוד החיים הוא התורה, ואין דרכינו להפריש את התורה מן החיים, עד שנברך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו, כאילו המברך שהוא העוסק בעבודת ד' אין לו חלק מצד עבודתו וסידור התורי בעצם החיים בכללם, ע"כ ראוי להחזיק טובה למכבדו כאלו עושה דבר שאפשר לאומה לעמוד מבלעדיו. ע"כ ביאר לו שהכבוד הוא מחובר עם התורה, והגיון התורה מרומם את האדם בכללו מצד שהיא מסדרת את כל אורח החיים, ועל פי התורה ורק על פיה נמצא את הצד המכובד של החיים, וממילא צריכה להיות עבודת ד' נמזגת עם החיים, לא עומדת בפ"ע. ע"כ לא נברך כעומד מן החוץ ובא רק למלא את הסעיף החסר בציורים הרבים של החיים, כ"א כחלק מחיים הכלליים שכולם צריכים להיות מונהגים רק ע"פ דרכה של תורה, נהנה גם הוא מהסעודה במאי דשתי' לההיא כסא, להראות הכרח (ה)התערבות התורה עם החיים, כדי לישרם כולם ע"פ דרך החיים האמיתים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל׳

חובת דקדוק המצוות

שתי השקפות צריכות להתמלאות במראה היחיד המשפיע דרך עבודת ד' אל הרבים, האחד מצד המקבלים והב' מצד היחיד. היחיד צריך לדעת שלא ירום לבבו מאחיו, ולא בשביל שהוא מדריך כללי איננו נכלל בכל חוקי החיובים הפרטיים של חיי התורה והמצוה. ע"כ צריך שיאכל כזית דגן שבזה יש התחייבות פרטית.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד

הכרח ומעלת דקדוק המצוות

הצד השלישי שראוי להתבונן עליו הרבה בחק המלוכה, וגם למכשול בזה אין עלול בחק השלמים ויראי ד' כ"א בעל נפש גבוהה, הוא יסוד ההגבלות הנמצאות בהכרח בכל דבר חק ומשפט. כשיעורי חכמים שכך הם, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב א"י לטבול, ואלה ההגבלות הן מעמידות את יסוד ההנהגה כולה. ומי שמשים עיונו אל התכלית הכללית בכל דבר וענין, לפעמים לא יוכל כ"כ להיות חרד על העברת ההגבלה כחוט השערה. אבל באמת צריך להשכיל כי ההגבלות בהיותן מעמידות כל המוסר, ע"כ ההשגחה האלהית גדולה עליהם, ויותר ממה שיוכל האדם להבחין מהקלקלה היוצאת מחסרון הגבלה, יש בו באמת. ע"כ הי' גם כאן בהתחלת מלכותו העיכוב המועט להשלים ההגבלה המכוונת מצד ההשגחה האלהית מפני שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא. וכשעמד ע"ז הכה בהכרח שורש עמוק בלבבו על יקרת ערך ההגבלות, שרק בהן יכון כסא ותסודר הנהגה. וכבר נכשל במיעוט השיעבוד אל ההגבלה של שמואל משבעת הימים שצוהו שלא יעלה העולה עד באו, ולעומת זה דוד הצליח בשמירת ההגבלה של מול בכאים. וזאת היא ג"כ מדת הענוה הנכונה, שראוי לאדם השלם להכיר כמה דל הוא ערך סקירתו המוקפת בגדרים צרים של ההוה והמקום הקטן לעומת מרחב המציאות שעיני ד' הנה משוטטות בו בכללו. והתאמת הכללים אל הפרטים היא יסוד ההגבלות, ובזה נכלל ג"כ כלל הזמן אל ההוה שהוא הנצח הנמשך, שביחוד כסא המלכות ראוי להיות נכון תמיד על יסודות מחוזקים, "על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם".

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ז

חובת הדקדוק במצוות גם למי שמרגיש שדקדוקים מסויימים פחות נדרשים לו, בשל רמתו הרוחנית הגבוהה

מעלת העבודה האלהית נחלקת לפי השגתו של אדם בדעת אלהים, וישנם כמה גופי תורה שיוכלו להתראות בעיני משכיל אחד כי התועלת מהם נתנה בשביל בעלי מדריגה פחותה ממנו. אמנם אין לו לשחרר עצמו מהם בשום אופן, כי יש עליו החיוב להיות קשור אל הכלל ומה שיש בדבר צורך הכלל, מפני שלפי מצב כלל האומה דרושים ענינים כאלה, המשכילים היותר גבוהים בדעת אלקים נכללים בפעולות הכלל, כי מה שמתוספת שלמות בהכלל מתוספת בהם ג"כ השלמה, ומה שמתגרע מהשלמת הכלל מתגרעת ג"כ השלמתם. כי אין אדם יכול להשיג ולהבין גודל שליטת הכלל עליו, ועד כמה הוא מתפעל לפי ענין כלל האומה, ע"כ עליו שלא לפרוש מהכלל אפי' בדברים שנדמה לו שלפי ענינו הפרטי כבר אין לו צורך בכאלה. אמנם ישנן שתי מדות בדבר: ישנם דברים כאלה שאם יפרוש היחיד יפעול לרעה על הכלל, ונמצא שאין הכלל מבונה כ"א כשיהי' ג"כ היחיד משתתף בכל דרכיו בעבודת ד' וכל עניני שלימות לפי המדה הדרושה לו. ויש אופן פרישה יחידית שלא תוכל להזיק בגלוי את הכלל, כי הכלל יאחז דרכו הנאותה לו בכל אופן. והנה ענין הראשון הוא דומה לשלשה שבהפרד היחיד אין כאן כלל, ובודאי החובה מוטלת בכה"ג על כל יחיד להיות שותף עם הכלל כדי שלא יגרום לו כ"א תיקון ושכלול ולא הריסה וקלקול. אמנם גם אופן השני, שאם ע"י פרישתו לא יזיק את הכלל כי לא ילמד ממנו, או שהוא בחדרי חדרים שבוחר לו עבודה יותר גדולה ועי"ז אינו מדקדק בדקדוקי מצות שהם לדעתו נאותים בחיוב רק אל הכלל שלא עלו למעלתו הרמה. והוא דומה לזה שנכלל בשלשה והוא שאומר ג"כ ברכו, אף שפורש את עצמו מ"מ הכלל שלם. מ"מ אין זה דרך כבושה וגם באופן שהכלל לא יוזק לא יוציא אדם א"ע ממנו. כי לבד היזק הכלל הנגלה, יוכל להיות ג"כ היזק פרטי במה שמחסר מנפשו אותה המדריגה שהיא נוהגת בכל הכלל. כי עם כל מעלת היחיד מ"מ הוא קשור אל הכלל, וכל מה שהכלל צריך לו יש בזה ג"כ צורך היחיד באופן בלתי גלוי כ"כ, אפי' יהי' היחיד ההוא גבוה ונעלה מאד ממדת הכלל כולו. ע"כ לעולם, גם באופן שהכלל יעמוד על מכונו גם בהפרשו ממנו באיזה פרט, אל יוציא אדם א"ע מן הכלל, גם ביחש עצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ׳

ואח"כ יתרומם למעלת ההודאה להשתמש בטובו הפרטי לפי השכל היותר נעלה שהוא תכלית הטוב הכללי, שיוצא מהנהגה הטובה שע"פ התורה והמצוה, שהם חקות החיים לכלל המציאות ופרטיה, "הליכות עולם לו" "א"ת הליכות אלא הלכות".