ריגשות קודש

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

ע"כ צריך שיכין עצמו בעושר פנימי, להשלים את הכרתו הפנימית על כל אופק החיים שלו, באופן שלא יהי' צריך להשלימם מצד הכרח מנהגי זולתו, שאז כבר הוא משתעבד להשפעתם במדה יתירה...כ"א שיהיו כל אלה תוצאות הכרתו הפנימית, שכך הוא ראוי לפי היושר והצדק, ע"פ דרכה של תורה ומצותיה, שיתנשא לקיימה באהבה גמורה וחפץ עליון וקדוש, השוכן עמוק בנפש פנימה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

...באשר יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק גדול בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית, א"כ גם זאת ההערה שמאן דרחים לי לבעי עלי רחמי היא אחת מכונות של ההשגחה העליונה במקרה החולי. ואולי צריכים המה האוהבים לזאת התכונה של אותו החלק של מורך הלב והשתפכות הנפש הבאה להם דוקא באותו הערך של יחוסם אל אהבתם אלי בחולי זה וכיו"ב, א"כ יוכל היות שבהתעסק התכלית באחת מכונותיו לענין ההטבה הרוחנית של אוהבים אלה, כבר יהי' מיועד החולי להיות סר, בפרט כדי להרשים את ערך תפילתם ביתר שאת.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ׳

החיים נחלקים למערכות פנימיות וחיצוניות. הצד החיצוני של החיים שערכו גדול, הוא חיי המשפחה שהאדם פועל בהם להיות חבר לאגודת קיום העולם החיצוני. והחיים הפנימיים, הם ההרגשים הפנימיים המעולים שבהם, המיוחסים לטוב ולקדושה מצד עצמו. ע"כ יחש ישר הוא הציור של דשא ברייתא לאשתו של אדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום. קול זמרת הצפרים "מבין עפאים יתנו קול", מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם, אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנה ע"י התרבות והחברה שהרחיקוהו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדות הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

המועדות הנקראים זמנים, בהיותם באים מזמן לזמן, פועלים את רישומם בערכם המוסרי דוקא ע"י ההפסק של ימות החול. כי רק בהיות הרושם של העז והשמחה והדרת הקדושה של ההתרגשות הפנימית הבאה לרגלי הזכרונות הקדושים של מועדי ד', נעשה כהה מעט ע"י הפסק של ימי חול, אז מתחדש אור הנפש הפנימי כשבא תור הזמן של התקדש חג.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ד

האור האלהי הבהיר לא יוכל להיות מצוי כלל לאדם ליהנות בו וללכת באורו, באשר הוא אדם, אנוש אנוש, בעל בית חומר. ע"כ ההקבלה אל הרושם האלהי לא תכון לאדם, כ"א בהלבישו את האור בענני המעשים וההרגשות הנפשיות, במושגי הצדק והשתפכות הנפש, לפי הכרתו הפנימית, כאשר ביארנו. אמנם סוף כל סוף דעת האלהים לא תמצא במעשים לבדם, ולא אפילו ברגשי הלב לבדם. אמנם האור האלהי הוא הזורח מעומק החכמה הצפונה בעמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כ"א ע"י מסך דברים מעשיים ומשאי נפש הקרובים להרגשה טבעית. על הענן יזרח האור, וההבהקה הזאת תהי' לו לישועה לאדם, ללכת אחרי ד' בדעת ובכל דרכי החיים. ע"כ [זהו] המחזה המקביל מאד, בהקבלה הגיונית, למראה דמות כבוד ד', שלעומתה ראוי שיכרע האדם ברך, ושיבטל כל יצרי לבו הפרטיים ונטיותיו, כ"א לעשות רצונו כרצון קונו, [כי] איכה זה יזרח עליו אור להשיג קרבת אלהים בדעת נפש, הוא רק ע"י האור המבהיק על ידי הענן, שהוא מראה הקשת ממש, "הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ה

...יסוד התעודה האנושית צריך שתהי' הדעת הטהורה בידיעת קונו. "ולא יכנף עוד מוריך" היא ההבטחה היותר תכליתית, ובתורה "והתהלכתי בתוככם". ע"כ אם שההלבשות ההרגשיות ומערכות מעשי התורה והמצות לפרטי פרטיהם, הנה לבושים מקבילים מאד לקבל האור האלהי לפי מדתו של אדם וכשרונו, אבל עדיין לא אור המאיר לרגלי העננים הוא התכלית האמיתית, כי אם "והי' ד' לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך". ע"כ לא לנו להראות את הרושם הגדול שבמשאות הנפש המתגלה ע"י הנפילה על אפים לעומת מראה הקשת, שאינו לנו כ"א ציור אל ההשלמה הבלתי שלמה עודנה, ושהיא ראויה לשימוש של אמצעי לעת המאושרה, ש"לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך", "וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ו

הברכה תהי' לעולם נאותה גם על ערך ההוה, כחק כל ברכות הנהנים. ע"כ ראוי להתעורר על ערך הגדול של התועלת הבאה לאדם מחיבור האור האלהי אל המעשים וההתרגשות האנושיים, ע"פ דרכן של בריות. ובהבנה שלמה שזה הוא פתח האורה היותר עליונה לתשועת עולמים, ראוי לברך ברגשי תודה וחרדת קודש, לנוהג בחסדו כל דור.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

המחזה מרהיב העין, המגדיל את ההרגשות הקדושות בלב, של הסקירה במבט עין על פני מרחב אין קץ שנראה לאדם בעת שהרקיע היא בטהרתה, מביא את המביט לדיעות יקרות ורעיוני קודש. ע"כ ראוי לברך "ברוך עושה בראשית", כפי הראוי לההקבלה של ההרגשים הנעלים, המביאים את האדם לקרבת אלהים. אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים. ע"כ אין שייך לקבל לפי זה המצב תכונה נפשית, ע"פ המשאת נפש של הרהבת העין ממבט רקיע בטהרתה, לצפות ממנה תוצאות לטובות מוסריות, באשר הוא עודנו לא הוכשר להיות מקבל דעת מהכרה רוממה כזאת. וריב"ל שהחליט דעכ"פ היא מדה נהוגה ואפשרית ברוב, עד שראוי לקבע לה מטבע ברכה, פליגא דרפב"פ, דס"ל מיום שחרב ביהמ"ק, וניטל הכח של היקר הרוחני, והחסן הלאומי של ישראל שהוא ג"כ תפארת ישראל וגאון עוזם, באשר הם נכונים להשפיע את האור האלהי בעולם בכל התנאים הנצרכים לדעת אלהים אמת, רק אז, בכח הכלל, מתחזקת התכונה עד לזאת המדה של ההכרה האלהית המיסדת ג"כ אבן בחן לפנה המוסרית, ע"י ההסתכלות על פני המרחב הגדול ואוצר החיים המלאים הוד שאין להם קץ ותכלית, כהמחזה המתעורר בלב הנבון לרגלי ההסתכלות ברקיע בטהרתה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה, חלישות הכוחות הרוחניים ואבדן המעמד המוסרי הלאומי המיוחד להאומה הישראלית, שהיא עכ"פ הכלי להאיר אור הידיעה הטהורה בדעת דרכי ד' בעולם, כשל כח הרעיון. ואם לא יעפיל האדם הבינוני לגדולות, ויסתפק בחיי מנוחה בגבולו ומרכזו, על נקלה יתהלך במישרים. אבל בהרחיבו דיעו למושגים רחבים והסתכליות גבוהות ומרחיבות כאותו המעמד שתבא בהם הנפש ע"פ ההתבוננות של הרקיע בטהרתה, אז כיון שאין עמנו אוצר המריק מעליו את זהב החכמה ודעת אלהים, להורות דרכי חיים חדשים לבקרים, כי נוטל כבוד מבית חיינו, במה איפוא יושע המסתכל בהסתכלות רחבה להתאים את דעתו ביראת ד' ותם דרך עם כל ההרחבה המדעית של ההסתכלות בעולם, החודרת ברום מעלה עד שאינה שוב מדת כל אדם כ"א בשרידים אשר ד' קורא, דידעי למיעל ולמיפוק, ועליהם אמרו חכמים ז"ל: כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ז

הדרך לפיתוח ריגשות קודש, וזהירות מפיתוח הרגש במקום עבודת ה' אמיתית

יחש ההתרגשות ושינויי ההתפעלות אינם ערך מכוון לדעת הטהורה בהשגת האלהות, אלא שבהיות האדם מיישר דרכיו והולך וגדול בדרכי השכל והשגת האמת בדרכי ד', ממילא יתמלא לבבו ברגשי קודש. ואותה ההתרגשות שהיא מתלבשת בתיבות ומאמרים של תפילה יש להם ערך גדול, לא מצד עצמם כ"א מצד מאור השכל ותמימות הדרכים המעשיים וטהרת המידות, שהם גורמים שיהי' הלב מוכן להתרגש באופן כזה מדעת האלהים והעסק בתפלה ותשבחות...אבל ההרחבה היתירה משבשת את הדעת בתכונתה, שתחת היקר הגדול שנתרחש לה ע"י תולדתה והסבות הקדושות הגורמות אותה, ידון האדם שהיא בעצמותה תכליתית, ויפנה לבבו משלימות הדעת ותיקון כל דרכי היושר והרחבת התורה, לעסוק רק בהגדלת התרגשות והתפעלות הלב, וזה הוא דבר שלא יצדק לא מצד התורה ולא מצד השכל...המידות היקרות שצריכה להיות הנפש מעוטרת בהם קודם שיבא האדם לידי רגשי לב קדושים ומאירים באש קודש.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ד

ראוי לאדם להאזין לקול הרגשותיו הפנימיות, שהם נוסדו מיוצר כל ב"ה כדי לשמרנו מכל רע ולהדריכנו בדרך חיים, והדברים כוללים עניני הגוף ועניני הנפש. דוגמת אלה בעניני הנפש, עתים שונות הם באדם ונטיותיו שונות הנה, לפעמים יהי' נוטה דעתו והכשר שכלו אל דברים של עיון מעשיים כעניני הלכה, "משען לחם" אלו הלכות, ולפעמים ימצא את נפשו נוטה לעניני פיוט ואגדה, לדבקות בד' ית' ורגשי קודש של אהבה ויראה טהורה, שהם כללי האגדה, "משען מים" אלו בעלי אגדה, ראוי לו לאדם לשמור עת לכל חפץ כחפצו הפנימי, שמורה על נטיית הנפש בטבעה להשתוקק אל אשר יחסר לה. ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ז

...אמנם כסף כפורים תגמר תכונתו ביחש עם ישראל ובתור עם לבדד, ובית המקדש יגמר את ההיקף הכללי הגדול. ועדיין לא נדע איזו תכונה פועלת בפועל, אם כללות הפרטיות של כלל ישראל, מפני שהיא קרובה יותר אל המעשים ההוים, והלב היחיד קרוב הוא לחוש ולשער את אור המוסר הכללי ההוא, או שעכ"פ מחשבתן של ישראל עולה היא עד המגמה היותר נשגבה, ע"כ היא קרובה להתכנס בלב ולסול בשבילה דרכי מוסר וארחות צדק ומשרים ביראת ד' טהורה. אבל כיון שבעת היסוד הראשון של מסירות הנפש הפרטית והתיסדות ההתנחלות הקדושה הזאת, כבר נאמר "בהר ד' יראה", הר ד' הוא עומד להיות דוקא לנס עמים, א"כ אנו רואים שהיחש קרוב ואינו נבדל עם כל ההכנות הרבות והגדולות הצריכות לו, להיות פועל על נפשות האומה הישראלית לכוין אותן לאביהן שבשמים. וכיון שעם גודל האמת ואור הצדק שיש בו הוא ג"כ קרוב אל הלב והפעולות נמשכות אחריו להתישר על ידו, ודאי צריך שיהי' הוא היתד שכל הפרטים נגררים אחריו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ג

מעלת הבעת ריגשות הקודש

...הממהר להסתפק בכללים, והפרטים הם עפים לעיניו בלא עיון ולא עומק דעת נפש והכרה עמוקה של התבוננות מושרשת בלב ע"י הבעת הדיעות ברגשי קודש והשתפכות נפש, בתורה, בתפילה, ובמעשים המכוונים אליהם, הוא ישאר עני ומדולדל גם מהכרת הכלל, ועושר הכלל יהי' רק לפי רוב ההכרות הפרטיות, "עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות באדם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ד

אהבת האומה צריכה שתכלול עמה אהבת סגולותיה: דיעותי' וקניניה הרוחניים. ע"כ יש חובה מוסרית אנושית לכל איש ישר לב, גם טרם הגיעו להסתכל ולהבחין מעלת האמונה ותמימות דרך, ללכת בדרכי ד': במעשים ודיעות ורגשי קודש ככל התורה הזאת, מצד היושר העמוק הנטוע וחייב להיות נטוע בלב כל הולך משרים, להיות נאמן לעמו ומועיל לו בכל לבבו, הוא ודורותיו הבאים אחריו וכל האנשים הבאים עמו במשא ומתן ושיג ושיח. ואיך יוכל להשפיע מעליו כח לאומי נאמן וכביר כ"כ שראוי להיות חי וקיים לדור דורים, כ"א ע"י האמונה השלמה הבאה מהכרה ואהבה שלמה לכלל האומה, בגשמותה ורוחניותה, במצבה הכללי והפרטי, בדינים ובמצות שהם לה חקות החיים, ברגשי לב ורעיונות קודש שהם רוח החיה באופניה. בזה יקנה לו לב מתנה ונפש שופעת נהרה ואהבת אמת לעמו, המספקת להקנותה לו ולזרעו אחריו ולכל הבאים בקרבתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״א

כל מי שיש רגשי קודש עמוק עמוק בנפשו, שכל מגמתו היא לעבוד בשביל הטוב הכללי, להועיל לכלל המציאות שהוא כבוד שם ד', ודאגתו הפרטית היא משותפת בחסרון יכולתו ע"י עיכובים מזדמנים לו במצבו הפרטי להוציא אל הפועל מערכי לבבו לטובת הכלל, מובטח הוא שימלא חפצו, בין בהימצא האמצעים לו כפי ערך טהרת לבבו ורצונו הטוב, ושחוץ לצרכי עצמו תמצא ידו לעסוק ע"י אמצעי הכסף הנצרך לכל חפץ כללי לטובת הכלל כפי רעיונו הטהור. וזהו כפילת הפרנסה, פרנסה לצורך עצמו, ופרנסה להפק מערכי לבבו לעבודת שם שמים. ויען שמלבד האמצעיים של עזר רכושי, ראוי שהעובדים ברגשי קודש לכבוד שם ד', יהיו פנויים וחפשים מטרדא למען יתחזקו בעבודתם, ע"כ תהי' פרנסתו קלה עליו בלתי מטרדת בכלל, כי מאויי לב טהור באמת למען הטוב וחפץ ד' ברוב יעלה בידו. כי לא ימנע ד' טוב להולכים בתמים, ונפש ברוכה וחפצה להטיב במובן היותר נשגב, תהי' רק הנועדה לזה מאת ההשגחה העליונה לפעול טוב בעמה. ע"כ בהכינו לזאת מאויי לבבו, והולך ומשתלם כטהרת נפשו הפנימית, לא יעכבוהו המכשולים החיצונים. הגבול המסמן את טהרת הנפש הזכה הוא השיתוף של שם שמים בצערו, רבים הם החפצים גם לעשות טוב, אבל במה נחשבת דאגתם אל הטוב והגדלת שם שמים לעומת דאגתם הפרטית לצרכי עצמם. אבל מי שכ"כ עמוק השתרשה בו תשוקת עבודת ד', אהבת הטוב, עד שצרכי עצמו פועלים עליו הוא משותף עם ש"ש, עד שאהבת ד' הוא חלק מעצמיותו, זהו המוכן לגדולות לעבודת ד' והטובה הכללית, שהוא מובטח שיסורו המונעים ויבא לחפץ לבבו הטהור.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ה

ריגשות קודש כמדד לראוי להיות מנהיג רוחני

איש שהוא ראוי לעמוד בראש האומה לקבל דבריו ולהימשך אחר משפטי פיו תגמר מעלתו השלימה בשני דברים. בהיותו חכם גדול וכביר שכל, שאז חזקה פרטית היא שכל דבריו אמת הם כמשפט. ועוד צריך לזה שיהי' בעל נפש קדושה במעשיו ובמדותיו וברגשי לבו, שאז ראוי הוא להיות למופת וכדאי להמשך אחריו, הואיל ויצא דבר מפיו ראוי להוקיר ולכבד, כי מכבוד איש מעלה כזה ימשך הסידור הטוב הצדק והחסד באומה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

לעולם צריך שיהי' נשמר העיקר, כי טעם היות ישראל חטיבה בפ"ע ומובדל מכל העמים בגדרי תורה חקים ומשפטים, אינו נובע כ"א מיסוד רגש של דת פשוטה, המתבארת לאדם ע"פ השתדלותו להיות יותר קרוב לבוראו בדרכיו מעשיו ודיעותיו. כי אם היתה התכלית נגמרת במשפטו של כל יחיד, באין זיקה לצד לאומי כללי, כבר לא הי' צורך לאותה הבדלה הגדולה שבין ישראל לעמים, והי' די להשריש רוח התורה בכללו בעם, ולצרף רגשי קודש כפי הנהוג בכל עם, ולעבוד עבודת ד' באופן משותף לכל העמים. העליה להר מורה על ההתבוללות והשיתוף הכללי עם כל העמים. כי באמת יסודם של ישראל הוא מיעקב שקרא בית, מובדל לעצמו במחיצות והבדלים. וההבדלים הללו מכוונים לא בשביל התכלית שתגמר בתור דת שתנחיל לכל יחיד בפ"ע את אשרו הנצחי הרוחני לבדו, כ"א בתור עצת ד' להעמיד שם ישראל לעולם בצביונו וסגולתו המיוחדת לו, ודוקא ע"י זאת הסגולה, והצביון המיוחד כשישתלם בכל דרכיו ופרטיו, יבא האור הגדול לעולם כולו על ידם באחרית הימים. ע"כ חלילה להם מהשתתף עם כל עם ולשון בעבודת ד', אפי' אם קלטו אליהם את יסודי עקרי תורה בכמה מקצועות אמוניים. אבל אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לנפשות יחידיה לעולם רוחני לבדו, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לבנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה". והתכונה העמוקה שבזה יזכה כל יחיד את נפשו לפני קונו, היא מסתעפת רק מהצדקה הגדולה שתיעשה עם ישראל ועם כל העולם כולו, בהעמדת ישראל לגוי איתן ע"פ כל סגולותיו, שישובו אליו דוקא בארץ אבות הנתונה למורשה לו בדבר ד' שיקום לעד. א"כ החלק שיש לכל אחד מישראל בד' אלהי ישראל, הוא יוצא לאור רק ע"י ההשתתפות שיש לכל יחיד בעבודת ד' הפרטית שלו, באשר היא נערכת ע"פ מדת הכלל כולו שהיא עולה מכוונת להמטרה הכוללת והקדושה הזאת, אשר בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'. וכאשר הדעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועמקה, היא מורשה קהלת יעקב, ע"פ הרגשה טבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר אתנו, ע"כ התרגש מאד העם, ובבכיה געו ואמרו חס ושלום, מרגישים אנו הפינה הגדולה הזאת, מרגישים אנו חבת לאומנו בכל לב ונפש, חלילה לנו להעתיק מגמת פנינו בעבודת ד' מהמטרה של רוממות קרן ישראל בארץ חמדתו, להיות עם קדוש לד' ועומד לאור עולם עדי עד, ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. לזאת המטרה עולה כל רגשנו הישר והנאמן לתורת ד' אשר אתנו, יש לנו חלק באלהי ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ל

וכאשר שמירת צביונם של ישראל, שבזה כל קדושת התורה תלויה, ושמירת אור הגנוז בתורה לכל העולם כולו, תלוי בהשימור הראוי להיות התורה ניכרת ביתרונה האלהי, באשר היא תתיצב בתור תורת חיים מלאה ענין להקים שם עם ד' על נחלתו לעולם, ומזה להמשיך את כל הגדולות, הדברים המקווים, שאין להם קץ ולמעלתם קצבה. ע"כ המוריד ערכה של שמירת תוה"ק לערך דת פרטית, מסתפק ביושר הפרטי של האיש הפרטי ורגשי נפשו ע"פ מושגי האלהות, הוא מאבד הונה של תורה ומתיש כחן של ישראל. וצריך להחזיר הדבר על מכונו, "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך", לענין רוח התורה. "וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", לענין תורת ציון המיוחדת לך לפי צביונך והדר קדושת מעלות הנפש שבך מכשרונך העצמי וממורשת אבות. "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו".

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ד

מה רב הוא כח הגילוי של התשוקה לדברי תורה, המתגלה בפועל ע"י הנדידה והגלות לשתות בצמא את דבריה. כי התשוקה נובעת מעומק לב המרגיש את נועם התורה, מה שהוא יותר נשגב מכל יקר שיוכל להתכנס בפה ולשון. כי תשוקת הנפש ואהבת הנשמה העורגת לדברי אלהים חיים, אין להכניסה במושג של ביטוי שפתים. ע"כ אין ערוך לגודל מעלת עצם הטורח של ההליכה מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, המורה על חמדת הנפש הפנימית לאהבת ד' ודבר קדשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ט

חשיבות ריגשות הקודש, אך הדגשה שאינם תנאי בעבודת ה' ("אע"פ שהיא רק תולדה נמוכה…")

ובמ"א כתבתי, שהנה לכל מצוה ומצוה יש תכלית מכוונת בעשייתה, ושכר גדול אין תכלית לה, וזה נעשה אע"פ שאין הוא מרגיש בלבבו חיבה וקרבת ד' שנעשה בנפשו ע"י מצוה זו. ומ"מ גם זה התכלית של התגלות האור האלהי ואהבת ד' המורגשת בלב, היא יסוד הגדול ועומדת בתור כלל גדול בתורה. והנה ממה שאמר "היום הזה נהיית לעם" למדנו על חביבות ההרגשה שמתגלה בלב שגם הוא צריך לתורה, ומצד זה צריך הדבר חידוש בכל יום, שיוכל לעמוד בלא חידוש עצם הידיעה היבשה. אבל ההרגשה שבהתגלות הלב צריכה להתחדש לפעמים ופרקים תכופים, והיתה מצות ק"ש לאות על צורך חידוש הרגש בכל עונה, כד' החינוך, ע"ד פעולת כל ק"ש לקיים רגשי הקדושה מעונה אחת של ק"ש לחבירתה. והרגש הזה הוא כעין מכון ובית קיבול לכל המערכה השכלית שתפעול על האדם. ע"כ בערב אחד שלא קרא, שמתבטלת ההרגשה הגלויה בלב, אע"פ שהיא רק תולדה נמוכה לגבי הקנינים השכליים המוסכמים, מ"מ הרתוק של האדם אל כל הטוב והמאור שבתורה מתבטל בביטול חום הלב של הרגש, והוא צריך חידוש.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ו

ריגשות הקודש נבנים בעיקר על הקשר המיוחד של הקב"ה ועם ישראל

הרגשות שבהם יתקרב האדם אל קונו הם חלוקים לשנים. יש מהם שהם בנויים רק על אותם הצדדים שבהם נתיחדו ישראל מכל עם ולשון בבחירה וקרבת אלהים, היחשים שבין עם ישראל לד' אלהי ישראל, ויש מהם שהם רעיונות כלליים, יחש האדם ליוצרו. והנה אברהם ויצחק קראו בשם ד' באורח כללי, בלא התחלת בנין אומה לעצמה בפועל מתייחדת בענייניה, ומגמתם היתה הקריאה בשם ד' לכל העולם. עד שבא יעקב אבינו, וממנו התחילה אומת ישראל לפרוח בתור אומה מיוחדת, מתייחדת בגאון שם ד' אלהיה לבדה, כי כבר בא מועד להתחיל ההכנה הכללית ע"י ההבדלה הפרטית. והנה קרבת ד' בעת צרה ראוי' שתתעורר בדברים הקרובים אל הלב ואל הרגש, שתפעול לשפוך נפשו לפני ד', ובזה ידע כי ד' הוא אלהיו ויעזר בהדרשו לדורשיו. צריך האיש הישראלי לסדר רעיוניו ביחוד על הערך המיוחד שבו נצטיינו ישראל, שאז ימצא לבבו מלא רגשי קודש באהבה עזה והתרגשות גדולה לשם ד' אלהי ישראל, אשר קרבנו לעבודתו ונתן לנו את תורתו. אמנם העניינים הכלליים, אם שהמה נכחים למבין, מיישרים גם הם את השכל, אבל לא יחממו את הרגש לפעול על הקרבה האלהית הצריכה בייחוד בעת צרה, שהיא ראויה להיות קרובה למעשים טובים המוסיפים באדם רגשי קודש אהבת ד' ויראתו. ע"כ ראוי לבעל הקורה, אע"פ שיש עם הקורה סעיפים וצדדים רבים השייכים עמה, כן היחושים הכלליים שכלל המין האנושי שייך בהם ליוצרו, שהוא מובן אלהי אברהם ואלהי יצחק, הוא ג"כ המובן של אלהי ישראל, מ"מ מפני ריחוק הדברים וגודל ההצעות הנצרכות לאיש הישראלי, עד שימצא א"ע מוסיף ביראת ד' ושמירת התורה ע"פ הרעיונות הכלליים, ראוי לו שיתקרב תמיד אל הדברים הקרובים ביותר לחוגו בתור איש מישראל, איש יהודי הנאמן לתורת ה' אלהי ישראל ומחזיק במעוזם של ישראל. ודבר זה הנוהג בצרת הפרט נוהג גם בצרת הכלל, שאז ג"כ יאתה התכנסות תחת דגל ישראל, והתשובה לשמירת תורה ומצוות, והתעוררות הרעיונות ברגשי קודש שהם מיוחדים לישראל, שעי"ז יתחזק רושם היהדות ויתחמם הלב באור ד'. והרוח הישראלי יחזק ויגבר חיל, ובזה ממילא מתקרבת ג"כ התכלית הגדולה העליונה הכללית. כי עומק המגמה הפנימית של ישראל, היא היא בעצמה הקריאה בשם ד' לכל באי עולם, לבשר שלום לכל מעשי ד'. אמנם בפועל יצאו דברים כאלו לאור ע"י ישראל בעת הרווחה, בעת שקרן ישראל יתרומם, ובעניינים הפנימיים שלו הרוחניים והגשמיים, כבר יהי' הכל מתוקן טוב ויפה ברוב יתרון, אז תבא ברכת אברהם בפועל "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אבל בעת צרה, ראוי להרבות רכוש הרוחניות הפרטית, "ישגבך שם אלהי יעקב", הוא עוביה של קורה, המתאחזת גם לענפים רחבים ממעל, גם לשורשים מסתעפים מרובים מאד מתחת, כי גם עמים יאמרו "לכו ונלכה אל הר ד', אל בית אלהי יעקב".

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

התעוררות לריגשות קודש וקבלת עול מלכות שמים, מתוך מפגש עם התגלות ה' במציאות

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך. ע"כ ראוי לקשר הזכרת קביעות הזמן ביסוד המחזה הטבעי, שהוא מקושר בעצם עם יסוד חידוש חיוב ק"ש של ערבית.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ו׳

הרגשות היותר נעלות וקדושות, התקועות באמיתות טבע הנפש האלקית, מתגלות בלב בני אדם בכלל גם בלא דרישה יתירה, כי הצפיה הכללית האנושית היא נוטה למושג האמת בכללו, ע"כ משתוה הענין לעומקה של תורה בפעמים רבות. ע"כ [באה] ההרגשה, שיש מן טהרה בנפש שהיא אינה דורשת מעשה בפועל, כ"א תובעת שיניחוה על מצבה, ולא יפריעוה בטומאות הבלי דמיונות רעים, והיא ממילא לפי טבעה אשר הוכנה מיד אדון כל הנשמות תעלה במעלותיה. ואם היה הכתוב עסוק בטהרה פועלת, הדורשת מעשה, היה אומר בתואר פעולה, ויטהר. אבל באומרו וטהר, הורה על הדעה של השבת הנפש למנוחתה, שבזה מאליה תהיה נטהרת, (והעברת) [וע"י העברת] הרשמים המקדירים מנגד עיניה תופיע עליה נהרה מעצם טבעה, כאשר עומק המציאות הוא טוב.

סדר זרעים פסקה א׳

והנה מזה עלינו להשכיל, כי כשיסור העורון מלבות בני אדם, ודעת ד' תמלא כל הארץ, כמה יבער כל לב מאין שקט עד אשר יוצק הרגש האדיר הזה, שאינו נותן מנוח, בתוך מערכה של מצות ועבודת ד' קדושה. ע"כ אין לשער את עוצם הצמאון שתהי' לעת המאושרה לעבודת ד' מצד עומק הרגש של הכרת טובה האדירה.