רצון

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם.

ברכות פרק ד׳ פסקה י׳

שיטת ר"ג להגדיל [הרבה] את ערך הנשיאות יותר מכבוד ת"ח פרטיים (הרבה), יש לה מקום לענין הנהגת העם שאינם מוטבעים במדות טובות מטבעם, שצריך כח ועז של שלטון להנהיגם. אמנם המוטבעים במדות יקרות וישרות ממורשת אבות, מצדם יאתה להגדיל ערך ת"ח הפרטיים, כי יכירו כח התורה מאהבה בלא הכרח.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו

הרצון הפנימי של האדם מישראל

ויתבאר ביותר עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין שמשו"ה מועיל כפי' עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצה"ר הוא מבחוץ מטמטם הלב, ע"כ כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי. ע"כ אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לן שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי. ואע"פ שנמצאים הרהורים ודברים בלתי טובים, ע"כ יתבטלו ע"י הביטול הפנימי של התנגדות הטבע האמיתי של הנפש וההתנגדות החיצונית של המעשים החיצונים שהם עכ"פ טובים, ואפי' מתוך שלא לשמה יבא לשמה. ויתאימו ההנהגה החיצונה עם הפנימית האמיתית, ונמצא שהתוך האמיתי הוא לעולם שוה לברו כשהוא טוב.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ח

רצון האדם משחד אותו

דהנה ההבדל בין דיין לעד, דבעד קיי"ל האוהב והשונא מעיד מפני שלא נחשדו ישראל על כך לשקר מפני אהבה או שנאה. אבל לדון פסול מפני שהשכל נוטה לפי הרצון, באין מבין כי גרמת הרצון הי' להטותו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ט

ואפי' הניסים, שהם למעלה מן הטבע, ג"כ יש בהם סדר מיוחד ראוי להם, ואינם בלא יחס עם כלל הבריאה והמציאות, כאשר ביאר הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל בס' גבורות ד', ואנו צריכים לגלות חפצינו בתפילה שאנו חפצים שיעשה רצונו בעולם, ע"כ היא שלימות לתפילה בהיותה על הסדר.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ג

אמנם איכא דאמרי ס"ל שגם לאיש שרוה"ק שורה עליו לא תבא ידיעתו ע"י רוה"ק כ"א לדבר שהוא נתון לזה ברצון וחפץ לדעת. ע"כ נקיט רק חדא, שאמרה לו שזה לה האות רק שאין אדון אתה, שאין יחסך גדול לפרטי המשועבדים אליך, שהרי שכינה ורוה"ק איכא גבך, ואם היית חפץ לדעת עניני לא הי' נעלם ממך, ובאשר ידעת שאשה קשת רוח אנכי, בשימת לבך הי' רוה"ק מופיע עליך להודיעך אם רק היית משים לב. ובאשר הדבר ברור שרוה"ק שורה עליך, אין לי עצה אחרת כ"א לומר שיש כאן רפיון של יחש בינך ובינינו שאנו חשובים כעבדים לך, וחוסים בצל קדושתך וחכמתך.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח

יסוד המחלוקת בין מ"ד אם היתה עקרה נפקדת למ"ד אם היתה יולדת בצער כו'. משום שהקשה עליו א"כ ילכו כל העקרות כו' ולא מסתבר לי' שיהי' חק מדיני התורה, בפרט ע"י העברת חוקי הצניעות, שיועיל לשנות בתמידות הגזרה העליונה. אמנם מ"ד שאם היתה עקרה נפקדת לא חש להא, משום דסובר שלפי ערך רוב הבזיון והחרדה שהי' נעשה לסוטה שהי' דבר מר ממות, אין זה בחק הטבע לפי התשוקה הטבעית של הולדת בנים שתמצא אשה שבשביל זה תכניס עצמה למדה זו, ע"כ אין להקשות כלל ש"ילכו כל העקרות". אמנם כ"ז הוא רק באשה שרצונה להיות לה בנים אינו כ"א רצון טבעי, ע"כ לא יוכל להתקומם לפני דבר טבעי גדול ממנו. אמנם אשת חיל זאת, אשר ברוח אלקים אשר עלי' חפצה להוליד בנים לתכלית יותר נשגבה מהתשוקה הטבעית, כי חשה בעצמה שהבן שתוליד יצא להיות מאיר עיני ישראל ומנהלם על מי מנוחות של השלימות הכללית, לחשק אדיר כזה, שהוא חזיון רחוק למצא, אין שום פחד שיניא מעשות כל מיני השתדלות להשיג המבוקש. והנה תכלית כל נסיון כבר נודע שהוא רק להוציא השלימות הצפונה בעומק הנפש מן הכח אל הפועל הגמור, ע"כ חנה, אם שחשה בעצמה שתשוקתה הגדולה להעמיד בן היא נעלה מכל תשוקה טבעית, חשבה בנפשה אולי עוד לא יצאה אצלה זו השלימות מן הכח אל הפועל לגמרי, וצריכה היא פעולה ממשית שמורה על חשקה הנעלה מכח טבעי של רגש האנושי, שמזה יתברר חפצה שהוא רק בשביל תכלית הנשגבה והאדירה, שבשבילה ראוי לחולל ג"כ נפלאות ושינויים של ארחות הטבע. ע"כ "אם ראה" מוטב, הכונה אם כבר יצא אל הפועל חפצי הנשגב והוא כבר נקי מתערובות תשוקה טבעית מוטב, כבר כדאי הדבר שתעשה הבקשה חוץ לדרכי הטבע. ואם לאו שעוד לא יצא לגמרי ולא ניקיתי מתערובות חשק הטבעי, "תראה", אעשה פעולה שתתברר בזה תכונתי הפנימית ואז תראה מחק התורה, ואהי' מוכנת באמת ג"כ להעשות בקשתי. אבל כ"ז למ"ד אם היתה עקרה נפקדת, אבל למ"ד אם יולדת בצער כו' הוא סובר שיוכל ג"כ חשק הטבעי להתגבר על הבוז והעלבון של סדר השקאת מי סוטה, אין זה בירור לתכונתה הפנימית של חפצה האדיר, אמר "ראה תראה", דברה תורה כלשון בנ"א, להורות על רגשותיה הפנימיים הכפולים מחק ההשקפה החיצונה.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ד

והמשל יפה כאדם שתופס את חבירו בבגדו, שאם הי' רצון האדם חזק ומוסכם דוקא ללכת ולא להיות שוה בדעתו לדעת המעכבו, הי' אפשר לעזוב הבגד בידו. אמנם מה שהתעכב ע"י תפיסת הבגד הוא אות שכך הוא ג"כ רצון המעוכב, שע"י עיכובו של חבירו יתעכב. כמו כן ההשגחה האלהית הכינה גדולי העם...אבל צדיק יסוד עולם, וע"י יחיד שנבחר להיות מעז לעתות בצרה, שהוא יתקן את הכלל, שישובו להיות ראויים לבא לחפץ עליון שהוא תור אדם המעלה, יעוכב הסדר, ותחת כליון חרוץ יבא שטף צדקה, ועל כיוצא בזה נאמר "ומלט הוא את העיר בחכמתו".

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ט

והנה התרת הנדר באה ע"י רצון יותר נעלה מעצם הנדר, שהרי יש בו יכולת להתירו...א"כ נמצא שע"י קיומם של ישראל אחר החטא, שהיתה סבה חזקה להשתלשלות כל המקרים הרעים הבאים כתומם אח"כ עליהם, תצא מהם תכלית יותר נשגבה, והוא דומה ממש להתרת הנדר שהוא דבר יותר שלם מקיומו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויות להיות לנו לתפארת, "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך. בצדקה תכונני רחקי מעושק". שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה ז׳

תכלית המציאות היא כדי שתצא אל הפועל הבחירה הטובה של עשיית הטוב והחכמה בחופש גמור מרצון וחפץ פנימי.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

כעס טבעי וכעס רצוני. מצבים בהם ראוי שהכעס יהיה כעס טבעי

הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו. ע"כ בראות אדם עול נעשה לזולתו, לחבירו או לתלמידו, הדרך הטובה היא שיתיר ג"כ כמעט התעוררות הכעס הטבעי. אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". ע"כ אמר על הכעס הטבעי, לא על המברך אני כועס בכעס טבעי כלל, אלא על המלגלג, שלא חש לכבוד חבירו ולגלג עליו. וחזר ואמר על הכעס הרצוני, לא על המלגלג אני כועס בבחירה ורצון, כי כבר מספיק נגדו הגירוי הטבעי שבנפש הטהורה שלא תוכל לראות עמל ואון, ואין צורך להרחיב עליו הכעס בבחירה רצונית. אלא על המברך אני כועס ברצון. אע"פ שבטבע כבר הרחיק מכעס במה שהוא נגד כבודו, מ"מ מצד משפט השכל ראוי לכעוס עליו. וביאר צדק המשפט, אם חכמה אין כאן, מרוב ענותו שמשו"ה אין ראוי לכעס בטבע, זקנה אין כאן. ורמז ג"כ כי הכעס הזה הוא כעס בחירי לא רצוני, כי מצד החכמה אפשר שיבא ג"כ כעס טבעי, "ברב חכמה רב כעס", ו"צורבא רבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא לי' ". אבל הזקן הוא כבר מצונן מחם תגבורת המדות והוא מלא רחמים, והכעס שיכעס הוא בחירי, מפני שהצדק יורה שראוי אז לכעוס.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ג

כדברי חז"ל שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב. הכעס הרצוני דומה לנשיכת שועל שבאה ברצון, ועקיצת עקרב ע"פ דברי הטבעים היא שלא בכוונה, כי הוא הולך ועוקץ בזנבו הפוגע בו. ופי' ג"כ שעקרב שבא בהיסח הדעת היינו מצד העקרב. ע"כ הכעס המתעורר אצלם בטבע מראותם דבר שמעורר נפשם הטהורה לכעס בטבע היא מסוכנת מאד.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם כל אלה המה הכנות שכליות, אבל יסוד הכל תלוי בלב וברצון האדם. ורצונו של אדם מתגלה בתקותו, ותקות האדם היותר אדירה היא הצלחת בניו. ע"כ רק בזאת יתקיים כל הבנין המוסרי ויהי' האות נאמן שנקלט בקרבו רוח הדעת ויראת ד' באורח קיים, כשממלא בפועל תקותו העמוקה ביותר ע"פ ההדרכה התורית, שאם המקרים שלטו בו ולא בא בעצמו לדעת תורת ד' מ"מ יגדל בניו לת"ת.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ו

הוראות החלום באות מצד יחש הנפש לכלל המציאות. ויחש העתיד אל ההוה, בכל עלילות העתידות הוא לרוב הכל מוכן במציאות לעולם. וביותר באשר מרבית עניני האדם עקרי סבותיהם תלויות בעולם המחשבה ע"פ הרצון הנפשי של אנשים מחוללי תנועות, והנפשות והרגשותיהן, חזיונותיהן והסבות המוסריות המביאות אותן לידי פעולותיהן, עם הדברים הטבעיים העוזרים על ידן, המה מוכנים תמיד במציאות. אמנם לפעמים לכדי שתתגשם בפועל איזה תקוה או מטרה, צריכה להמון סבות וקשורים...אבל אל הסבות הרוחניות שבאות מצד עולם המחשבה והרוחניות האנושית, צריכות ג"כ שתתחברנה סבות ממשיות של פעולות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

...שיהיו כל אלה תוצאות הכרתו הפנימית, שכך הוא ראוי לפי היושר והצדק, ע"פ דרכה של תורה ומצותיה, שיתנשא לקיימה באהבה גמורה וחפץ עליון וקדוש, השוכן עמוק בנפש פנימה.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ה

דיבור מוכרח מול דיבור רצוני

יש הבדל בטבע הדיבור ההגיוני, בענין הבלטת הרעיון, אם יבא בסוף המאמר או בראשו, לפי ערך הפעולה הנפשית הפנימית על ענין הדיבור. כי יש דיבור היוצא מצד ההתרגשות של הציור הפנימי, שהאדם הוא כמו נפעל להוציא דברו באיזה מבטא. הדיבור הזה הוא כמתפרץ לצאת החוצה, גם שלא בהסכמת הרצון החפשי של האדם במילואה, והוא כעין הכרח. מזה באה ראשית נטיית הדיבור בראשית התפתחות הדיבור באדם בקטנותו, ואז יהי' עיקר פעולת הדיבור בחזקה בראשית המבטא, ככל דבר טבעי המתפרץ שהכח בטבעו הולך וחלש, ע"כ בראשית המאמר יהי' כל כח הדברי ובסופו יחלש כחו. לא כן הדיבור היותר מעולה, הבא לא בתור רגש של התפעלות והתפרצות הרוח ע"פ טבעו כ"א בתור משפט בחירי של השכל, הרוצה בהתישבות דעתו לבטא את ציוריו הפנימיים כדי למוסרם לזולתו, הוא יסדר רעיוניו בבנין הגיוני ועיקר כח המאמר יראה בסופו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ד

...אמנם האור האלהי הוא הזורח מעומק החכמה הצפונה בעמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כ"א ע"י מסך דברים מעשיים ומשאי נפש הקרובים להרגשה טבעית. על הענן יזרח האור, וההבהקה הזאת תהי' לו לישועה לאדם, ללכת אחרי ד' בדעת ובכל דרכי החיים. ע"כ [זהו] המחזה המקביל מאד, בהקבלה הגיונית, למראה דמות כבוד ד', שלעומתה ראוי שיכרע האדם ברך, ושיבטל כל יצרי לבו הפרטיים ונטיותיו, כ"א לעשות רצונו כרצון קונו, [כי] איכה זה יזרח עליו אור להשיג קרבת אלהים בדעת נפש, הוא רק ע"י האור המבהיק על ידי הענן, שהוא מראה הקשת ממש, "הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם".

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ב

כל זמן שאדם שקוע בפרטיותו, בהנאותיו היחידיות מצד חושיו המוגשמים והמוגבלים, אז מדת הטוב והרע מצומצמות אצלו רק כפי הנוגע לעצמו ובשרו. אמנם כשיתעלה למצב שכלי, לאהוב את אשר השכל הטהור והיושר האמיתי נותן, וימצא זאת בנפשו כשיהי' באמת דורש את אלהים ופונה בכל לבבו את ההשכלה הטהורה. אז ימצא כי האהבה והעונג אינם ראויים כלל שיהיו לו מוגבלים רק ביחש לנפשו ולחוג הקרוב לו, כ"א כגיבור ירוץ אורח שכלו להיות מודד את כל חפצו לפי ערך הכלל כולו, ואצל הכלל כולו אין רעה במציאות הכל עשה האלהים יפה בעתו, והרעה שנדמית להיות רעה פרטית היא מסבבת טובה רבה אל אוצר הכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״א

המכונה האנושית תתנהל לא רק ע"פ הרצונות המתגלים בלב בתור נטיה וחפץ לבדם, כי בזה עוד לא היתה מלאה הסאה להפיק חפץ של המעשים הגדולים הנצרכים לו לאדם שיסכים לעשותם ולהכנס בעולם. ע"ז צריך, לבד כח רצון ונטיה, כח מושך חזק של חפץ אדיר ותשוקה חזקה. מקור התגלות חפץ נסתר ותשוקה אמיצת כח היא באמת בכליות. ובאמת רצון אדיר פנימי שבטבעו של אדם וכל החי לקיומו המיני, גורם המון מעשים רבים וגדולים שעל ידם מתפלגים הדרכים לטובה ולרעה. אנו רואים בעינינו כי אותו הכח האדיר המתפרץ לצאת במעשים להגיע אל מגמתו, כשמפנה לו דרכיו ע"פ דרכי יושר צדק וארחות משפט, יהיה החפץ סבה להמון מעשים טובים. וכשמפנה לו הדרך ע"י אמצעים בלתי הגונים וראויים, שלא כחק ולא כתורה וכמצוה ובדרך נלוז, אז החפץ הכביר הוא סבה לכל חטא ותרבות רעה. והנה כשנבא לדון על איכות הרצון שאפשר לו להתודע באדם בכל עז ותוקף, ואפשר לו להיות ירוד בכח תקיפותו, אם נרצה לדעת באיזה אופן יהי' האדם נכון יותר לפנות על ידו לדרך משרים, אם על ידי התגלות הרצון באופן נחלש או ע"י התגלותו באופנו המלא כל כחו, ולהיפוך, מה היא הסבה שמביאה את האדם לסור מדרך הישרה, אם מלואת כח רצונו או חלישותו. והנה לפי המושג החיצוני ידון האדם שאם הנטיה הכבירה תהיה מוחלשת באדם, יותר יהיה לו מקור לתכונות ישרות ומדות נעלות. א"כ עלינו לחשוב לכח מוסרו של אדם מקור חלישות כחו הטבעי הפנימי, ואבדן מוסרו מלואת כח בכל ענינו ותכונתו. אמנם אחר הידיעה החודרת בטבע הנפש אין הדבר כן, תכונת הרצון הטבעית כשהיא בכל תקפה וגבורתה הטבעית כפי אשר יצרה ד', לא תקצר נפשה לעולם בכל התכונות והמעשים, המכשירים את החפץ הפנימי שיעלה בידו באופן ישר ואורח משפט. הרצון הבריא והחזק יש בו די אונים לסור למשמעת צדק וחק משרים, ויעשה דרכו בבטחה ע"פ התורה והמצוה. מה שא"כ הרצון החלש, הוא לא יוכל להגביר חילים כ"כ לחפוץ בנטייתו הפנימית במדה של גבורה אדירה כזאת, עד שיהיו חביבים לו מאד וקלים בעיניו כל האמצעים המכשירים את החפץ, שיהיה באופן מלא בערך מספיק לתעודתו. ע"כ תהיה [למשא] עליו עבודת האמצעים המכשירים את הנטיה, שתהיה זוכה מצד המשפט השכלי וההגיוני וחק דין תורת אמת לבא לתעודתה, ובחפצו בנטיה לבדה בלא האמצעים הזקוקים לה, בזה יפתח לו מקור אכזב לכל דבר חטא ופשע ולנפילה מוסרית נוראה. ע"כ באשר שתי כליות, הימנית והשמאלית ישנן באדם, הן יועצות, בסבת הנטיה האמיצה שלהן יגמר האדם בנפשו לצאת למלחמת החיים ולהרבות עמלו וכשרון כל מעשה. באשר הימין הוא לעולם הכח היותר תקיף, והשמאל הכהה והחלש. ידענו שהטוב והרע, אמנם יש להם יחש באיכות הרצון ולתקפו. אבל באיזה אופן תצא התכונה הרעה אל הפועל ובאיזה אופן הטובה. מסתברא דטובה מימין, האלהים אשר עשה את האדם ישר, הדעה הישרה נותנת שאי אפשר שמילוי חק איזה כח יצורי יהיה לרועץ. ע"כ דוקא כשהכח החפצי הוא בכל עוזו, כשנפש האדם נשמרה מהחלש מכל דרך רע ותהפוכות, אז כחותיו כולם במילואם והימין הטבעי מושל בו, אז חזק כ"כ כח רצונו, עד שכל חק המקדש ומטהר ומעדן ביותר, בהרגשות יותר עדינות ויותר אנושיות, את התכונה הטבעית, הוא לו לא למשא כ"א לשמחה ומתנה טובה, ע"כ הטובה היא דימין. וחסרון הכח הוא יפעול אם נתחבל ע"י איזה סבה של פרעות, שיהיה שם חפץ של שקר הזר לתכונת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים, חפץ שרק את הנטיה בעצמה יוכל שאת, אבל חלש הוא מרוח אמיץ כזה לחבב ולהוקיר באהבה ורוח צהלה את כל הדרכים שהם מקדשים את נטייתו הפנימית. דבר זה נמצא רק במילוי הכח, באופן הראוי לסמנו בימין. "לב חכם לימינו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ב

הנטיה המתגלה בתור רצון של הסכמת השכל הוא הנראה ברגש המתעורר לפי המוחש בלב. אמנם כאשר דברנו, גמר כל מעשה חזק שהוא תכונת העצה, ההסכמה המוחלטת לפעול ולעבוד ושלא לסוג אחור מכל מפריעים ומכשולים שעל הדרך, לדבר זה צריך כח דוחף חזק, והוא נמצא בכח החיים הרודה באדם, בכליות, מקור החפץ החזק, שם היא העצה וההסכמה, שהיא אם המעשה והפעולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ד

זה ודאי שהיצירה על מתכונתה נוסדה שיהיו הנפשות נפשות גדולות ואמיצות, בעלי כח ורצון כביר וראויות לעשות גדולות. ע"כ כשיהיו צדיקים יעשו צדקות גדולות ורבות ערך ויהיו לברכה בארץ, וכשיהיו רשעים יהיו מרגיזי ארץ ומרעישי עולם ברשעם, אבל יהיו אנשים גדולים רבי פעלים. זאת היא תכונת היצירה לאמתתה, אלא שטבע היצירה שכוחה השלם יצא רק בחלק ממנה, ורבים מיצורים יצאו שלא לפי שלמות הכונה התכליתית וישתלמו בהמשך הזמנים. ע"כ עיקר בריאת עלמא היא שיהיו בה אנשים גדולים, בעלי נפשות גדולות ושאיפות חזקות ורבות ערך. וכיון שהבחירה היא בהכרח חפשית, הלא אי אפשר לומר אחרת, כ"א שאיברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים, שהם המה בעלי הנפשות הגדולות רבות האון. אבל הבינונים, הנדים בחפצם כאשר ינוד הקנה, הם אינם האנשים של שלימות היצירה. שכיון שהאדם עלול לנטות פעם לטוב ופעם לרע הוא אות על רפיון נפשו וקטנותה. ולא זו היא תכלית היצירה ומטרתה, הכונה העליונה היא שיהיו נמצאים אנשים רבי ערך ורבי כח, שהם ראויים להיעשות על ידם דברים גדולים, ולא ננסים ונפשות שפלות מתנודדים כקנים ונוטים לכל רוח.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ד

ראוי לאדם להאזין לקול הרגשותיו הפנימיות, שהם נוסדו מיוצר כל ב"ה כדי לשמרנו מכל רע ולהדריכנו בדרך חיים, והדברים כוללים עניני הגוף ועניני הנפש. דוגמת אלה בעניני הנפש, עתים שונות הם באדם ונטיותיו שונות הנה, לפעמים יהי' נוטה דעתו והכשר שכלו אל דברים של עיון מעשיים כעניני הלכה, "משען לחם" אלו הלכות, ולפעמים ימצא את נפשו נוטה לעניני פיוט ואגדה, לדבקות בד' ית' ורגשי קודש של אהבה ויראה טהורה, שהם כללי האגדה, "משען מים" אלו בעלי אגדה, ראוי לו לאדם לשמור עת לכל חפץ כחפצו הפנימי, שמורה על נטיית הנפש בטבעה להשתוקק אל אשר יחסר לה. ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ה

כשם שראוי לחוש על חוש החפץ הפנימי מפני שלא לחינם הוקבעו מאת ד', אשר נתן לנו את הנפש הזאת, כן עוד יותר ראוי לשום אל לב את יחש רכושו השכלי והמוסרי הפרטי אל הדברים השוררים בכלל העולם הכללי...כי כשם שיוצר רוח האדם בקרבו ית' תכן את כל התביעות הפרטיות להתעוררות הכחות הנפשיים והגופניים, לאושר הגוף והנפש הפרטית, כן יסד ית' שמו ג"כ בכלל העולם יחש נאמן מן הכלל אל הפרטים. והאדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז.