דור

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ב

...אמנם עוד יש יתרון יותר גדול בפעולות החומריות, שמצד זה ראויים לכבוד חלקי הגוף, להכיר יתרונם בנטיתם המעולה אל צד המעלה, שהרי לא רק לזמנו ודורו של אדם ישאירו הכחות הגשמיים את הפעולות הרוחניות, כ"א לדורות לעד ולעולם. וראוי שיחקק יתרון הימין על השמאל, כערך יתרון ההוה והדור שהוא עומד בקרבו כשהוא נערך לבדו, לעומת כל הטוב שאפשר להשפיע על העתיד והדורות הבאים, שבאופן מוחש פשוט יתגלה בכתיבה של דברי תורה חכמה ודעת ומוסר השכל, וה"ה לכל המעשים הקיימים וקבועים לדורות. לאלה ב' מערכות הפעולות ראוי לחלק את יחס הימין מול השמאל, ולתן יתרון לימין למען יתעורר האדם לתן יתרון אל הדברים הטובים שראוי לו לעבוד בשביל הכלל בתור נחלת עולמים, יותר ממה שהוא יכול לעבוד בגללו בתור ההוה העובר ובלתי מתקיים, מפעולות קטנות [באות] תוצאות גדולות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ה

התרבות העולמית השוררת בדור יכולה להוות סימן להכרח האדם לגלות את כשרונותיו

כשם שראוי לחוש על חוש החפץ הפנימי מפני שלא לחינם הוקבעו מאת ד', אשר נתן לנו את הנפש הזאת, כן עוד יותר ראוי לשום אל לב את יחש רכושו השכלי והמוסרי הפרטי אל הדברים השוררים בכלל העולם הכללי. כי לפעמים תזדמן סערה חיצונית והתעוררות כללית בעם בכללו, שאז צריך להוציא אל הפועל ולהשתמש בכשרונות צפונים, אשר בלא עת חפץ [ההתעוררות] הכללית ההיא אין להם שימוש. ראוי אז לכל בעל כשרון לחפש בכחותיו, בין אותם שהם עצמיים לו, בין אותם שבאו לידו מפני הגזע וקדושת הורים. אם רק קרנא קריא ברומי, אם באה התעוררות כללית לכלל תביעה של כשרונות הפרטיים להשתמש בהם, הוצא אל הפועל והועיל לבני עמך, ואשר את דרכי דורך ע"פ הכשרונות הראויים להשתמש בהם לעומת ההתעוררות הכללית החיצונה. כי כשם שיוצר רוח האדם בקרבו ית' תכן את כל התביעות הפרטיות להתעוררות הכחות הנפשיים והגופניים, לאושר הגוף והנפש הפרטית, כן יסד ית' שמו ג"כ בכלל העולם יחש נאמן מן הכלל אל הפרטים. והאדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

השתנות העיסוק בלימוד מושגי האמונה לפי מצב הדור

היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי. והנה במקום שיש בו קשר כללי לאומי, כבר יש שם הנצחיות, שהרי הכלל לעולם הוא קיים, "דור הולך ודור בא". א"כ כל הדרכה, שתתברר שהיא מוסיפה טובה למצב הנצחי של הכלל, היא ראויה להשמר באהבה. א"כ כבר יש מקום שתחול כל התורה כולה, עם כל המון מצותיה ופרטיה, כשיתברר שכולם יש להם ערך אל אושר הכלל ונצחיותו...והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפי האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים...אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר...ע"כ כ"ז שהיו הדורות שלמים להשקיף על החיים בהכרה מוסרית, הי' די לכלול ב"עד העולם" במאמר כללי, נצחיות היא תכלית הברכה של ד' אלהי ישראל, את כל מיני הצדק לפלוגיהם. אבל משהושחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, אבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים, א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי איננו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשקפה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי, ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות פרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו. ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה [י]מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדן כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר, לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, "מן העולם ועד העולם"...וכל דבר הגורם הצלחה נצחית לדורות רבים הבאים וכל דבר שמקיים ומחזק ומגדיל את ערך עמו הפרטי בחומר וברוח, הוא נכון למצא בחושו שיש חובה קדושה ונטיה מוסרית שיכנס בעולם של כל המעשים המסתעפים מכל אלה. אבל כשיבא החשבון לעלות על הרגש, ולשאול מה הוא המשפט והצדק השכלי שיהי' איש עובד ימיו הקצובים עלי ארץ, למען יהי' נמשך טוב ליוצאי חלציו ולדורות גם של זרים שבאים אחריו, והוא לא ידע ג"כ לחוש את הטוב אשר עשה. אמת הדבר כי המשפט השכלי יחייב ג"כ שלא נאה לאדם להעמיד את מרכז הנטיה לטובה רק את עצמיותו, אבל צדק נכון הוא מאד להיות מתאוה לחוש ולראות את הטוב אשר הוא עושה במערכת הכלל. ואם אין עולם אלא אחד, אף שנצבור משפטים כלליים לכל דרכי התורה מצד הכללות והלאומיות, לא ימצאו לרוות רק את צמאון הרגש, ולא לשכך את תביעת המשפט והחכמה, שגם הרגש ראוי להיות נדון על פיה. ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, "מן העולם ועד העולם", למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו. ואם שטוב הוא הרגש ללמדנו, שהתשוקה היותר מפוארה היא הטוב הכללי, אבל צדק ג"כ החשבון בתביעתו, שהמשפט המוסרי הוא מחייב שהעובד הפועל טוב יאריך ויתקיים, לראות ולהתענג על ד', לשמח בראותו שהצטרף בטוב הכללי, "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלהי לעולם אודך".

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

אמונה מצד אמון ומצד הכרה, בהתאם למהלך הדורות

...כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחיד[י]ותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא יהיו ניכרים לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל, המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתנו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש, מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות, וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם, ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה, שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", ע"כ אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה? שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר [ו]העתיד, בצירוף ההוה, "מן העולם ועד העולם". ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית, "ברוך ד' אלהי ישראל"...ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו? באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתנו, לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם עד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ד

הדרך להנחיל לאומיות לדורות הבאים

אהבת האומה צריכה שתכלול עמה אהבת סגולותיה דיעותי' וקנייניה הרוחניים. ע"כ יש חובה מוסרית אנושית לכל איש ישר לב, גם טרם הגיעו להסתכל ולהבחין מעלת האמונה ותמימות דרך, ללכת בדרכי ד' במעשים ודיעות ורגשי קודש ככל התורה הזאת, מצד היושר העמוק הנטוע וחייב להיות נטוע בלב כל הולך משרים, להיות נאמן לעמו ומועיל לו בכל לבבו, הוא ודורותיו הבאים אחריו וכל האנשים הבאים עמו במשא ומתן ושיג ושיח. ואיך יוכל להשפיע מעליו כח לאומי נאמן וכביר כ"כ שראוי להיות חי וקיים לדור דורים, כ"א ע"י האמונה השלמה הבאה מהכרה ואהבה שלמה לכלל האומה, בגשמותה ורוחניותה, במצבה הכללי והפרטי, בדינים ובמצות שהם לה חוקות החיים, ברגשי לב ורעיונות קודש שהם רוח החיה באופניה. בזה יקנה לו לב מתנה ונפש שופעת נהרה ואהבת אמת לעמו, המספקת להקנותה לו ולזרעו אחריו ולכל הבאים בקרבתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ו

אחריותם של יחידי הסגולה להוסיף את החסר בדור

...אמנם כאשר האדם מורכב מתכונות שונות, ע"כ לעולם לא יעמוד על הנטיה הממוצעת. וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה, תקנת הפרטים המה מרובים בכמות (אולי צ"ל: באיכות) ותקנת הכללים המה מרובים באיכות (אולי צ"ל: בכמות), ע"כ ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצויינים שבבני אדם נוטים בדרך שוה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם, כ"א ע"פ רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכ"א יתכנס בשלימותו הפרטית. אע"פ שזאת היא הדרכה טובה, מ"מ ברוב ההתעסקות של כ"א בשלימות עצמו, יעזבו עניני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. ע"כ בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו. אמנם זהו טבעו של רוח האדם כשמתעוררת איזה נטיה תלך בלא קצבה, ע"כ בעת שיעבור זמן רשום וההתעוררות תהי' חזקה להתעסק בענינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידים בעסקי הפרטים, ויתמעטו החכמה והצדק, והעושר הפרטי החמרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה לא לבד לפרטים שהם עמודי הכלל, כ"א גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. ע"כ ראוי אז, בעת המפזרים יותר מדאי, לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם יצא להשלים את זולתו, לבל [ילמד] טרם ילמד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו, [ו]כדי שיתאמצו הכחות הפרטיים, ואז ישוב גלגל החיים לדחות העושר הפרטי הצבור באוצר הפרטים אל הכלל בכללו. זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר לבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ז

חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה, ואת הכלל כולו על ידם. והנה אלה הדיעות, התחלתן תלוי' בהבנות רבות ערך של עקרי תורה עמוקים ורמים. וזה הכלל, שכל נפילה מוסרית שתהי' בעולם התחלתה באה בסבת נפילת הדעת, כשמשתבשות הדיעות מתקלקלת השורה של ההנהגה הישרה, בין אותם שהם מצויינים בידיעה והשכלה, ומזה משתרבב הדבר עד שמתקלקלת ג"כ השורה ההמונית עוד באופן יותר שפל ומכוער. ע"כ אם אנו רואים דור שאין התורה חביבה עליו, הוא אות שנתקלקלו הדיעות, וסבת קלקולי הדיעות באה ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהיתה מתלבשת בצורה ידועה, לפי ערך הדור הקודם, שהיתה מספקת לחבב את התורה על הדור, אינה מספקת כעת, מפני שבדור הקודם היו מבינים מאותם הציורים שנאמרו, הדברים המועילים לחבתה של תורה, את התוך הפנימי שבהם, והיו נמשכים על ידם לתורה ואהבתה. והדור הזה, לא ישכיל לקחת מאותם הציורים את הכונה הפנימית, כי לפי מצבו ודרכיו, אין אותם הציורים והרעיונות השגורים, שהי' די להם לפתח שערי דעה בדור שלפניו, מספיקים לדורו. ע"כ החובה להוסיף דעת בדברים הגדולים שהם עקרי תורה, לברר הדברים ביותר בעומק הגיון. וכשישכילו משכילי הדור היחידים את החסר להם באמונות ודיעות, תועיל ההדרכה, שבהמשך הזמן תתוקן הנהגתם ויחשם אל התורה, וממילא תשוב ג"כ החבה לתורה בכלל הדור. והנה הענינים שהם גדולי ערך בחלק העיוני שבתורה, לא יהיו לעולם נפזרים לפני כל בני הדור, כ"א מכונסים במקומות ידועים לפני השרידים ממביני מדע שבדור המשכילים ע"ד אמת. ע"כ בשעה שאין התורה חביבה, אות הוא שיש חסרון בחלק המדעי שבתורה שלא הוברר כל צרכו, ע"כ פעל הדבר שנתרחקו המסוגלים להשכיל מן התורה, וזאת גרמה להתרחקות כלל הדור, אז לא יעלה על לבך שתתקן המעוות בהרבותך דברים פשוטים, בתוכחת מוסר של גערה ורעיונות המוניים שלוקחים לבב כל איש תם וישר, אע"פ שנכונים ואמתיים המה, כי לא זאת המרגעה. וראוי לרפאת המחלה בשרשה, כי שורש המחלה שבאה עד מדה זו של סילוק חבת התורה, היא מניעת הדעת וחסרון הבירור של הידיעות העקריות המביאות בהבנתן הברורה לחבב את התורה על הבריות. ע"כ כנס, תראה להוסיף עומק בדעות העיוניות שבתורה, שהן ענינים מכונסים למקומות פרטיים, אע"פ שאינם שוים לכל הדור, אבל רק בזאת תרפא מחלת מאסה של תורה. וכשאתה רואה שהתורה חביבה, אז הוא אות שהדיעות נתבררו ובענינים העיוניים אין מכשול, ע"כ צריך לפזר, להרבות ידיעות שטחיות ומוסרים פשוטים ערוכים לפי שכלו ורגשו של ההמון, הצריך לעולם תיקון, שכיון שהדיעות נתתקנו, עת להרחיב הדברים להאציל מרוח גדולי הדור על כל הדור. ואותו הפיזור אע"פ שלא יעשיר את הדרישה של תורה באיכותו, מ"מ יעשיר אותה עושר גדול כי יתרבו המחזיקים והעוסקים בה, ומן הרבים יצאו ג"כ מצויינים שיתגברו בדיעותיהם הפנימיות, להפיץ אורה של תורה בדור ג"כ בריבוי האיכות. והכניסה, שתורה על התגברות הבירור של ענינים הגדולים הנוגעים לעקרי תורה, תביא לעולם לידי מדה זו, שמה שראוי להעלם מלבאר, כשאין הדור צריך לכך, חוייב להיות מתבאר, כשהדור צריך לכך, אבל אותו הביאור הוא ג"כ בערך ראוי לפני אנשי לב, כי אין לההמון תועלת בריבוי הדיעות ובירורן לעומקן, אלא שהם מושפעים מהרוח השולט בין המבינים בעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ח

מוסכמות חברתיות בדור. תיקון הדור. השפעת יחידי הדור

ההבדל שבין האיש גס השכל ובלתי מיושר במדותיו לבין איש המשכיל ובעל מדות הגונות, הוא שהסכל אין לו הכרה עצמית בכל דבר, ע"כ אין עמו כ"א ללכת אחרי המפורסם, בין במדות בין בדיעות בין בלימודים, ולפעמים מזדמן שהמפורסם בהרבה מן הדור יהי' ללא אמת. אמנם בדברים שכ"כ הרחיקם הדור, עד שרובו הסכים שאין להם כ"א ערך של דבר מזיק ומפחיד שראוי לברח ממנו, המלחמה חזקה, וראוי לו לאדם שתהא דעתו מעורבת בין הבריות, ואם אין הדבר נוגע לערכים גדולים ששרשי [ה]תורה ופינות של צדק תלויים בהם, אין להיחיד להיות ער בין הישנים בדברים הללו. אבל אם הגיע הדבר כך שהדור העלה איזה חלק של התעסקות ידיעה וחכמה ולימוד וכשרון, והשפיל אחרת, אע"פ שהדבר ידוע שכל כשרון ותוספת ידיעה הוא טוב לעצמו, אלא שהוסכם בדור על דברים ידועים שאין להם ערך יקר, ראוי לכל איש אשר רוח בו, שיהי' סומך באותם הדברים לא על המפורסם כ"א על מה שיתברר לו בטוב טעמו. וברוב יקרה כי את אשר ירחיק הדור, הלא יתמעטו הדורשים והיודעים בזה המקצע, ואין לך מקצע בהשלמה שלא יהי' צריך לכלל תיקונו של עולם. ע"כ בהתמעטו מן המדה הראויה ודאי יורגש החסרון העצום שיש בהעדר הידיעה ההיא. ומי ישיב אבדת העולם? מי ישכיל את הדור במה שחסר לו? מי שלא הביט על המפורסם ומהכרה פנימית בחר במה שישאהו לבבו להשכיל בזה. והדבר דומה לאזהרת חז"ל: לעולם ילמוד אדם ממה שלבו חפץ. שיסוד הדבר הוא להעיר את האדם שלא יהי' נבוב וריק מצד עצמו, עד שכל נטיותיו [לא ילכו] כ"א לפי המפורסם אצל אחרים, כ"א לעצמו ישכיל ויוסיף לקח כפי רוח ד' אשר תנחהו. ואע"פ שזלת, לפעמים כשתראה לבבך וכשרונך נוטה לזה, קפוץ קנה מינה. כי זאת היא עבודת יחידי הדור לעולם, להשלים את החסר ולקרב את הנטיות הקיצוניות שבדור להערך הראוי. ואם הוזלה איזו מערכה של חכמה, ודאי בא הדבר מפני שבדור הקדום הוכרה כ"כ לצורך עצום ועקרי, עד שדברים אחרים רבים נדחו לגמרי מפניה. ע"כ כשראה הדור את החסר לו מצדה חשב שיתקן הדבר בנטיה הפכית, והוזל בעיניו את אשר ראוי להוקיר מאד, וסופו שירגיש חסרון גדול בנטיה ההפכית ג"כ בערך שכבר הרגיש בנטיה הראשונה. ע"כ שרידי הדור יהיו עומדים למעלה מהנטיות הקיצוניות, ויראו להחזיר בכחם את הדור למדה הממוצעת, להיות יקר וחביב כל דבר של תורה וחכמה וכשרון בהתחלקות טבעית והדרגית. "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך, כי ירא אלהים יצא את כולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ט

ההבדל בין מנהיג שמבין את רוח הדור למנהיג שאין לו זיקה לרוחו של הדור. השפעת המנהיג על הדור והדור על המנהיג

לפעמים התקופה בעצמה שבפרק הדור גורמת שימצא מתוכה איש גדול שראוי להנהגה, ולפעמים אין הדור הכללי מוכשר להוציא מתוכו לפי תכונתו אחד דגול מרבבה הראוי להנהגה, אלא שנמצא איש גדול בדור שלא הוא מושפע מהדור אלא הוא משפיע על הדור. ובאמת אם אפשר שיתנהג הדור ע"פ מנהיג שהוא יוצא ע"פ תכונתו וערכו והוא משפיע עליו הוא יותר משובח, מפני שמנהיג כזה הוא קרוב מאד למונהגים ממנו, ויודע איך להדריכם בדרך ישרה. מ"מ באתר דלית גבר, שלא הספיק הדור לחולל מערכו גבר חכם שיהי' ראוי להנהגה, תמן הוי גבר. אע"פ שהנך רואה עצמך ואינך מתיחש יפה לדור, מפני שתכונותיך ותשוקות נפשך גבוהות מדרכי הדור הסובב אותך, מ"מ היה גבר וראה להשפיע אתה על הדור. א"כ מוכח שאם אך יש מנהיג שהוא נמצא מעצם השפעת הדור, אין ראוי למי שהוא מתעלה על דורו לבקש להשפיע עליו כדי לחולל חדשות ברוח הדור. והנה אפשר הדבר שיהי' המנהיג המושפע מהדור והמנהיג המשפיע על הדור שניהם שוים במעלה, אלא שהאחד הוא נח לקלוט את התכונות מהסביבה שלו, ומתעצמות בו לפעול עליו במדותיו ובדרכי שכלו והנהגתו, והשני עומד הוא חזק בהנהגתו כפי הכרתו העצמית, ומתוך שהוא איש רשום יוכל ג"כ להשפיע על הדור. למדנו שבהיות הענינים שקולים, ואין המנהיג החזק בדעתו מתרומם כ"כ עד שיעלה את הדור למעלה יותר רמה אפי' אם ימשיכנו ע"פ דרכו, אז יותר נאות הוא שתהי' ההנהגה מסודרת ע"פ המנהיג שהדור הקים אותו מקרבו ע"פ מנהגיו ותכונתו, ושעם שהוא משפיע על הדור, הוא מושפע ג"כ, ויוכל להפוך לטובה את כל הרשמים שהוא מקבל אל תוכו מחיי הדור, כדי להועיל בהם עצמם לדורו יותר מהמנהיג שמדתו לפעול רק הוא על הדור ולא לקבל פעולה, שכל מה שימצא בדור שאינו נאות לתכונת הכרתו ע"פ תכונותיו ישתדל להרחיק, ולפעמים לא יצלח הדבר ויאבד הדור מהנהגה כזאת טובה הרבה. ע"כ אין המדה להיות עומד בתור משפיע מי שאינו מושפע כלל מהדור, בדברים שאין בהם הקפד מצד דרכי התורה, כ"א באתר דלית גבר, שכ"כ עומד מצב הדור בשפלות שע"פ תכונתם הם א"א כלל להמצא איש מנהיג כראוי לעם ד', להיות צדיק מושל ביראת אלהים ומנהיגם ע"פ הדרך הטובה והישרה, תמן היה גבר וראה ללכת בכחך להושיע את ישראל, להכניס רוח חדש בבני דורך ואתרך, עד שיפעלו עליהם דבריך הטובים וסוף שישכילו ללכת בדרכיך המיוסדים ע"פ ארחות החיים של תורת ד' תמימה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ח

תכונות מנהיג הדור

האיש הגדול הראוי להיות עמוד התווך בדורו ומשגב לעמו הוא בתכונתו איש כללי. דרכיו ומעשיו, בין הפרטיים בין הכלליים, הם תמיד נושאים עליהם חותם של עולם גדול וכללי. ע"כ בהשפיעו בדרכי חייו על העומדים מחוץ למחיצתו הפרטית, תהי' השפעתו ניכרת בדרכים שיש בהם שייכות אל כלל גדול, אל עם שלם להקימו ולהצליחו. וכן כשנשפע הוא מדברים שחוץ לו ג"כ תהי' השפעת הדברים עליו ניכרים בהכרה כללית, זהו מה שנוגע על מעשים. ומה שנוגע לדיעות ורעיונות, כל מחשבותיו ישאו עליהם תו הכלל והאומה השלמה, כי לא יוכל הגדול לצמצם עצמו בדרכיו ובמעשיו ובדיעותיו בחוג קצר וצר. וכן ראוי למי שממנו יצא חוטר מושלים ביעקב לדורות עולם, שכל מעייניו ודרכיו היו כלליים ולאומיים, המאירים אור להמון רב בתור דרכי עם שלם נאדר בקודש. כן ביציאתו, דהיינו השפעתו על אחרים, וכניסתו השפעת מה שחוץ לו עליו, במעשים והדרכות פעולותיות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ו

המינות תשחית בדיעותיה הרעות את שלום החברה האנושית, באשר המגמה הפנימית של אלה הפוחזים איננה כ"א חיי שעה גסים, ע"כ גם בחברתם עצמם לא יכון מעמד השלום ורעה תצא עליהם מקרב ביתם, כי הרע יאכל קצתו את קצתו. ע"כ לעומת השקפה פחותה של העמדת יסוד הראיה וההקבלה של פני המלך ג"כ רק לפי מדת התענוג שהוא מקבל מצד פרטיותו בקחתו בה חלק, תבא הרעה שחבריה יכחלו עיניו ותקום ערבוביא ומהומה בין החברים הרעים עצמם, בחוסר סדר מוסרי המחזיק מעמד בטוח מצד כשרון הנפשות לעצמן...ולמען היות לאות לבני מרי, לזכר על התכונה הראויה לבא בתור מהומת אלהים על רשעים השמים רק בשר זרועם ומן ד' יסור לבם, תוכל עצת ד' להפליא שבפועל יפגע הדבר באותו רשע, שהיה משאו ומתנו אז מלא ענין לדורו לאלה הלימודים הזדונים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ז

יחש נפלא יש לבנ"א זה עם זה, עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה, עד שברבות קלקולי המדות ופריצת גדרי התורה והמוסר גם במערכה השפלה שבעם לפי ערכה, צריך להוסיף אומץ ולבצר מעמד מוסרי באופן היותר נעלה גם העומדים ברום המעלה...עד שכל הרואה סוטה בקלקולה, ראוי לו להיות שם על לב שדור כזה צריך כבר להיות מתוקן בעצה על דבר תכנו המוסרי, שאחת מאלה היא הנזירות מן היין.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ד

גדולת הדור, אם תהי' נובעת רק לפי ערך של האומה בירידתה ושברונה בגלותה, תהי' חסרה הרבה, כי הגלות נוטלת את גדולת הנפש ושאר הרוח. אמנם זה הוא יתרונם של גדולי הדור, שמשתמר בהם כח כשרון אבותם, שהיו שלמים בנפשם מצד היותם חיים בעת שהיתה האומה כולה חיה וקיימת במעמדה הלאומי ויתרון רוחניותה, ומגדולת אבותיהם ששמשו בביהמ"ק השתמרה בהם מעלה ויתרון נעלה מכפי ערך הדור שכבר נלקה מצד הגלות והפיזור.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ו

חינוכו של דור המדבר

...מתוך שירדו ישראל ממעלתם בעגל, הרחיק משה את האוהל, להיות להם להוראה שהם צריכים להתרחק מירידתם, להתעלות למען יוכלו לקבל השפעת התורה מאוהל מועד שעכשיו היא למעלה מערכם. ע"ז אמר לו הקב"ה שלא כך היא המדה, כשם שבכלל ההשגה היותר שלמה כהשגתו של משרע"ה, הלא בכ"ז צריכה היא לרדת מרום עוזה אל ערכו של המקבל, א"כ כך היא המדה, שהדברים הגדולים צריכים לרדת ולהתלבש לפי ערכם של המקבלים, ועי"ז יוסיפו כח לעשות חיל ולעלות במעלות יותר רמות. כשם שאני הסברתי לך פנים, ע"פ הכח המוגבל שלך, אף שהוא רם ערך לגבי דידהו, אבל בכ"ז היתה צריכה ירידה, כן אתה הסבר להם פנים לישראל, להיות עכשיו הדברים מתלבשים ע"פ הכרתם. והחזר את האוהל למקומו, ואל תכריחם שיתעלו הם בהכרח לקבל דברים יותר גדולים מערכם. כי חינוך הכללי של אומה שלמה צריך גם הוא להיות בנחת והדרגה, וע"י ההתרגלות של הערך הראוי להם יוסיפו יתרון.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ז

מעלת דור המדבר לפני החטא היתה ראויה להיותם מונהגים ע"פ משה, אמנם בנפלם, חשב הוא ע"ה כי ראוי לדחקם, להעלותם אל אשר עמדו עליו בתחילה, ע"כ הרחיק מהם את האהל. וכאשר גלוי וידוע לפני השם יתברך כי לא יתכן להעלותם בבת אחת, ע"כ הי' הדבר המוכרח שישפיל משה את הנהגתו עד למדתם...אמנם הדבר לא יצא לבטלה, כי דור המדבר הי' דור של חנוך לישראל, שקפל ערכם של הדורות הבאים. ע"כ כפי מה שהושרש בו, יתקבלו הדברים יפה כשיושלמו הנפשות בהמשך הזמן, והי' צורך להכין אור זרוע להדרכה היותר עליונה העתידה להיות לעתיד. אבל הכשרו של יהושע הועיל שיהי' מוכשר יפה להנהגה קבועה בדור הנכנס לארץ, שהוא היה צריך כבר להתחיל להתנהג ע"פ מדתו הקבועה לו ולעלות בהדרגה של משך דורות.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ט

כמו שיש כח חידוש רגש בפרט זה של ק"ש בחק היחיד, כן מוכנים רגשי קודש באוצר הכלל, שמתחדשים מעומקה של תורה ע"פ כל הדורות וכל הזמנים, לערכם, ומעירים רוח חיים חדשה בלבן של ישראל, להתגלות החיבה של תורה בהרגשת הלב המוחשית, עודף על המוסכם באמונה ודעת שכלית.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ח

דור שת"ח גדולים נמצאים בו הוא כולו מאושר.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ב

ההשפעה הנצחית של הדור

כל פעולת דור ודור ראשיו ומנהיגיו, אין להשקיף עליהם בתור פעולה עוברת כ"א קיימת לעד גם בעברה. ע"כ רשומה היא יפה המליצה שהשעה צריכה, אצטריכא להו שעתא, כלומר תביעת השעה שהיא צריכה להכנס בחשבון הנצח, היתה צריכה לפעולותיהם הגדולות, שאם יעשוה בדורם, אבל לעד ישארו בכח ההצטרפות של הזמן העובר אל העתיד הקיים לעד.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

הלילה כפי תכונתו, שהאדם הפרטי יוכל להתיחד עם נפשו, ע"כ באמת הוא צריך לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות האנושית, בחכמה ומוסר ודעת השי"ת, שרק ע"י התעלות כל איש פרטי בבנ"א יוכל הכלל להתעלות . והנה הצפיה האלהית היא מגדת את תכלית ההשלמה האנושית, שתלויה בה ג"כ השלמת כלל המציאות. אמנם הירידה האנושית בסבת החטא וקלקולי המוסר בכל דור ודור, הם גורמים שההשלמה הפרטית מתנהלת בצעדים מדודים מאד, ולפעמים עוד ירחיק המין האנושי ללכת, ויסור מדרך הישרה שכבר התחיל לעמוד עליה, וכ"ז מפני שאין הפרטים מתרוממים בהתיחדם לאחוז דרך טובה, להתקרב לאור ד' ודבר קדשו, כ"א בהיותם מעורבים עם חיי החברה. ביום הלא הטרדא ומהומת החיים יטרידו כל שכל מהתנשא למעלה חשובה, ובהתיחדם בלילה בחייהם הפרטיים הנם יורדים ג"כ לשפל מדרגת החיים, עד אשר נשקיף על מצב המציאות בכל לילה, אשר מצאנוה נחלקת לשלשת חלקים, המנוחה מעבודת העבר כערך העבר הזמני, המנוחה בתור חיים בפני עצמם בתור הוה, והמנוחה לחדש כחות בהתנערות קרוב לעבודה הבאה בעתיד, כולם נמצאים נמוכים, מבלי משאת נפש לדעת ד' ועזו, להתרומם לאותה התרוממות האנושית שגבורתו ית"ש היא כוננה אותה לתעודתה הרוממה.

סדר זרעים פסקה א׳

אמנם כל אלה הם דברים תלויים בעיקרם ברגש נפש האדם הטבעית, הכרת טובה, אהבת חסד ואהבת שלום. אבל ברגש לבד לא ימצאו הדרכים שיוכלו עמקי אלה הגדולות לצאת מן הכח אל הפועל בכל מלואיהם. ע"כ הדבר הגורם לאלה החמודות ועומק ההצלחה למלא בהם את כל חללו של עולם, הוא אור הדעת הגנוז בעקרו באור תורה, ע"כ ת"ת כננד כולם. כי כל חלק שבתורה וכל כשרון יחידי בה, יצורף לחשבון גדול, מעשה אבות יורשים בנים, וההגיונות המתבררים בדור אחד ע"פ התורה ילך לאורו דור אחר עוד הלאה, עד שדרישת התורה והגיונה הוא יהיה העמוד הימיני להוציא לאורה את כל התעודות הכלליות הרמות, חוץ ממה שפועל ת"ת רב טוב לשעה, לתיקון המעשים והמדות לאור ד' ואהבתו. "אור עולם באוצר חיים", "חיי עולם נטע בתוכנו".

סדר זרעים פסקה ט״ז

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה.

סדר זרעים פסקה י״ז

ע"כ עלינו להסתכל הרבה על המובן מתיבות ואותיות התורה עם הקבלה הנאמנה בגדרים ודקדוקים של המצוה, שבזה תושלם ההוראה הפנימית שאין אנו מחליטים שכבר עמדנו על עומק כל תכונתה. ויותר מזה יביא הדבר את מקיים המצוה כהלכתה, להתבונן שגם החלק שיש לנו מציורינו בתכליתה של המצוה הנחמדה גם לנו ע"פ טעמה הגלוי, כמו הקמת התורה בישראל ע"י מצות המתנות ומניות הכהונה והלויה, עלינו לדעת כי שכלינו ורגשנו המוגבלים מאד, אינם יכולים לצייר כלל כל הודה והדרה וגודל תועלתה של טובה כללית לאומית ואנושית לדורות, כמו שהיא בהירה וידועה לאדון כל המעשים ב"ה, אשר לו עצה ותושיה.

סדר זרעים פסקה כ״ג

כשהאדם מתעלה למעלת קרבת אלהים ויתרון המושכלות האמתיים, יהי' נמשך לעבודת ד' וכל מעגל טוב מאהבה, מידיעת הטוב הגנוז בהם. אמנם אז צריך ביותר שמירה, שלא יחליט כי כל הטוב והתעודה האצורה בדברי אלהים חיים, הוא מה שיעלה במזלג בינתו, כי דעות בנ"א משתנות, ומדור לדור יתחלפו המושגים המופשטים והליכות הדיעות. ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל.

סדר זרעים פסקה כ״ו

ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ד' הרוחנית תתגבר בהם ע"י חיי השלוה והעידון, אע"פ שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעונינו "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", מ"מ זאת היא מחלה עוברת, ויתעכל הרע ע"י צירוף הגליות וכור הצרות שעברו עלינו, אבל הגוי שנוצר לגדולות ישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים.