גוף האדם ואיבריו

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״א

השיניים ומערכת העיכול

השינים משותפות בפעולתם בחיי האדם להועיל אל העיכול, ע"י העיכול, בזה הם עוזרים אל התחיה הגופנית, עוזרים הם גם אל הדיבור שהוא המוסד לחיים הרוחניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ט

האדם מורגל מצד חומריותו ליחס הצלחתו רק בהנאה, ומהו קורא הנאה, רק הדבר הקרוב אל עצמו ואל בשרו בתועלתו הגסה הפרטית. ומזה יצא משפט מעוקל להיות סר מדרך הטובה והולך אחר שרירות לבו. אבל כאשר יבוא האדם חשבון צדק ויתבונן על אמתת מושג ההנאה, ימצא שגם עצם ההנאה אינה מה שמציב לו לפי דמיונו הגס, שהוא רק מה שתביא [הנאה] רק לפרטיותו, שהוא מציירה בציור של הבליעה לתוכיותו, להכניס אליו כסף וזהב וסגולות ולפטם גופו וכיו"ב. כי באמת ההנאה אינה מיוסדת כלל על ההכנסה לתוך גבולו ופנימיותו, כ"א על חקים אחרים לגמרי. הראיה היא פשוטה וחושית, הרי יש דברים הנכנסים לתוך הגוף ואינם מהנים, ויש דברים שאינם מובלעים בו ומהנים, א"כ ההנאה מיוסדת רק על חקים אחרים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ז

והנה הפעולה של דכאות הנפש פועלת בדרך ישרה על הכלים הנפשיים שבגופו של אדם, המוח והלב והעצבים המתיחסים עליהם, ע"כ היא שוברת בכח ראשון חצי גופו של אדם. אמנם מי ישים גבול לכחות הגויה הנאחזים זה עם זה, והכוחות של האברים התחתיים שאין להם יחש עם סערת הרוחות, גם המה קשורים הם עם הכוחות החיוניים המתגלים בתוקף באברים שכחות הנפש פועלים עליהם בדרך ישרה. ע"כ משבירת חצי גופו של אדם, בדרך מקורי, באה שבירת כל גופו של אדם בדרך תולדותי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

...ההגיון האמור כי בהשחת הצביון הלאומי, אז ההשחתה תופסת בהכרח מקומה בכל מוסד כללי שהוא מושפע מימי קיומה של האומה בכל תקפה. החסרונות הם מושרשים עמוק מאד ועין אדם לא תוכל להבחינם, אבל לפני יודע כל תעלומות גלוי וידוע איך גם המעמד של ההתרכזות היותר טובה צריכה ניפוץ ובנין מחודש, כמו שלא נוכל להכיר בעין בשר את החסרון הטבוע בגופו של איש קדוש וצדיק שעכ"ז יבא לרוממות מעלתו ע"י מעבר התמותה, כאמור "משפט אחד לטהור ולטמא לטוב ולחוטא".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ה

כפות הידים לעומת אצבע

...ויהיה התיקון באורח פרטי ג"כ, לא רק בערך עש לבדו בכללו, כ"א "עיש על בניה", "הצאצאים והצפיעות" "תנחם", "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". חשיבות הכלל יתגלה גם בכל פרט, וכ"א ואחד מראה עליו באצבעו, הפרטית. לא כעוה"ז שנאמר "בשמך אשא כפי", באורח כללי, ואומר, "הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ה

היחס בין הגוף והנפש

האיכות והכמות הנה שתי מעלות מיוחדות. ומצטיין חדקל במעלת האיכות במימיו, ופרת במעלת הכמות ריבויו, נהרא דמכיפיה מברך. והמים פועלים בתכונתם על האקלימא, כי לפי טוב המים יוטבו המזונות, הצמחים וכל פרי, ויהיו לפיהם טובי בשר כל החי הגדל שם. ע"כ האדם המתפרנס מכל אלה ירכש לו תכונות נפשיות יקרות לפי כח זכות מזגו, וכח הנפש תלוי הרבה במעמד הגוף ובריאותו. והנה למדנו מזה עד כמה עלינו להשכיל אל השכלול הגשמי ג"כ, כי ממנו תוצאות לכל השכלול הרוחני. וחריפות בני מחוזא המכוונת ג"כ למדת האיכות במושכלות, נגד שהבקיאות היא ע"פ הכמות, תלויה במזג המתוקן שגורמים בכל, התוצאות של האקלימא, מיא דדגלת. ובזה יקח לו האדם עין טובה על פני כל עסק וענין, כי כל ברא ד' למענהו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״פ

אחדות הגוף והנפש

האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כחות גופו זב"ז וכחות נפשו זע"ז, ושניהם יחד בקשר אמיץ, ומי הוא האדם שיוכל להתפאר ולומר שיודע הוא את כל כחות הגוף והנפש, ויחושם ג"כ אל העולם הכללי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ט

בריאת גוף האדם

...התכונות הגופניות בתואר וחק הגזרה הגופנית, נוצרו ע"פ עצת ד' לפי השימוש העתיד ולא שהשימושים הביאו בהמצאם את התכונות הנצרכות להם, שהרי לא הי' מקום כלל לקבלת הולד אם לא בהיצירה האורגנית המכוונה לזה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״א

כליות

...מקור התגלות חפץ נסתר ותשוקה אמיצת כח היא באמת בכליות...ע"כ באשר שתי כליות, הימנית והשמאלית ישנן באדם, הן יועצות, בסבת הנטיה האמיצה שלהן יגמר האדם בנפשו לצאת למלחמת החיים ולהרבות עמלו וכשרון כל מעשה. באשר הימין הוא לעולם הכח היותר תקיף, והשמאל הכהה והחלש. ידענו שהטוב והרע, אמנם יש להם יחש באיכות הרצון ולתקפו. אבל באיזה אופן תצא התכונה הרעה אל הפועל ובאיזה אופן הטובה. מסתברא דטובה מימין.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ב

הנטיה המתגלה בתור רצון של הסכמת השכל הוא הנראה ברגש המתעורר לפי המוחש בלב. אמנם כאשר דברנו, גמר כל מעשה חזק שהוא תכונת העצה, ההסכמה המוחלטת לפעול ולעבוד ושלא לסוג אחור מכל מפריעים ומכשולים שעל הדרך, לדבר זה צריך כח דוחף חזק, והוא נמצא בכח החיים הרודה באדם, בכליות, מקור החפץ החזק, שם היא העצה וההסכמה, שהיא אם המעשה והפעולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ג

ריאה וקנה

לפי התכונה החיצונה היה נראה שאין הקול בא כ"א ע"י תנודת האויר, והוא יוצא ע"י הריאה, והקנה אינו כ"א כלי להעבירו. אמנם זה הוא ערך [ה]פעולה [ה]חיה, שלא יסתפק הקנה רק בהיותו כלי להעביר האויר, בתור סרסור אל הוצאת הקול, כ"א תכונתו והרכבתו בחכמת יוצרו ית', הנה מותאמות לכך שגם הוא עוזר הוא בעצם הקול, להוציאו באופן המוכשר לתכליתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ד

ושט, ריאה ומערכת העיכול

לשום גבול בין הנוזל ובין המוצק הוא דבר קשה, וכן ג"כ בין הנוזל ובין האויר, כי בהתעבות האויר מעט מעט והנה נוזל לפנינו, ובהתעבות הנוזל הנה לפנינו מוצק. אמנם לפי הצורך של הכלכלה הגופיית, נחשב למוצק, כל דבר שהוא צריך לגופו של אדם בתור בנין לאחד מחלקי גופו, בין יהיה נוזל מוצק או אויר. אמנם מה שהוא דרוש כדי לתן מקום להתנועה התמידית שבקרבו למען המשכת החיים, דבר זה לנוזל יחשב, כי זאת היא תעודת המצב הדמי. ע"כ הושט, שתעודתו היא הכלכלה הגופית בבנינו, הוא מיוחס ביחוד למיני מאכל, לקליטת כל חומר הצריך לבנין הגוף הנהרס ע"י כח החיים והמעשה. הריאה, היא בעלת התנועה, היונקת אל קרבה [את] היסודות [ש]מחוצה לה למען התמדת התנועה לתכלית החיים, ואינה מתעסקת בעצם בבנין הגוף באורח ישר ע"י קיבוץ חלקים לבנינו, כ"א ע"י כניסת זרם להתמיד התנועה, כדי שתהיה המכונה הולכת והבנין נבנה, הרי היא שואבת כל מיני משקין. כאן עומד מצב הנוזל והאויר בערך אחד, כל דבר שענינו לא עצם בנין הריסות הגוף כ"א התמדת קיומו מצד חלקו חומרו. והבנין בעצם, אפילו יהיה מתלקט מחלקי מים, אויר, קיטור וכיו"ב, הכל הם בכלל מאכל, האטומים לסוף הם נכללים בבנין המוצק של הגויה, שכוללת בקרבה וחזקתה גם כטפל את המים ואת האויר שבקרבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רט״ו

פה ולשון

אם שהקול בכללו יוצא הוא ע"י הקנה, אמנם הוצאת הקול בתור הרעה ממושכה לא יבנה את הדיבור. ע"כ צריך אליו שני כחות, כח אחד להפסיק את הקול בעתו, כדי שיבנו ההברות במדתן. והכח השני, לחבר הברה להברה בעתה הראויה לה, ואז תגמר פעולת הדיבור. הלשון מחתך ומפסיק את הקול הארוך שיהיו ניכרים ע"י ההפסק, הבדלי ההברות, כדי שיהיו ראויות לבנין אותיות הדיבור. הפה בכללו, גומר, בהיותו ערוך לחבר הברה להברה, בערך נאות ומתאים ואופן הרמוני.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ז

הטחול. (ובנוסף מפיסקה ריז1 - ) הקורקבן

...הטחול, הוא המיוחד לחולל העצב בעכירות לחותיו וטבעו העפרורי. וכ"ה בזוהר עציבו דטחול, ודוקא ממנו בא השחוק, וזה הוא מפני שהשחוק הוא תולדה של השמחה הנפרזה העוברת את הגבול הראוי, הבאה לאדם לא מיקרת עצמה כ"א מבריחה ממה שהוא כנגדה, ולזאת אין לה משקל ישר. מובן הדבר שהדברים נאמרים על השחוק הנפרז שראוי להתרחק ממנו, כאשר אמרו חכמים ז"ל: לא ימלא אדם פיו שחוק בעוה"ז. כי ההפרזה באה מהכרה זרה, וראוי לבחור בשמחה הבאה מצד ערכה העצמי, שלא תבא מכחו של הטחול העצב כ"א "שחוק צדיק תמים" שמח באלהי ישעו. ובפיסקה ריז1: לבד הסגולה של כח החום להתכת החומרים המוצקים הנאכלים והנוזלים הנשתים, לעשותם ראויים לתעודתם הכלכלית, עוד הפליא ד' חסדו, לברא עורקים בעלי תנועה מתנגדת, שע"י תנועתם וחיכוכם יטחנו ממש את המוצקים ויביאם למצבם הראוי להם. להוסיף התבוננות על פלאי התנועה החיכוכית הנפלאה הפועלת פעולת טחינה ממשית, בררו את האבר היותר מוחש בתנועה כזאת ע"י טבע אריגתו, הקורקבן, שהוא טוחן.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ח

מערכת העיכול ומערכת הנשימה

הישן הוא מתיחד בעולמו הפנימי ועם החוץ אין לו דבר, הניעור הוא מחובר אל העולם החיצוני לכל צדדיו. הקיבה בהיותה צריכה להתעסק במלאכת העיכול, נתכוננו עורקיה באופן שאין להם יחש של הרגשה וזעזוע מיתר כחות הגוף והנפש, שאם היו נכונים להיות להם דבר וענין עם העולם החיצוני להם, אפילו בפנימיותו של האדם, הוא ג"כ דבר מזיק לתעודתם בתור עובדים במלאכת העיכול. האף צריך להתמיד הנשימה, בחליפת האויר החיצון על הפנימי, הוא לעולם מתיחש אל העולם החיצוני בחיבור נכון.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ט

מערכת העיכול ומערכת הנשימה

אם מקרה יקרה שעורקי העיכול יהי' להם קשר אל יתר פעולות הגופניות, ודאי יחלשו מעצם פעולתם הצריכה לאמצותו של הגוף. ואם האף יתיחד בעורקיו בהרפה החיבור שלו עם העולם החיצוני, ודאי תקטן ערך הנשימה, וממנה להריסות גדולות תוצאות בהמשך הזמן.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ו

הכבוד צריך שיהי' שמור אצל האדם בכל פינותיו לפי המדה הראויה, עד שגם המעמד הבהמי לא יפעול עליו מהזיזו מרגשי אנושיותו הרמים. הכבוד נערך לפי ערך כלל המציאות ולפי ערך האדם הפרטי, ובאדם הפרטי עצמו לפי ערך מהות כחותיו ואבריו, מהם פחותים ומהם מעולים. וראוי שידע האדם ערכו של כ"א להעריכו לפי ענינו...אין נפרעין מעומד אלא מיושב, לחוש כבוד לאדם בכללו, לצלמו צלם אלהי, למעט קלונו הבא מהכרח בהמותו. אין מקנחין בימין, להרחיש יתרון וחילוק ערך גם בכחותיו של אדם ואבריו לפי ערכם המוסרי, למען יתחקה בלבו של אדם כי ערך כבודו ימצא רק בהנהגתו המוסרית ותשוקותיו הרמות, לא בדרכיו הבהמיים והנאותיו הפחותות, שמצדם כל אברי הגוף שוים בערכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ח

חולשתו של החוזק הגופני

הימין מתיחש יחוס של ערך ורושם אל הענינים הרוחניים מול הענינים הגשמיים שראוי להכירם בתור חלושים מהם, כערך ימין אל השמאל. להכיר שחזקו של עולם וקיומו תלוי ביותר בצורתו הרוחנית, בערך חכמתם של הבריות ויתרונם הרוחני, לא בכחם הבשרי המגושם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ט

פה, יד ימין

פיו של אדם שהוא משמש כאחד לענינים הרוחניים הנעלים של הדיבור ולענינים הגשמיים של האכילה, מורה שעניני החומריות לא נוצרו להיות עומדים לבוז, כ"א להתעלות בערך מכובד באופן שיהיו ראויים להשתמש בכלי אחד עם הרוחניות והמעלות האמתיות. ע"כ הימין הקרובה לפה היא ראויה להכבד מהמנע כפי האפשרי משימוש המורה על פחיתות צד החומרי של האדם. כי על ידי פעולות ההולכות לימין, לצד השכל והמעלה אף שגשמיות הן, יתעלה על ידן האדם אל מצב הכבוד וההתנשאות מכל דופי ובושת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ב

כבוד לצד הימין בגוף האדם

...אמנם עוד יש יתרון יותר גדול בפעולות החומריות, שמצד זה ראויים לכבוד חלקי הגוף, להכיר יתרונם בנטיתם המעולה אל צד המעלה, שהרי לא רק לזמנו ודורו של אדם ישאירו הכחות הגשמיים את הפעולות הרוחניות, כ"א לדורות לעד ולעולם. וראוי שיחקק יתרון הימין על השמאל, כערך יתרון ההוה והדור שהוא עומד בקרבו כשהוא נערך לבדו, לעומת כל הטוב שאפשר להשפיע על העתיד והדורות הבאים, שבאופן מוחש פשוט יתגלה בכתיבה של דברי תורה חכמה ודעת ומוסר השכל, וה"ה לכל המעשים הקיימים וקבועים לדורות. לאלה ב' מערכות הפעולות ראוי לחלק את יחס הימין מול השמאל, ולתן יתרון לימין למען יתעורר האדם לתן יתרון אל הדברים הטובים שראוי לו לעבוד בשביל הכלל בתור נחלת עולמים, יותר ממה שהוא יכול לעבוד בגללו בתור ההוה העובר ובלתי מתקיים, מפעולות קטנות [באות] תוצאות גדולות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״נ

צורת השכיבה הטבעית לגוף האדם

האדם ראוי לו לציין בעצמו התרוממות שלו על הטבע. מצב בעלי החיים הטבעיים הוא בשכיבה על הארץ, לרבוץ בעת המנוחה כי הם המה תוצאות ותולדות הארץ. האדם אמנם אין ראוי לו למצא מנוחה שלמה בהיותו כולו נמצא סמוך ומקורב מאד לארץ, למען יתעורר שראוי לו להתרומם על טבע הארציות שלו ע"כ ראוי לו להתרומם ממנה במצב השכיבה המורה על המנוחה, נוסף על חק הטבעי מצד מבנה גוף האדם שיש בזה, שבאמת מתאחדים תמיד התכ[ו]ניות, אלה שבאות מצד התכונה הטבעית ואלה שבאות מצד המוסריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ח

מכלל קדושת המקדש, היא שבעמדו שם יהי' כולו מסור לעבודת הקודש עבודה שכלית, וימצא עצמו בלתי מוכשר אז לעבודת צרכי הגוף. ע"כ חויב חליצת המנעל במקום הקודש, שהמנעל עושה את האדם מוכשר לעבוד עבודת חול לכל צרכיו. ע"כ מברכין "שעשה לי כל צרכי" בדסיים מסאניה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי...והנה דבר ידוע הוא שבהיות הצדק הפרטי יסוד נאמן אל הצדק הכללי, ע"כ חייב הדבר שיהי' מקום מוכרח במציאות אל הצדק הפרטי ג"כ. והצדק הפרטי א"א לו להיות מיוסד בחוזק ויסוד מוסד, כ"א בלימוד הנצחיות הפרטית שהיא באה ע"י תחית המתים והשארת הנפש. והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפי האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים. ולפעמים כשאין המשיג מוכשר לציירם כראוי יביאוהו לידי עצב ורוח כהה, כי די להשריש יפה חובת הצדק מצד חיובה הכללי, וממילא ירגיש השכל הפשוט והברור, כי לא יתכן שהפרטי, שהוא היסוד אל הכלל, לא יהי' לו שום תוכן בעבור הזמן של חיי הגוף. והדעה הישרה מחייבת שהאיש שמלא את חלל חייו בעבודות נכונות של הצדק הכללי, ימצא ג"כ בבא עתו להתיחד בעולמו הפנימי את אשר פעל ועשה, ויתענג על ד' בעולם שכולו טוב וכולו ארוך. וראוי הדבר שלא יחלקו כלל שני המצבים לגדרים חלוקים, כי ברכת ד' היא החיים המלאים צדק ע"פ תכונתם ואופיים, א"כ כאשר אם נמלא את החיוב של צדק החיים לפי המושג ההוה, המושג הגופני, שאז אין אנו מוצאים שום ציור לצדק החיים, כ"א בהצטרף עמו מערכת הכלל, אז נמצא לנו הגבלה על הצדק, לומר שכל דרך בחיים שמסכים אל הטבת הכלל, בהוה ובעתיד, הוא דרך צדקה, דרך ד', וכל הפונה מאושר הכלל היא דרך חטאים שראוי לסור ממנה, ואותו הצדק עצמו יורנו, שכשיבאו חיים שלהם פנים אחרים מאותם הפנים שאנו מכירים כעת, ישמשו לנו אלה דרכי הצדק להעבירנו בדרך בטוחה ממצב אל מצב באופן הגון, ע"כ די באמירה אחת, "עד העולם". אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר...אבל משהושחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, אבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים, א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי איננו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשקפה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי, ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות פרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ב

השרידים אשר ד' קורא העוסקים בתורה, הם אנשי החיל למשמרת, חומה המה לאומה הישראלית בכללה, אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו ת"ח. אם אנשי החיל יאבו להיות מתנהגים בחייהם בגבול הממוצע, אז תהי' המדינה אבודה, ולא תשיג גם ארחות חיים ממוצעים, כי חמס ושד יתרבה בה, ויד צריה תשיג להדפה ולכלותה מעל פני האדמה. ע"כ הת"ח, אנשי המשמר, צריכים להתנדב לעבוד יותר מהמדה הממוצעת, כדי להביא שלום לעולם, כדי להמשיך יפה את הקיום לאור ישראל וחייו האמיתיים. ע"כ לא נביט אל חלישות הכח המוכרח כמעט ברובו להמצא בין ת"ח עמלי תורה, על כתיתות הגוף החומרי ועל המניעה מהמון תענוגי החיים וששון עליזים. כי אך בזאת תתקיים התורה: בעמל הגופני, הכתיתה, נגד החלק המעשי הצריך סבל ועבודה של עיון וגרסא בעמל גדול, והרחקה מרגשות העונג של הרחבת החיים, ע"י ההתעמקות הנפלאה בעיונים שכליים מופשטים והגיונים מוסריים, איך ליישר דרכם של בנ"א להתרומם מעל כל יצר לב האדם למראה עיניו, למען יוכלו בלא משוא פנים להורות לבנ"א הדרך הטובה והישרה, שתבא רק בהמתת החפץ הסוער לתענוגי הגוף שהם ראויים אמנם להמון, אבל ראוי להיותם רחוקים מלב בעלי עיון עובדי עבודת הקודש ליישר דרך העם.